משנה נדרים לא: "… ר' ישמעאל אומר גדולה מילה שנכרתו עליה יג' בריתות."

ב"י: פירש שיג' פעמים נזכרה המילה "ברית" בפרשת מילה (בראשית יז') והרמב"ם בסוף פ"ג דמילה מנאם.[1]

משנה (שם): "… רבי אומר גדולה מילה שכל מצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל. שנאמר: התהלך לפני והיה תמים.

רבי אלעזר בן עזריה אומר מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים. שנאמר: כי כל הגויים ערלים.

רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה אפילו מלא שעה."

רש"י: "שכל זכויותיו של משה לא עמדו לו בשעה שנתרשל מן המילה. שנאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו."

עירובין יט.: "דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה… ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה."

רש"י (שם): "ולא מבשקר – איננו מכירו שהוא יהודי, דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול."

ביאור: אברהם אבינו יושב על פתחי גיהנום ולא נותן למי שנימול להיכנס. אמנם ישראל שבעל גויה, נמשכת ערלתו ואברהם אבינו איננו מבחין בו כביכול שהוא יהודי ולכן אינו מצילו מפתחו של גיהנום.

טור: "מצות עשה לכל אדם מישראל שימול את בנו וגדולה היא משאר מצות עשה שיש בה צד כרת וגם נכרתו עליה י"ג בריתות בפרשת מילה ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ והיא מצלת מדינה של גיהנם כמו שאמרו חכמים שאברהם אבינו יושב בפתחה של גיהנם ואינו מניח ליכנס בו לכל מי שנמול ומאוסה היא הערלה שנתגנו בה העובדי כוכבים שנא' כי כל הגוים ערלים וכל המפר בריתו של אברהם אבינו שאינו מל או שמושך ערלתו אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב וצא ולמד ממשה רבינו שלא נתלה לו עליה אפילו שעה אחת שאיחר אותה אלא נענש מיד אע"פ שהיה בדרך על כן צריך ליזהר בה מאד וגם כי היא אות ברית חתום בבשרנו ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועין בגוף וכאשר יסירם יסיר האות אבל המילה היא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים ואנחנו עמו וצאן מרעיתו אשר לדור ודור אנחנו חייבים לעובדו ולספר תהלתו."

ב"ח: מכיון שהטור הוא ספר הלכתי ולא דרשני יש לברר מדוע הוא מאריך בטעמים ורעיונות של מצות מילה?

א"א לומר שדורו של הטור היה פרוץ במצות המילה, שאין זה נכון מבחינה עובדתית ["וזה לא שמענו מאבותינו ומזקנינו כי הלא אין הדור שהיה רבנו (טור) שרוי בתוכו כל כך רחוק מדורנו זה ואילו היה דבר זה בדורו היה נשמע גם לנו." (לשון ב"ח)]. אלא יש לומר שדורו של הטור היה פרוץ במצוה זו כמאמרה דהיינו בשלימותה – אמנם אנשי דורו היו עושים מילה אך היו פוגמים בברית ע"י משכב גויה או משכב פנויה ישראלית וכן הוצאת שז"ל. עכת"ד הב"ח.

משמעות הדברים: ששמירת הברית איננה רק המילה עצמה אלא שמירת הברית פירושה שמירתה בשלימותה על כל מה שמתלווה אליה וכרוך בה.

שו"ע: "מצות עשה לאב למול את בנו וגדולה מצוה זו משאר מצוות."

[1] רמב"ם הלכות מילה סוף פרק ג: "…ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם אברהם אבינו, ואתנה בריתי ביני וביניך, אני הנה בריתי אתך, והקימתי את בריתי ביני וביניך, לברית עולם, ואתה את בריתי תשמור, זאת בריתי אשר תשמרו, והיה לאות ברית, והיתה בריתי בבשרכם, לברית עולם, את בריתי הפר, והקימתי את בריתי אתו, לברית עולם, ואת בריתי אקים את יצחק."

גמרא קידושין כט.: "דת"ר: האב חייב בבנו למולו… למולו. מנלן? דכתיב: וימל אברהם את יצחק בנו. והיכא דלא מהליה אבוה – מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב: המול לכם כל זכר; והיכא דלא מהליה בי דינא – מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה."

טור: אם אביו לא מלו אינו חייב כרת אלא הערל עצמו שבמילה אין כרת אלא בערל עצמו. (וכ"כ בביאור הגר"א סק"א: "ואם לא מל וכו': דווקא בדידיה.")

שו"ע: "אם לא מל האב את בנו, חייבים ב"ד למולו. ואם לא מלוהו ב"ד, חייב הוא, כשיגדיל[1], למול את עצמו. ואם לא מל, חייב כרת."

ערוה"ש (רס"א, ב'): במקום שאין אב ואין בי"ד החיוב מוטל על כל ישראל שבאותו מקום שנאמר: הימול לכם כל זכר, משמע לכל עם ישראל ניתן ציווי זה וכשיש בי"ד החיוב עליו יותר מאשר על הציבור.   

רמב"ם: אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו שאז בי"ד מלין אותו בעל כרחו.

ב"י: יש בדברי רמב"ם סברא; דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו.

רמ"א: "ואין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר האב ולא מלו בית דין מלין אותו בעל כרחו."

ערוה"ש (רס"א, ה'): הגיע יום השמיני ועברו כמה שעות ועדיין לא מל האב את בנו, אעפ"י שיש מצוה לזרז את המילה, מ"מ אין למול את התינוק שלא מדעת האב אא"כ עבר היום השמיני ועדיין לא מל האב את בנו, ורק אז בי"ד מלין את התינוק שלא מדעת האב ואפילו בעל כרחו.  

ש"ך (סק"א): אם אחר עבר ומל שלא מדעת האב, אם האב מוהל, חייב האחר לתת לאב י' זהובים.[2]

פת"ש (סק"ב): כתב בשם תשובת זכרון יצחק שמי שרצה למול את בנו בשבת ובא אחר ומלו שלא מדעתו, פטור מליתן לו י' זהובים לפי שלדעת הרא"ה אין לאב למול את בנו בשבת אם יש מוהל אחר מפני שהמילה לגבי האב היא פסיק רישיה מכיון שהוא מתכוין לתקן משא"כ לגבי אחר דלא מקרי תיקון ושרי. ואע"ג שלא קי"ל כדיעה זו, מ"מ יכול לטעון המוהל שקי"ל כדיעה זו.

אמנם בהמשך דבריו כתב הפת"ש שהיום אין בזה בכלל נפקא מינה בין אם המילה היתה בחול ובין היתה בשבת לפי שהיום לא גובים את אותם הי' זהובים בדבר שאין בו חסרון כיס ואם האחר תפס המצוה, בין בחול בין בשבת, אין להוציאה מידו.

וכ"כ גם בערוה"ש (רס"א, ה'): שבזמן הזה אין גובים קנס זה אלא רק יפייסנו.

גדר חובת המילה ע"י האב.

מנחת חינוך (מצוה ב', אות ד'): מברר את השאלה עד מתי חלה חובת המילה על האב; האם חובת המילה על האב היא רק כשבנו קטן ואינו יכול למול את עצמו ומשיגדל הבן ויוכל למול את עצמו תפקע חובת המילה מהאב ותעבור לבנו או שמא היא חובה נצחית על האב גם כאשר בנו גדול ויכול לדאוג למילתו בעצמו?[3]

ההשלכות של חקירה זו:

א. אב מוהל שרוצה למול את בנו הגדול והבן רוצה למול את עצמו; אם החובה היא נצחית, האב קודם. ואם משגדל הבן פקעה החובה מהאב, הבן קודם – שמצוה בו יותר מבשלוחו, ואסור ע"י אחר אפילו הוא האב שהרי מצוה המוטלת על אדם אחד אין לכבד אחר בעשייתה.

ב. קדם אחר לאב ומל את בנו הגדול שלא מדעת האב; אם החובה על האב גם בבנו הגדול חייב האחר לשלם לאב י' זהובים ואם פקעה ממנו חובת המילה ועברה לבנו הגדול אין האחר צריך לשלם לאב י' זהובים.

ג. ברכת "להכניסו"; אם החובה למול את בנו הגדול חלה על האב, האב יברך ברכת "להכניסו" ואם פקעה ממנו חובת המילה לגבי בנו הגדול, הוא לא יברך ברכה זו.

ממה שכתוב בתורה: "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים." (בראשית כא', ד'). ויצחק היה בן ח' ימים, משמע שרק אז חייב האב למול את בנו ואפילו אם נאמר שגם לאחר ח' ימים עדיין חייב האב למול את בנו, ה"מ רק כאשר בנו קטן ואינו יכול למול בעצמ אבל אם גדל אפשר שלא חייבה התורה רק את הבן ולא את האב.

אמנם מדברי התוס' (קדושין כט., ד"ה "אותו") שהקשו לגבי דין אשה שאינה חייבת למול את בנה שדין זה נלמד מהפסוק: "כאשר צוה אותו אלוקים." אותו דווקא ולא אותה. לכאורה לימוד מפסוק זה מיותר שהרי מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא (שאין מלין בלילה, ע"ע לקמן סימן רס"ב, סעיף א') ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא? ותירצו שם התוס': "וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לו הפסק לאו זמן גרמא הוא."

"אלא על כרחך דאין לה הפסק, דעל האב מוטל לעולם אף בגדלותו." (לשון מנחת חינוך).

 

בספר נשמת אברהם (עמ' קנ"ט, הערה ב'): דן בשאלת חיוב המילה על אב שבנו נולד מהזרעה מלאכותית (של האב כמובן ובהיתר עפ"י הוראת חכם) וכתב שפוסקים למעשה שהבן הנולד הוא בנו לכל דבר.

חיוב כרת במילה.

רמב"ם: "נתעלמו בי"ד ולא מלוהו חייב למול את עצמו לכשיגדיל. ובכל יום שיעבור עליו לכשיגדיל מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד."

ראב"ד: מיום שגדל ולא מל חייב כרת.

ב"י: מסביר את מחלוקת רמב"ם וראב"ד:

לענייננו ישנם ג' סוגי כריתות: קיצור שנים, קיצור ימים וכרת לנפש.

לפי רמב"ם: אם גדל ועדיין לא מל את עצמו, אינו חייב למות בקיצור שנים לפי שלא עבר על המצוה, שהרי בידו למול את עצמו עד שימות ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש.

אי נמי אפשר לפרש דעת הרמב"ם שאינו מתחייב למות בקיצור שנים ואם בשנה שהגיע קיצו למות ולא מל את עצמו והוא עדיין ערל במזיד – ימות בקיצור ימים.[4]

לפי ראב"ד: מיד שגדל ולא מל את עצמו חייב למות בקיצור שנים. ואם מל – נפטר מחיוב זה. ולכן כל יום עומד הוא באיסור כרת; שכל יום ראוי הוא למות בקיצור שנים.

שו"ע: "… ואם לא מל, חייב כרת."

באר הגולה (אות ב'): דייק שהשו"ע פסק כראב"ד.

כל בו: ה"ה שאב או בי"ד שמעכבין המילה עוברים בעשה. (וכ"כ הרמ"א).

מנחת חינוך (מצוה ב' אות כו'): עבר על עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. לכן אב שלא מל את בנו אינו אלא בעשה ואם עשה תשובה מחול לו. אבל בן שגדל ולא מל עצמו, כיון שהוא חייב כרת; לפי רמב"ם, שאינו חייב כרת עד שימות סגי בתשובה. ולפי ראב"ד, שחייב כרת על כל יום ויום שעובר, לא מהני תשובה בלבד אלא גם יוה"כ ויסורים מכפרים.

[1] לגבי מילת גדול, אם מותר לעשות אותה ע"י הרדמה, מובאות בספר "נשמת אברהם" (ח"ג עמ' קס, הערה א') ג' דיעות: א. שו"ת "אמרי יושר" אוסר אפילו ע"י הרדמה מקומית. ב. שו"ת "שרידי אש" ושו"ת "שבט הלוי" מתירים ע"י הרדמה מקומית היכא שיש צער. ג. שו"ת "יביע אומר" מתיר אפילו בהרדמה כללית. (עיי"ש, חלק ה' יו"ד, סימן כב'.)

[2] השו"ע בחו"מ, סימן שפ"ב כתב שאם היתה מוטלת על אדם מצוה ובא אחר ועשה אותה שלא מדעתו כגון מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכסה את הדם שלא מדעתו של ראשון חייב לתת לו שכר קצוב שהוא י' זהובים. הרמ"א שם הביא את הדוגמא הנ"ל והוסיף: "היה לו בן למול ובא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים. אבל אם נתנו לאחר למול ובא אחר (שלישי) ומלו פטור." (וכ"כ הפת"ש, סק"ב בשם מהר"י עמדין).

[3]  חקירה דומה מופיעה בספר "כלי חמדה" (פרשת "לך לך", עמ' 30.): האם חובת המילה שחלה על האב בבנו הקטן היא חובה בפני עצמה שמעיקרה חלה על האב או שמעיקרה היא חלה על הבן וחובת האב למול את בנו הקטן היא רק תוצאה של מציאות שהבן הקטן לא יכול למול את עצמו. בספר "חנני אלוקים" לר' אלחנן אהרמן, האריך בחקירה זו ובהשלכותיה. עיי"ש בעמ' 24-27.

[4] מנחת חינוך (מצוה ב' אות כו'): כתב שנראה מדברי רמב"ם שחייב כרת רק אם היה מזיד עד יום מותו אבל אם בסוף ימיו היה שוגג כגון שחלה ולא יכל למול אינו חייב כרת אף שתחילתו היה מזיד לפי שהתורה לא חייבה רק אם הוא מת ערל במזיד. אמנם לדעת הראב"ד, כיון שחייב על כל יום ויום שלא מל כרת, אפילו אם נאנס לבסוף ולא מל, חייב – כרת.

סעיף א' – זמן המילה.

בראשית יז', יב': "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם."

ויקרא יב', ג': "וביום השמיני ימול בשר ערלתו."

גמרא נדה לא: "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים."

רש"י (שם): "מפני מה מילה לשמונה – ולא לשבעה. שלא יהיו הכל שמחין – שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש."

רמב"ם[1]: כתב שתינוק נימול לשמונה מפני שהקב"ה חס עליו כדי שיתחזקו כוחותיו ויוכל לעמוד במילה.[2]

בזוהר (וכן במדרש ויק"ר, פרשה כ"ז): מובא טעם למילה ביום השמיני, שאינו קשור בצער או ברחמים, אלא שלפני המילה תעבור על התינוק שבת אחת ויש בזה התחזקות רוחנית לולד קודם שימול.

טוש"ע: זמן מילה ביום השמיני ללידת הולד.

נשמת אברהם (הלכות מילה, רס"ב, הערה א') כתב בזו הלשון: "ומענין הדבר שמטבע העולם שכל תינוק נולד עם מנגנון קרישה תקין, כי הגורמים לדבר עברו אליו מאמו דרך השליה. אך הגורמים האלה נעלמים תוך 2-3 ימים, ומאז כל תינוק, אפילו הבריא והבשל, נמצא במצב של חוסר גורמי קרישה. הגורמים האלה נוצרים בכבד והכבד רק אז מתחיל להתאושש, רק שבגיל שמונה ימים קיימת רמה מספקת של גורמי הקרישה ומונעת הדימום."

 

 

שיש למול ביום ולא בלילה.

משנה מגילה כ.: "אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר."

רש"י (שם): "וכולם שעשו וכו' – דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכים להמתין עד הנץ החמה."

רמב"ם (פיהמ"ש, מסכת מגילה, פרק ב'.): "וכל זה למי שעבר ועשה ובשעת הדחק אבל לכתחילה אחרי עלות השמש."

גמרא (שם): "ולא מלין וכו': דכתיב וביום השמיני ימול."

טור: "ומשעלה עמוד השחר של יום ח' הוא תחילת זמנה."

לפי דברי טור, מה שנאמר במשנה: "וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר", מיירי לכתחילה. דהיינו שזמן המילה הוא מעלות השחר ולכן אם עבר ומל בלילה, בדיעבד יצא.

ב"י: חלק על טור ופסק; שאם מל משעלה עמוד השחר קודם שתנץ החמה יצא בדיעבד. אבל לכתחילה אין מלין עד שתנץ החמה שכן משמע מדברי המשנה: וכולם שעשו וכו', דהיינו בדיעבד. לכן אם מל בלילה של שמיני לא עשה ולא כלום.

פרישה (סק"א): פירש דברי הטור עפ"י מ"ש רמב"ם שמיירי בצורך גדול, לכן אם הוא צורך גדול יכול לעשות כן לכתחילה.

ערוה"ש (רס"ב, ז'): צידד בדברי ב"י, שא"א לומר שמותר למול קודם הנץ החמה ודחה דברי האומרים שמיירי בצורך גדול. אלא בודאי כוונת הטור היא שאין למול קודם הנץ החמה שהרי גם לגבי שופר (או"ח, תקפ"ח) כתב הטור שאין לתקוע קודם הנץ החמה מדרבנן, וגם כאן כוונתו הכי אלא שסתם ולא פירש כי כך דרכם של הפוסקים שלא לחזור על מה שכתבו קודם.

גמרא פסחים ד.: "… דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ותניא כל היום כולו כשר למילה – אלא שזריזין מקדימין למצוות שנאמר וישכם אברהם בבוקר…"

טור: "וכל היום כשר לכך אלא שזריזים מקדימים למצוות מיד בבוקר."

שו"ע: "אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו (ומשעלה עמוד השחר יצא) וכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצוה ומלין מיד בבוקר."

פת"ש (סק"ב): כתב בשם שבות יעקב שיש למחות בחזנים שמאריכים בפיוטים בשבת ויו"ט כשיש מילה בבית הכנסת עד חצות והם מבטלים בזה מצוות זריזין.

ערוה"ש (רס"ב, ח'): כתב שיש לצווח על מנהג זמנינו שמאחרין המילה כמה שעות מהנץ החמה כדי שכל האורחים והקרואים יהיו נוכחים במילה "ויש מקומות שמאחרין עד אחר חצות היום והוא עוון פלילי." (לשון ערוה"ש).

ערוה"ש (רס"ב, ט'): אעפ"י שזריזין מקדימין למצוות אין לומר שימולו קודם התפילה מפני שהתפילה היא מצוה תדירה ויש בה מצוות רבות; ק"ש, ציצית, תפילין וכו'. ועוד; מכיון שבמילה צריכים לעשות סעודת מצוה, הרי שקודם התפילה לא יוכלו לטעום דבר.

מילה שנדחתה מפני חולי של התינוק ויצא שהמילה ביום הפדיון, מקדימין את המילה אעפ"י שהפדיון בזמנו והמילה לא בזמנה. ואם הגיע זמן הפדיון ועדיין התינוק לא ראוי למול, יש לפדותו גם כשלא נימול.

ועוד כתב שם: שמילה קודמת למת מצוה.

תה"ד (מובא בסוף הב"י): בפורים מלין לאחר קריאת המגילה וסיום התפילה. בראש השנה מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר.

מל בלילה.

ב"י: "והיכא דעבר ומל בלילה מפשטא דמתניתין משמע דאינו כשר וא"כ יצטרך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית." וכ"כ בהגה"מ.

רא"ש ורשב"א: קטן שנימול תוך שמונה אינו צריך לחזור ולהטיף.

ד"מ (סק"א): השווה את דברי הראשונים וכתב דאפשר שעדיף תוך ח' וביום מאילו נימול בזמנו בלילה. וכ"פ ברמ"א.

רמ"א: "עבר ומל בלילה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. מלו תוך ח' וביום יצא."

ט"ז (סק"ב): דחה דברי רמ"א מב' טעמים: א. עפ"י רמ"א משמע שההטפה הנ"ל הינה חובה וא"כ גם בשבת יהיה חייב להטיף וזה אינו דלא מצינו מי שסובר שבשבת יחזור ויטיף. ולכן פשוט שהטפה זו אינה אלא חומרא ובשבת אין לעשות כן[3].

ב. עפ"י מ"ש רמ"א בהמשך שאם מל תוך שמונה יצא וא"צ להטיף דם ברית יש להקשות במאי טוב יותר מבאילו מל בלילה שלפני שמונה? ולכן י"ל שא"צ לחזור ולהטיף.

ש"ך (סק"ב): כתב: "ולעניין דינא נראה… דבין נימול בלילה ובין נימול ביום; תוך ח' לא יצא וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית."

ערוה"ש (רס"ב, ה'): לדינא הסכימו כל גדולי האחרונים דבין נימול תוך שמונה ובין נימול בלילה אינה מילה וצריך לחזור ולהטיף דם ברית. "וכן יש להורות ואין לשנות." (לשון ערוה"ש). וכמו שבנולד מהול מהני הטפת דם ברית גם מי שנחתכה ממנו ערלתו צריך להטיף ממנו דם ברית. אמנם נראה שבשבת אין להטיף דם ברית מפני שהדבר שרוי במחלוקת ושמא א"צ להטיף ממנו דם ברית ונמצא מחלל שבת שלא במקום מצוה.

שאגת אריה (מובא בפת"ש סק"ד): נימול תוך שמונה או לאחר שמונה ובלילה, לא עשה ולא כלום ואפילו דיעבד לא יצא. ומ"מ א"צ לחזור ולהטיף דם ברית.

מילה בזמנה/שלא בזמנה.

גמרא יבמות עב./: "משוך, וגר שנתגייר כשהוא מהול, וקטן שעבר זמנו, ושאר כל הנימולים, לאיתויי מי שיש לו שתי ערלות – אינן נימולין אלא ביום; רבי אלעזר בר' שמעון אומר: בזמנו  –אין נימולין אלא ביום, שלא בזמנו – נימולין ביום ובלילה… מר סבר: דרשינן וביום, ומר סבר: לא דרשינן וביום."

רש"י (שם): "מר סבר דרשינן וביום – וי"ו יתירא דמצי למכתב ביום השמיני ימול וכתיב וביום לאיתויי מילה שלא בזמנה…"

טור: פסק כת"ק שמילה בין בזמנה בין שלא בזמנה – ביום.

וכתב ב"י: שכ"פ רי"ף, רא"ש ורמב"ם.

שו"ע: "… ואפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום."

פת"ש (סק"ג): היכא שנאנסו או נתעצלו ביום ח' עד ביה"ש ולא מלו עדיף למול ביה"ש שהוא ספק שמיני ספק תשיעי מאשר למולו שלא בזמנו (תשיעי) בודאי יום.

ובסק"ב כתב שתינוק שלא נימול בזמנו מחמת חולי ושוב חזר לבריאותו ואביו רוצה לעכב למולו עד שיגיע ערב פסח כדי שיאכלו הבכורים על הסעודה – זהו מעשה מגונה לפי ש: א. מבטל מצוות זריזין. ב. אם ימות התינוק ח"ו נדחית המצווה לגמרי. ג. מי אמר שמותר לבכורים לאכול מסעודת מילה שאינה בזמנה?!. לכן יש לגזור שאפילו אם לא מלוהו והגיע ער"פ לא ימולו בער"פ, כדי שלא יתרגלו להמתין עד ער"פ שיאכלו הבכורים.

סעיף ב'- שאין מלין חולה עד שיבריא.

הקדמה.

ש"ך (סק"ג): "ממתינים לו עד שיבריא – דמשום צער וחולי כל שהוא משהין אותו למול עד שיבריא כדי שלא יבוא לידי סכנה… דכל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא."

מהפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", למדו חז"ל שהמילה תתבצע ביום השמיני דווקא ולכן מילה בזמנה דוחה שבת. אמנם אם הדבר כרוך בסכנה יש לדחות את המילה. סכנה כזו יכולה להיגרם כתוצאה מדבר שקשור בגופו של התינוק כגון מחלה וכיו"ב או כתוצאה מגורם חיצוני כגון עיתוי לא טוב שיכול להביא את התינוק לידי סכנה כגון יום מעונן או כל שינוי באקלים כפי שנראה לקמן.

ישנן מחלות מסויימות בגופו של התינוק שלא די להמתין עד שיבריא מהן ואז למול אותו, אלא יש להמשיך ולהמתין פרק זמן נוסף מרגע שהבריא כדי לוודא שהתינוק יצא לגמרי מכלל סכנה[4]. אמנם ישנן מחלות שמיד כשהבריא מהן התינוק מלין אותו ואין צריך להמתין.

נשמת אברהם (רס"ב, הערה ד'): כתב בשם שו"ת בני ציון שהמתנה ז' ימים מעל"ע לתינוק חולה היא מדאורייתא, הלכה למשה מסיני. לכן בכל ספק שאירע אזלינן לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא ובלאו הכי יש להחמיר דהוא ספק נפשות. ואם לא המתין ומל אותו ביום השמיני ללידה שחל בשבת, נקרא מחלל שבת.

וכתב שם עוד, בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שדברי הבני ציון תמוהים אלא ז' ימי המתנה אלו הם דברי חכמים וטעמם: כדי שלא יבוא התינוק לידי סכנה וקבעו שיעור זה במילה דווקא לפי שהיא מצוה גדולה וכדי שלא יבואו אף פעם לידי סכנה. וכתב שם עוד שגם במבוגר דינא הכי, דהיינו ערל גדול שחלה צריכים להמתין ז' ימים אחרי שהבריא ממחלתו כדי שיהיה מותר למולו.

ונבאר עתה בעז"ה פרטי הדינים העולים מסעיף זה.

חולאים שבעטיים נדחית המילה.

משנה שבת קלז.: "החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא."

גמרא (שם): "אמר שמואל חלצתו חמה נותנים לו כל ז' להברותו."

רש"י: "חלצתו חמה – נשלף ממנו החולי ויצא מגופו." (הבריא מחולי החום).

ביאור: תינוק שחלה בתוך שמונת הימים ללידתו ואי אפשר היה למולו ואח"כ נתרפא ממתינים שבעה ימים נוספים מתום ימי חוליו ומלין אותו בסופם ולא מיד כשהבריא.

ובגמרא (שם ע"ב): מסקנת הגמרא דבעינן מעת לעת.

מהרי"ק (בתשובה): קטן שחלה חולי של סכנה ולבסוף הוקל מעליו חוליו והזיע עד שלא היתה בו סכנה כלל, אך שוב, לסוף ב' או ג' ימים חזרה להיות לו קדחת קטנה אך לא של סכנה ושוב הזיע והבריא ממנה – מאימתי יש למנות לו ז' ימי הבראתו – מזיעה ראשונה או שניה?

תשובה: פשוט שאין למנות אלא מהשניה שמכיון שחזרה לו הקדחת לסוף ב' או ג' ימים איגלאי מילתא שעדיין לא הבריא מהחולי הראשון לכן אין לשלוח יד בילד עד אחר שבעה ימים להבראתו השניה דמוכחא מילתא שהבריא מכל וכל, לפי שהוא ספק נפשות והולכים בו להחמיר.

גמרא יבמות עא: רב פפא אמר תינוק שהיה לו כאב עיניים בלבד ונתרפא א"צ להמתין שבעה ימים אלא מלין אותו מיד כשמבריא.

נימוקי יוסף: אם יש לו כאב עיניים חזק מאד ממתינים ז' ימים שלמים לאחר שנתרפא לפי שכאב עיניים חמור יותר מחום. דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו.[5] (וכ"פ רמ"א) ועוד; שרבים וגדולים כתבו שמשום צער וחולי כל שהוא משהין אותו מלמול עד שיבריא כדי שלא יבוא לידי סכנה.

רמב"ם: כל חולי שאינו כולל את כל הגוף אין ממתינים לו כלל ומלין מיד כשמבריא.

עיטור: כל תינוק שהוא מצטער או שחש בעצמו ממתינים לו עד שיבריא.

שו"ע: "חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו. במה דברים אמורים, שחלצתו חמה וכיוצא בו, שהוא חולי שבכל הגוף, אבל אם חלה באחד מאיבריו, כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה, ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא, מלין אותו מיד."

רמ"א: "אבל כאבו לו עיניו כאב גדול, הוי כחולי שבכל הגוף."

ערוה"ש (רס"ב, יח'): כל שיש איזה שינוי בגוף התינוק או באחד מאיבריו מעכבים את המילה. וכשיש ספק אם הוא חולי של סכנה או לא יתייעצו עם רופא, שהרי אנו סומכים על דעתם לעניין שבת, יוה"כ וכד'. ואם אין רופא או שגם לרופא יש ספק, נקטינן לקולא דספק נפשות להקל.

בספר נשמת אברהם (עמ' קסה' – קסח') דן בפרוטרוט בעניין מחלות שבעטיין נדחית המילה. נסקור לקמן בקצרה את המסקנות העולות מדיון זה:

חוסר דם – אין מלין תינוק הסובל מחוסר דם. הבריא מעצמו – מלין אותו מיד, נזקק לטיפול – ממתינים ז' ימים מיום הבראתו.

מחלות לב – אין למול תינוק שנולד עם מחלת לב עד שינותח ויבריא. אם אין תקוה שיבריא ממחלה זו והרופאים אומרים שאין סכנה במילתו, יתכן שיש למולו בזמנו.

חום – תינוק שיש לו חום ממתינים ז' ימים מיום שירד לו החום ואין למול עד שהחום יורד לגמרי (אפילו פחות מ 37.5 מעלות).

אינקובטור – תינוק ששהה באינקובטור יש להמתין ז' ימים מיום שיצא מהאינקבטור ורק אז למולו, ולפי שהאינקובטור נועד להתאוששות התינוק, נחשב הדבר לחולי של כל הגוף.

פגם בשפה וחיך שסוע – בעיות שיוצרות קושי בהנקה ומכיון שהיום יש דרכים ומכשירים לפתרון הבעיה אין לדחות את המילה.

רגל עקומה – תינוק שנולד עם רגל עקומה שלא תתישר אא"כ ישימו אותה בגבס יש לטפל בה גם אם הטיפול ידחה את המילה, כדי שהילד לא יגדל כבעל מום.

רגל שנשברה – בעת הלידה ומיד חבשו אותה, אם הילד אינו מתייסר והרופאים אומרים שאפשר למולו, מלים אותו בעתו ובזמנו וא"צ להמתין לפי שאינה מחלה של כל הגוף אלא של איבר אחד.

כאב עינים – אם לאחר בדיקת עיני התינוק התברר שמדובר בגורם חיצוני בלבד ולא בגורם בקטריאלי, יש למול מיד לאחר שנתרפא וא"צ להמתין ז' ימים משהבריא.

חוסר משקל – תינוק חסר משקל נימול מיד כשיש אישור לכך מרופא.[6]

מילה שלא בזמנה ביום ה' או ו'.

ט"ז (סק"ג): "ראיתי בספר בדק הבית שחיבר הב"י בשם הרשב"א דמ"מ אין מלין אותו ביום ה' לפי שביום השלישי יש צער לנימול ואין לגרום צער ביום השבת. ולפי זה נראה כ"ש שאין למולו ביום ו' דאיכא צער טפי…"

ערוה"ש (רס"ב, יב'): דיעה זו מבוססת עפ"י ההלכה שאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת (או"ח, רמ"ח), אמנם אין זה דומה כלל כיון דהתם מיירי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שרי וכ"ש במילה שהוא צורך מצוה ואין לדחות. ועוד כיון שהפוסקים לא הזכירו דין זה ליתא להאי דינא ואין לשנות.

שו"ת יביע אומר (חלק ה', יו"ד סימן כג'): פסק שאין מלין מילה שלא בזמנה ביום ה' או ו'.

משנ"ב (סימן של"א, סקל"ג): "תינוק שהיה חולה ונתרפא אוסר התשב"ץ למולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת עליו ביום ג' למילתו אבל הש"ך ביו"ד סוף סימן רס"ו והמ"א מתירין וכן הסכים הא"ר להתיר ואין מחמיצין את המצוה."

וכ"כ בספר נשמת אברהם, בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שיש להתיר וכן נוהגים למעשה. ובשם החיד"א כתב שם שכל המחלוקת הנ"ל היא לגבי שבת אבל קודם יו"ט, מותר גם לדעת האוסרים ג' ימים קודם השבת.

גורמים חיצוניים שבעטיים נדחית המילה.

גמרא יבמות ע"ב.: "אמר רב פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן (ד"מ סק"א* – גם לא מקיזין) ביה… והאידנא דדשו בה רבים – שומר פתאים ה'."

רש"י: יומא דעיבא = יום מעונן. יומא דשותא = יום שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות. אמנם היום שרגילים למול גם במצבים כאלו – ה' שומר פתאים שלא ינזקו.

ריטב"א: מי שלא רוצה למול ביום המעונן הרשות בידו ואינו צריך לסמוך על שומר פתאים ה'. ומן הראוי שלא למול ביום שבת כשהוא מעונן.

ר' ירוחם: יומא דעיבא ויומא דשותא אינו מעכב מלמול דשומר פתאים ה'. אבל תינוק שחולה מטורח הדרך אין מלין אותו עד שיבריא.

ערוה"ש (רס"ג, ד'): לגבי מילה ביום המעונן וביום שמנשבת רוח דרומית כתב: "ושום אחד מהפוסקים לא הביא דבר זה והטעם כיון דדשו בו רבים וגם חולשה דאורחא לא שייך אלא כשהאם הלכה עמו ברגל דומיא דמדבר."

ה"ר מנוח: כל דבר שאין בגופו של תינוק כגון שרוצה לצאת לדרך אין משהין את המילה בשבילו כי היכי דלא משהינן בשביל נשיבת רוחות דשומר פתאים ה'.

ערוה"ש (רס"ג, ה'): אין יוצאים עם הנימול לדרך עד שיבריא מהמילה שמא בדרך יסתכן. אמנם יתכן ויהיה מותר לנסוע איתו בקרון (או ברכב) כשהוא מכוסה בכרים וכסתות מפני שאין זה גורם לחולשה ומ"מ הכל לפי ראות עיני הבקיאים בגופו ובפניו של התינוק.

סעיף ג' – מילת טומטום, אנדרוגינוס, יוצא דופן ובעל ב' ערלות.

הקדמה

טומטום: סתום. שאין לו לא סימני זכרות ולא סימני נקבות.

אנדרוגינוס: שיש לו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות.

אנדרוגינוס מוגדר עפ"י סימנים חיצוניים בלבד ולא עפ"י מטען גנטי.[7] (כך נפסק עפ"י שו"ת ציץ אליעזר, חלק יא', סימן עח').

יוצא דופן: נולד ב"ניתוח קיסרי".

בעל ב' ערלות: רש"י = יש אומרים ב' ערלות זו על גבי זו ויש אומרים שני גידים.[8]

בעל ב' ערלות ויוצא דופן.

גמרא שבת קלה./: "אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה – אין נימול לשמנה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו… איני? והא איתמר: יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות, רב הונא ורב חייא בר רב. חד אמר: מחללין עליו את השבת; וחד אמר: אין מחללין. עד כאן לא פליגי – אלא לחלל עליו את השבת, אבל לשמנה – ודאי מהלינן ליה! – הא בהא תליא."

רש"י (שם): "הא בהא תליא – וחילול שבת תלי במילה לשמונה, דמי שנימול לשמונה – דוחה שבת, ומי שאינו נימול לשמונה – אינו דוחה השבת דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מיניה ואפילו בשבת – בנימול לשמונה כתיב."

מ"מ בהמשך הגמרא שם מעמידים את דברי רבי אסי במחלוקת תנאים:

חד אמר: אע"ג שאין אמו טמאה לידה – נימול לח'. (ת"ק).

חד אמר: כל שאין אמו טמאה לידה נימול לח'. (ר' אסי).

ר"ן:

– ר' יונה: פסק כרבי אסי – שאינו נימול לח' אא"כ אמו טמאה לידה.

– אחרים: פסקו דלא כוותיה אלא שאע"ג שאין אמו טמאה לידה נימול לח'.

– רי"ף: לא הכריע ולכן מטילין אותו לחומרא – שנימול לח' ואין מחללין עליו את השבת.

ב"י: וכן הדין לגבי מי שיש לו ב' ערלות שמטילין אותו לחומרא; שנימול לח' ואין מחללין עליו את השבת. וכ"פ הרמב"ם.

אנדרוגינוס.

משנה שבת קלד: "… ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס."

גמרא (שם): "ת"ר ערלתו – ערלתו ודאי דוחה את השבת… ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת."

ב"י: "וכיון דגבי יוצא דופן מספקא לן אי מילה בח' תלויה בחילול שבת או לא ממילא מספקא לן הכי נמי באנדרוגינוס הלכך מטילין אותו לחומרא ונימול לח' ואין מחללין עליו את השבת. וכן פסק הרמב"ם."

שו"ע: "אנדרוגינוס ומי שיש לו ב' ערלות ויוצא דופן נימולים לח'."

טומטום.

ר' ירוחם: טומטום שנקרע ביום ח' ללידתו ונמצא זכר, נימול מיד דלא חשבינן ליה ח' ימים משעת קריעה אלא משעת לידה.

רעק"א (רס"ב, ד"ה "נימולים"): כתב שאין חיוב לקרוע טומטום ולמולו.

סעיף ד' – נולד בין השמשות.

משנה שבת קלז.: "… ונולד לביה"ש נימול לח'…"

רש"י: "שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול ושמא ביה"ש יום הוא – ונימול לט'."

תוספתא מגילה (פ"א, ה"ד): ספק מילה מאחרין ולא מקדימים.

גמרא נדה מב: "…ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה: מהו לממהל בשבתא? אמר ליה: שפיר דמי. בתר דנפק, אמר רבא: ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא? אזל בתריה, אמר ליה: אימא לי איזי, גופא דעובדא היכי הוה? אמר ליה: שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא, ולא אתיליד עד שבתא. אמר ליה: האי – הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא, והוי מילה שלא בזמנה, וכל מילה שלא בזמנה – אין מחללין עליה את השבת."

ביאור: כשהתינוק שנולד בוכה סימן הוא זה שיצא לאויר העולם. בתוך רחם אמו פיו סגור ואינו יכול לבכות. כל יציאה לפרוזדור (צואר הרחם) נחשבת ללידה ומאז מונים את ימי המילה גם אם יצא לגמרי רק לאחר זמן.

ר' ירוחם: הוציא התינוק ראשו לפרוזדור בית הרחם ולא נולד עד ליום ח' מלין אותו באותו יום דאזלינן בתר יציאת הראש.

שו"ע: "נולד בין השמשות מונים לו מהלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני ואם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבעו"י או ששמעו אותו בוכה אפילו נולד אחר כמה ימים מונה לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או מיום ששמעו אותו בוכה."

לפי זה משמע שלידה נחשבת יציאת הראש לפרוזדור או בכי. ודווקא שיצאה רוב פדחתו ולא בעינן כל הראש כולו. ואם יצא בלידת עכוז, אינה נחשבת לידה עד שיצא רוב גופו.[9]

או"ז (מובא בד"מ, סק"ד): כתב בשם ר' יואל הלוי (ראבי"ה) שהיה מעשה בתינוק שהיה צווח בבטן אמו במשך יום שלם והפסיק. והאם אומרת שבאותה שעה היה מונח בבטנה כשאר הימים ולא חשה שינוי כל שהוא ולא הרגישה שהיא צריכה ללדת – ופסק  ראבי"ה שימנו לו משעת לידה שאע"ג שסתם ולדות אינם צווחים עד שמוציאים ראשם מ"מ נאמנת האם לומר שהיה מונח כבתחילה. ועוד, שאם היה יוצא ראשו היתה יולדת מיד.

רמ"א: "…אם אמו אומרת דהתינוק היה מונח בבטנה כמו בשאר פעמים, ולא היה לה חבלי לידה כלל, אע"פ ששמעו בוכה מונין לו מיום הלידה, דאע"ג דלא שכיח שיבכה בלא הוצאת הראש חוץ לפרוזדור, מ"מ האם נאמנת לומר שהיה מונח כמו בשאר פעמים ובכה."

סעיפים ה'-ו' – כוכבים קטנים או בינוניים.

הלילה נקבע עפ"י הופעת כוכבים ברקיע; לכן אם נראים כוכבים הרי זה לילה גם אם הרקיע מזהיר עדיין. (עיין בביאור הגר"א, סק"ט).

הפוסקים נחלקו בשאלת גודל הכוכבים שקובע את הלילה; האם לקביעת הלילה דרושים כוכבים קטנים מאד דווקא או די בכוכבים בינוניים?

ההגיון מחייב שככל שהכוכבים קטנים יותר כך ודאי יותר שהוא לילה. אמנם פסיקת השו"ע שנראה לקמן עוררה מחלוקת בין נוה"כ בנ"ד.

שו"ע הביא בסעיף ה' דברי המרדכי ובסעיף ו' דברי סמ"ג:

מרדכי: נולד סמוך לחשיכה והיה נראה כיום רק שהיו ברקיע כוכבים קטנים מאד – יש לסמוך על הכוכבים ולמנות ח' מלמחרת שאעפ"י שהיה הרקיע מזהיר כמו ביום, פעמים שאין מתחיל להחשיך כ"כ אעפ"י שהוא כבר לילה. (ומיירי שלא היה שבת או יו"ט שאם היה שבת או יו"ט הוי ספיקא דאורייתא ולא היו מלין את התינוק שנולד לשבת הבאה).

כן פסק שו"ע. (ה')

סמ"ג: אם מיד כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינוניים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו אם למחרת שבת או יו"ט. ואם שהו אח"כ ולפי זמן השהיה נוכח להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לח' אפילו אם יארע בשבת.

כן פסק שו"ע. (ו')

עפ"י פסיקת השו"ע בשני הסעיפים הנ"ל, כתב הש"ך (סק"ט): כשמופיעים כוכבים בינוניים ודאי שהוא לילה. ואילו בכוכבים קטנים מאד לא ודאי שהוא לילה ולכן אין לסמוך על כוכבים קטנים שהוא לילה לעניין מילה בשבת.

אמנם, בחידושי רעק"א ובפת"ש (סק"ח) חלקו על הש"ך וכתבו שההיפך הוא הנכון; שככל שהכוכבים קטנים יותר, כך ודאי יותר שהוא לילה.

סעיף ז' – קביעת יום המילה תלויה בצה"כ ולא בתפילה וכיו"ב.

הגה"מ: קביעת יום המילה אינה תלויה כלל בתפילה בין להקל בין להחמיר אלא בצה"כ בלבד. לכן אם קבלו שבת מבעוד יום והתחילו להתפלל ערבית ונולד תינוק והוא עדיין יום מלין אותו בער"ש ואין מחללין עליו את השבת הבאה.[10]

שו"ע: "אין דבר זה תלוי בתפילה אם התפללו מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר."

 

[1] הרמב"ם, במו"נ, ח"ג, פרק מ"ט: הוסיף עוד ג' סיבות למילה ביום השמיני: א. אם ימתינו עד שיגדל הילד, יתכן שלא יסכים למילה. ב. בעודו תינוק לא ירגיש את הכאב והצער לעומת אדם גדול שכוח הדמיון שלו והפחד מהמעשה יהיה קשה יותר מהמילה עצמה. ג. אהבת ההורים לילדם בגיל זה פחותה בהרבה מאהבתם לילד גדול יותר ולכן מילה בשלב זה תהווה פחות צער להורים מצער שהיה נגרם להם אם היו מלים את בנם כשהוא גדול.

[2] התורה תמימה (ויקרא יב', ג'): כתב שדברי רמב"ם מעוגנים במדרש רבה, והרמב"ם בחר דווקא בטעם זה על פני הטעם של גמרא נדה לא: מפני שהיום ממילא נוהגים חומרא בדם טוהר ואין משמשים גם לאחר ז' ימי טומאת יולדת זכר.

[3] מנחת חינוך (מצוה ב', אותיות יג' וכב'): כתב שלפי תוס' ורא"ש וראשונים נוספים, הטפה זו הוי דאורייתא ולכן הטפת דם ברית דוחה שבת. אמנם לרמב"ם, יש"ש ולעוד שיטות אינה אלא דרבנן ואינה דוחה שבת לפי שהתורה צוותה למול את הערלה וכשאין ערלה כגון שנולד מהול או שנחתכה ערלתו באיסור, אין המצוה חלה עליו כי אין לו ערלה.

[4] ערוה"ש (רס"ב, יא'): כתב שהטעם שצריך להמתין ז' ימים הוא מפני שהגוף נחלש מהמחלה והוא צריך חיזוק במיוחד לפני שבאים להחלישו שוב ע"י מילה. דין זה שיש להמתין ז' ימים שייך בכל מה שנחשב פיקו"נ לעניין שבת. (כגון מכה שע"ג היד וגב הרגל, מכה של חלל וכו', ע"ע בטוש"ע, או"ח, סימן שכ"ח).

[5] גמרא ע"ז, כח:. וביאור הדברים: שחולי העיניים נחשב לחולי שיש בו סכנה לפי שהעיניים קשורות בלב. וע"ע טוש"ע, או"ח סימן שכ"ח סעיף ט', ובמשנ"ב סקכ"ב, שם.

[6] עיין שם עוד בהרחבה בנ"ד.

[7] כל תא בגוף האדם מכיל 23 זוגות כרומוזומים האחראיים על תכונותיו. כל כרומוזום מורכב משתי יחידות (חוץ מתאי המין שהם מורכבים מיחידה אחת). סדר הופעת הכרומוזומים שונה בין תא נקבי לתא זכרי; דהיינו כרומוזומים של תא זכרי מסומנים: XY ושל נקבה מסומנים: XX. לכן אם ליצור יש גם סימני זכרות וגם סימני נקבות (חיצוניים), הוא נחשב אנדרוגינוס גם אם המטען הגנטי שלו אחיד (זכרי/נקבי).

[8] גיד = איבר מין זכרי.

[9] ההשלכות של הגדרות אלו הן לגבי לידה בביה"ש או סמוך להנץ החמה שנמשכה בעצם על פני ב' ימים וגדרים אלו קובעים את זמן הלידה וממילא זמן המילה.

גדרים אלו שווים לגדרים של טומאת יולדת, ממתי נחשבת יולדת לעניין טומאה וטהרה. החילוקים והדיונים בזה מופעים בטוש"ע, יו"ד, סימן קצ"ד.

[10] ערוה"ש (רס"ב, סעיף יח'): וכן להיפך; שאם יצאה השבת ועוד לא עשו הבדלה, נחשבת הלידה במוצ"ש.

סעיף א' – קטן שיש בו חשש חולי.

גמרא שבת קלד.: "ואמר אביי, אמרה לי אם:

האי ינוקא דסומק – דאכתי לא איבלע ביה דמא, ליתרחו ליה עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה.

דירוק ואכתי לא נפל ביה דמיה – ליתרחו עד דנפל ביה דמיה, ולימהלוה. דתניא, אמר רבי נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה: המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית. אמרתי לה: המתיני לו עד שיפול בו דמו. והמתינה לו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי."

כדברי הגמרא הנ"ל פסקו טוש"ע.

וז"ל שו"ע: "קטן שהוא ירוק, סימן שלא נפל בו דמו ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כמראה שאר הקטנים. וכן אם נמצא אדום, סימן שלא נבלע דמו באבריו, אלא בין עור לבשר, ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו. וצריך ליזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר לו למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש אחת מישראל, לעולם."

לבושי שרד: כתב שירוק = זהב, כרתי, כעין הכחול וכד'.

פרישה (סק"א): שלא נפל בו דמו = שלא התאסף בו דם כל צורכו, לא בתוך גופו ולא מחוץ לגופו.

ערוה"ש (רס"ג, א'): פירש שירוק = כחלמון ביצה, רקיע או כעשבים. תינוק שהוא ירוק סימן הוא שלא נפל בו דמו עדיין ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראהו כשאר הקטנים בני גילו. אמנם אם עדיין לא נפל בו דמו אין למולו כיון שעדיין חלוש הוא מאד ואים בן כוח לסבול המילה וזה כרוך בסכנה.

ולגבי אם נמצא אדום פירש – שנפל בו דמו אך עדיין לא התפשט בכל גופו, אלא הדם נמצא בין העור לבשר וכשימולו אותו יצא ממנו כל דמו.

מ"מ, אם הבריא מירקותו, אדמומיותו או כל הדברים הנ"ל, אין צריך להמתין ז' ימים, אפילו אם התפשט בכל הגוף מפני שזה דבר טבעי שקורה ברמה כזו או אחרת לכל תינוק עד שמחזור הדם שלו מסתדר.

נשמת אברהם (חלק ג', עמ' קעא'-קעב'): דן במקרה שלתינוק יש צהבת:

יש לחלק בין ב' סוגי צהבת:

א. צהבת הנובעת ממחלת כל הגוף ואז צריכים להמתין ז' ימים מיום הבראתו ואז למולו כדין כל חולי של סכנה.

ב. צהבת פיזיולוגית, איננה טעונה טיפול ולכן איננה נחשבת לסכנה ומיד שמבריא ממנה מלין אותו ואין ממתינים ז' ימים מיום הבראתו. כמובן שמילה לאחר צהבת כזו טעונה גם חוות דעת רפואית שהמילה לא מהווה סכנה בשלב זה.

פת"ש (סק"א): כתוב בספר חמודי דניאל לגבי תינוק שלא קשרו את הטבור שלו כראוי ויצא ממנו דם הרבה, נראה דאין למולו עד שיתחזק ויבוא לו דם אחר.

סעיפים ב' – ג' – בנים שמתים מחמת מילה.

הקדמה.

– ישנה מחלוקת כללית לגבי סוגיות רבות בש"ס מה נחשב לחזקה; האם בב' פעמים או בג'? וכן גם בנ"ד; כמה בנים שמתו מחמת מילה קובעים חזקה?

– יש לברר אם חזקה זו נקבעת ע"י האם לחוד, האב לחוד או דווקא ע"י שניהם. נפ"מ אם מת להם ילד מחמת מילה ואח"כ התגרשו לאיזה מנין עולה ילד זה אם בכלל? כמו כן לגבי ב' אחיות שבניהן מתו מחמת מילה האם הן מצטרפות לחזקה לגבי אחותן השלישית?

– הגדרה של מת מחמת מילה איננה דווקא אם התינוק מת מיד לאחר המילה אלא כל שלא הבריא מלאחר מילתו ומת נחשב למת מחמת מילה. (פת"ש, סק"ב).

– מת מחמת מילה = שמת אפילו אין בו שום חולי אלא מדובר במשפחה שדמם חלש ואין זה קשור כלל בחולי מסויים שגורם למיתה. (ב"י).

 

נבאר עתה בעז"ה פרטי הדינים העולים מסעיפים אלו.

כמה פעמים נחשבת חזקה לעניין מת מחמת מילה?

גמרא יבמות סד: – אשה שמלה את בנה הראשון ומת, שני ומת:

רבי יהודה אומר: לא תמול את השלישי. (חזקה = ב' פעמים).

רשב"ג אומר: את השלישי תמול אבל לא את הרביעי. (חזקה = ג' פעמים).

רמב"ם, רי"ף ורא"ש: הלכה כרבי יהודה שב' פעמים נחשבות חזקה לעניין מת מחמת מילה לפי שזה ספק נפשות ונקטינן לקולא.

שו"ע: "אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה כוחו ומלה גם השני ומת מחמת מילה הרי הוחזקה שבניה מתים מחמת מילה… "

פת"ש (סק"ג): כתב התשב"ץ שלא רק שלא תמול השלישי אלא אף את הרביעי, החמישי וכו' לא תמול.

ערוה"ש (רס"ג, יא'): כתב שלענין עקירת חזקה; אם הוחזקה בב' פעמים, נעקרת בפעם אחת. ואם הוחזקה בג' פעמים אינה נעקרת אלא בג' פעמים.

שניים שמתו; מאיש ואשה, מב' נשים ואיש, מב' אנשים ואשה.

רמב"ם: לא שנא היו מבעל אחד או משניים – אשה שילדה שניים ומתו מחמת מילה לא תמול השלישי.

ב"י: הכי משמע מדברי הגמרא שנאמר בסתמא מלה ראשון ומת, שני ומת. ולא חילקו בגמרא בין אם השניים הם מאיש אחד או בין אם הם מב' אנשים.

ה"ר מנוח: ה"ה אם איש מל בנו הראשון מאשה אחת ובנו השני מאשה אחרת ומתו שניהם לא ימול השלישי.

אגודה: חולק על ה"ר מנוח וס"ל שרק אם נולדו מאשה אחת ב' ומתו מחמת מילה – לא תמול השלישי אבל מב' נשים לא.

ט"ז (סק"א): הטעם של אגודה הוא לפי שהדם בא מן האשה ולכן אזלינן בתר האשה. (וכ"כ בב"ח).

שו"ע: "ל"ש מבעל אחד או משנים, ולא תמול השלישי אלא תמתין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו, והוא הדין אם איש אחד מל בנו ראשון ושני ומתו מחמת מילה, לא ימול השלישי, בין שהיו לו מאשה אחת בין משתים."

רמ"א: "ויש חולקין[1] וסבירא להו דלא שייך באיש רק באשה ונראה דספק נפשות להקל."

פת"ש (סק"ה): כתב בשם תשובת הנו"ב – לגבי תינוק בן שלוש שנים שעדיין לא נימול מחמת שמתו אחיו מחמת מילה ביום השמיני, מן הראוי היה שלא ימולו אותו כלל אך סיים וכתב שכיון שכך פסקו הפוסקים – שכשיבריא ימולו אותו, אין להרהר אחריהם ולכן אם רואים שתינוק זה בריא וחזק כמו בני גילו ימולו אותו[2]. וטוב שיקפידו גם למולו ביום שהאויר זך ולא יוכל להשפיע על בריאותו. "וכדאי הוא מצות מילה שתגן שלא יזיק לו כלל."

ובסק"ז כתב בשם שבו"י: שאיש ואשה שמלו את בניהם ראשון ושני ומתו מחמת מילה והתגרשו ונשאו לאחרים – מתחילה כתב שיש לחייבם למול את בניהם שכל אחד באפי נפשיה קאי, אך אחר העיון פסק להיפך; דכל ספק כזה דמילה ראוי לאסור דחמירא סכנתא מאיסורא.

אם אחיות מצטרפות לחזקה.

גמרא יבמות סד: מעשה בב' אחיות שמלה ראשונה ומת, שניה ומת, שלישית ומת, רביעית לא מלה. (עפ"י רבן גמליאל).

רא"ש: מכאן משמע שלאו דווקא מאשה אחת אלא אפילו אחיות מצטרפות לחזקה.

שו"ע: "וה"ה אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה גם שאר אחיות לא ימולו בניהן אלא ימתינו עד שיגדלו ויתחזק כוחם."

פת"ש (סק"ט): לא שנא אחיות מן האב לא שנא מן האם.

סעיף ד' – תינוק שנולד מהול.

גמרא שבת קלה.: "ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת. שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך. אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא. על מה נחלקו – על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית… איתמר, רב אמר: הלכה כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר."

תוד"ה "לא" (שם): "השתא משמע דיותר יש להצריך הטפה לנולד כשהוא מהול מלנתגייר כשהוא מהול דהא לנולד כו"ע מודו ובגר איכא פלוגתא… וה"ג לא פסקו כן אלא פסקו דקטן א"צ וגר צריך… והיינו טעמא דבין קטן שנולד כשהוא מהול ובין גר שנתגייר כשהוא מהול דין הוא דשניהם היו טעונים הטפת דם ברית אי לאו דדרשינן הכא דקטן א"צ להטיף ממנו משום דכתיב ערלתו…"

א"כ לפי בה"ג: מי שנולד מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית.

רבינו חננאל: "… וחלקו עוד בנולד כשהוא מהול… רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא… ועל זה חלוקת ב"ש וב"ה ועליו אמרו ב"ה אין צריך להטיף ממנו דם ברית בשבת ויש לומר אפילו בחול דהא סתם קאמר אין צריך להטיף ממנו דם ברית ומסתברא כרבה דאמר שמא ערלה כבושה היא."

א"כ לפי ר"ח: תינוק שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וכ"פ רי"ף ורמב"ם.

רא"ש: כתב שיטת תוס' ואח"כ ר"ח ובסוף דבריו כתב שהעולם נהגו להטיף דם ברית גם למי שנולד מהול.

רבנו האי גאון (מצוטט מהטור): "…וכ"כ רבינו האי הכי אסכימו רבנן קמאי שצריך להטיף ממנו דם ברית ומיהו בנחת וצריכה מילתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית עינים ולא בפרזלא דלא לעייק ליה ואין מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה ורואין ונזהרין היאך מלין אותו וממתינין לו הרבה ואין חוששין ליום ח' שלא יביאוהו לידי סכנה."

מהרי"ל: עשה מעשה בנולד מהול שלא ברכו על המילה והטיפו ממנו מעט דם בציפורן.

שו"ע: "נולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית. ומיהו בנחת. וצריכה מילתא למבדקה יפה יפה בידים ובמראית עינים, ולא בפרזלא, דלא לעייק ליה, ורואים ונזהרים היאך מלין אותו. וממתינים לו הרבה ואין חוששין ליום שמיני, שלא יביאוהו לידי סכנה."

בספר נשמת אברהם (חלק ג', עמ' קע"ד – קע"ו) מביא דיעות של פוסקים בעניין ההטפה ובאופן עשייתה. להלן סיכום ותקציר הדברים:

* ראשית, בהטפת דם ברית, כמו במילה עצמה, אם היה התינוק חולה חולי שבמילה היו ממתינים ז' ימים מיום הבראתו, ג"כ יש להמתין ז' ימים מעל"ע, מפני שגם בהטפת דם ברית יש חשש סכנה.

* הטפת דם ברית נובעת מג' סיבות:

א. נולד מהול לגמרי – חוששים שמא יש לו ערלה כבושה, יש לפגום את ראש העטרה.

ב. נולד מהול קצת – חותכים מהערלה.

ג. נימול ע"י הפסולין ולא נשארה בו ערלה – יטיף בקצה העור שנשאר אחר חיתוך הערלה.

* הטפת דם הברית צריכה להיות מועטה מאד (טיפה דם אחת ולא יותר) וא"צ הוצאת דם בפועל אלא סגי אפילו אם נצרר דם כלשהו מתחת לעור ע"י השריטה.

* יש להטיף את דם הברית מעור הערלה ולא מראש הגיד, לפי שיש בזה סכנה, מיהו בדיעבד יצא.[3]

סעיף ה' – תינוק שמת תוך ח' ימיו ומילת גוי שלא לשם גרות.

תינוק שמת תוך ח' ימיו.

כל בו: נהגו למול בן שמת קודם שהגיע להיות בן ח' בצור ובקנה בבית הקברות להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי חרפה היא לו.

רב נחשון גאון: ג"כ כתב הכי וכתב שלא מברכים על מילה זו ונותנים לו שם, שכשתהיה תחית המתים יכיר את אביו ויודה לו.

וכ"כ רא"ש ור' ירוחם.

הגה"מ (פ"א מהל' מילה, אות י'): כתב טעם נוסף להסרת ערלה של נפלים: משום תקנת הפושעים כדאיתא במדרש; הקב"ה[4] מעביר את הערלה של תינוקות שמתו קודם מילתם ונותנה על פושעי ישראל.

עוד כתב הגה"מ: אין מסירים ערלת נפל ביו"ט אפילו הוא יו"ט שני של גלויות דנפל אין מצוה לקוברו ואסור לטלטלו. כ"פ רמ"א.

שו"ע: "תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן ח' מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה אבל משימים לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחית המתים."

בה"ט (סק"ג): וה"ה אם הגיע לבן ח' ולא מלוהו מחמת סיבה כל שהיא ואח"כ מת.

פת"ש (סקי"א):

– נו"ב: אם נקבר ולא מלוהו אין לפתוח הקבר שלא לראות בניוולו.

– כנסת יחזקאל: גם אחרי זמן אחר שנקבר מותר לפתוח הקבר כדי למולו.

– מאיר נתיבים: לא קברו את התינוק עד שמתה גם היולדת וקברו את שניהם ביחד, כשהנפל על יד ימינה, ושכחו למולו אין פותחין את הקבר אבל קוראים לו שם.

 

מילת גוי שלא לשם גרות.

גמרא ע"ז כו: "ת"ר ישראל מל את העכו"ם לשום גר. לאפוקי לשום מורנא דלא."

רש"י (שם): "לשום מורנא דלא – תולעת שיש לו בערלתו דלא. דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין." (לא מעלין ולא מורידין = כשרואים עכו"ם בצרה לא מזרזים את מיתתו ולא מונעים אותה ממנו אלא "מקפיאים" את המצב כמו שהוא.)

תוד"ה "לאפוקי" (שם): לשם ריפוי אסור בחנם אבל בשכר מותר לשם ריפוי משום איבה.

(ועוד כתבו שם התוס' שלעניין שכר לאו דווקא שכר ממש על הרפואה אלא ה"ה לכל תועלת שצומחת לישראל מזה כגון שרוצה להתחכם ולהתלמד יותר ברפואות – מותר).

ד"מ (סק"ג): כתב בשם גאונים שאסור למול גוי שלא לשם גרות.[5]

רמ"א: "… ואסור למול עכו"ם שלא לשם גרות אפילו בחול."

ט"ז (סק"ג): "נ"ל הטעם כיון שאמרינן שאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול שאינו מניחו לגיהנום וזה שמל את העכו"ם מבטל סימן המילה בישראל."

עטורי זהב (מובא בש"ך סק"ח): כתב טעם אחר: שכיון שאין דעתו להתגייר ולעבוד את ה' מדוע נסיר חרפתו ממנו ונחתימו בחותם אות ברית קודש.

ש"ך (סק"ח): דן בשאלה מהו הטעם שאסור למול גוי שלא לשם גרות;

הרמ"א פסק בסתם ולא ביאר הטעם. ולכאורה משמע מדבריו שמשום איסור מילה בעכו"ם אסור למולו שלא לשם גרות.

אמנם עפ"י הגמרא הנ"ל א"א לומר שזהו הטעם. הגמרא שם דנה ברפואה של עכו"ם ע"י ישראל, רש"י ותוס' שם כתבו שאסור אם אין בזה תועלת (שכר או לימוד) אבל בתועלת מותר. וכן מובן מדברי רמב"ם שאיסור מילה בעכו"ם הוא מטעמי רפואה; שאין מעלין ולא מורידין עכו"ם וא"כ לשם רפואה שרי ע"י שכר. ובחנם לרפואה אסור. ואם אינו לרפואה כלל שרי אפילו שלא לשם גרות.

פת"ש (סקי"ג): הביא דברי הש"ך הנ"ל וכתב בשם תשובת מעיל צדקה; שודאי שאם רואים שכוונתו לרפואה שרי בשכר ואין חוששין לחתימת אות ברית כלל אבל בלא רפואה כלל אסור אפילו בשכר מהטעם שלא לחתום בו אות ברית קודש.

מילת קראים ובני קטורה בזמן הזה.

גמרא סנהדרין נט: "מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם, אתה וזרעך – אין, איניש אחרינא – לא. – אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו! – כי ביצחק יקרא לך זרע. – בני עשו לחייבו! – ביצחק – ולא כל יצחק. – מתקיף לה רב אושעיא: אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו? – האמר רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר חנינא: את בריתי הפר – לרבות בני קטורה."

רש"י: "לרבות בני קטורה – אותם ששה לבדם ולא זרעם, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו."

רמב"ם (הל' מלכים, פ"י, ה"ז-ח'): "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה.

אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה."

לפי דברי רמב"ם, בני קטורה הם זרעו של אברהם והם וכל זרעם חייבים מילה ביום השמיני כדין ישראל. אמנם, מכיון שסנחריב בלבל את האומות כולן ונתערבו זרע ישמעאל וזרע בני קטורה אלו באלו – כולם (בני קטורה ובני ישמעאל) חייבים מילה.

לעומתו, רש"י סובר שרק אותם ששה[6] בני קטורה הם שנתחייבו מילה ולא כל זרעם אחריהם. לכן, חוץ מישראל אין עוד מי שחייב מילה היום.

שאגת אריה (סימן מט'): הקשה על שיטת הרמב"ם מהא דהיום כל הפסולים לבוא בקהל כגון עמוני ומואבי מותרים מפני שסנחריב בלבל את כל האומות וכיון שהולכים אחר הרוב, שבני עמון ומואב בטלים בין שבעים האומות, א"כ כולם מותרים לבוא בקהל[7]. וא"כ הדין שווה גם לעניין מילת בני קטורה שהם המיעוט מבין ע' האומות ולכן היום כל האומות פטורים מלמול.

שו"ת נודע ביהודה (אבה"ע, סימן מ"ב): דחה קושיית השאגת אריה מהטעם שדין רוב נלמד מהתורה שנאמר: "אחרי רבים להטות", והתורה נתנה לישראל ולא לבני נוח, ולכן אין ללכת אחר הרוב בעניין מילת בני קטורה מפני שלדין רוב בשאלה זו אין השלכה לישראל. אמנם לענין פסולי קהל כן הולכים אחר הרוב מפני שיש לשאלה זו השלכה חשובה לישראל.

מנחת חינוך (מצוה ב', אות יב'): צידד יותר בדברי השאגת אריה וכתב שקושייתו תקפה מפני שאם הולכים אחר הרוב, יהיו כולם פטורים ואם לא הולכים אחר הרוב, יהיו כולם חייבים במילה לפי שיש לחוש למיעוט של בני קטורה.

ובסוף דבריו כתב: "ובגוף הדין, כיון דהרמב"ם פסק דבני קטורה חייבים, וגם הודאת בעל הריב הראב"ד ז"ל, ומבואר בפוסקים דנחשבים לב' דיעות, מי יוכל לדחות דבריהם בקל, ודאי מצוה למול אותם. אך שבת אינו דוחה, דמספיקא לא מחללינן שבת."

ועוד הוסיף וכתב (שם): שכמו שבישראל, בי"ד והאב מחוייבים למול הבנים, כך הדין גם אצל בני קטורה. ונוכרי פסול למול בני קטורה כמו בישראל.

אם נמשכה ערלתו של בן קטורה שנימול, אינו חייב לחזור ולמול מפני שדין משוך הוי דרבנן.

ובאות א' (שם) כתב: שבני קטורה אינם חייבים אלא במילה אבל לא בפריעה מפני שפריעה היא הלכה למשה מסיני.[8]

מילת קראים.

רמב"ם (בתשובה[9]): דן באריכות בשאלת הקראים לעניין מילת בניהם, שאלת שלום, ביקור בבתיהם וכד' ונראה להלן בס"ד את הדברים הקשורים לנ"ד:

"… אלה הקראים השוכנים פה… ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד להתקרב אצלם במעשה יושר… כל זמן שגם הם יתנהגו עימנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור וכל שכן כשישמרו לשונם מלהתלוצץ ומלהלעיג בדברי רבותינו ע"ה הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמוד שבדבריהם והמנהגים הקבועים לנו מפיהם ומפי משה מפי הגבורה אנו הולכים. ובזאת יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפילו בבתיהם ולמול את בניהם ואפילו בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם… ועביד להו מילה ופריעה דדילמא נפיק מינייהו זרעא מעלייא והדרי בתשובה… ולעניין מילה מעולם לא נמנעו רבותינו ע"ה מלמול את בניהם של קראים בשבת כי אפשר שיחזרו אל המוטב…"

הגר"ע יוסף ("שובע שמחות", ח"ב, עמ' קי"ז): "מותר למול תינוק מעדת הקראים אם שהוריו נוהגים ברוב הדברים כמנהגנו ובפרט בעניין המועדים וצמים ביוה"כ שלנו ועושים פסח בימים שאנו עושים בהם פסח וכיו"ב שאז מצוה למול את בניהם ביום שמיני אפילו בשבת ואין לפרסם שום דבר על התינוק בעת המילה אלא מלים אותו ככל בני ישראל הכשרים על כל הברכות הנהוגות אצלנו."[10]    

[1] הב"ח פסק כיש חולקים.

[2] ערוה"ש (רס"ג, ז'): יש להמתין עד שיגדל (לא שיהיה בן יג ויום אחד, אלא שיגדל מעט בשנים ויתחזק כוחו) ואז למול אותו. ואין לזה שיעור אלא כראות עיני הבקיאים. ואם יש בו חולשה גם אחרי יג ויום אחד אין מלין אותו אלא הכלל הוא כל שיש בו חולשה לא מלין אותו.

[3] לגבי הברכות בהטפה, עיין לקמן רס"ה, ג'.

[4] אמנם מלשון המדרש עצמו משמע שאברהם אבינו הוא שמעביר את הערלה מהתינוקות לפושעים. וז"ל המדרש: "א"ר לוי לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה ואותן שחטאו יותר מדאי מה עושה להם מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא מלו ונותנה עליהם …" (ב"ר פ' מח').

 

 

[5] כ"כ בב"י סימן רס"ו.

[6] "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין ואת ישבק ואת שוח." (בראשית כה', א'-ב').

[7] כ"פ הרמב"ם עצמו בהל' איסו"ב, פי"ב הכ"ה. וכ"פ שו"ע, אבה"ע סי' ד' סעיף י'.

[8] יתר פרטי הדינים של פריעה, מילת גוי וכ' ראה בסימן הבא.

[9] תשובות הרמב"ם, תשובה תמ"ט, הוצאת "חברת מקיצי נרדמים", עמ' 729-732.

[10] ע"ע בהרחבה בשו"ת "יביע אומר", חיו"ד, ח"ג, סימן כד'.

מי ראוי למול?

הקדמה.

א. ישנן דרגות בסדר העדיפות לקיום מצות מילה:

גמרא ע"ז כז.: "איתמר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר: ואתה את בריתי תשמור; ורבי יוחנן: המול ימול. מאי בינייהו… אלא איכא בינייהו: אשה, למ"ד ואתה את בריתי תשמור – ליכא, דאשה לאו בת מילה היא, ולמ"ד המול ימול – איכא, דאשה כמאן דמהילא דמיא."

רי"ף ורא"ש: אם אין איש, אשה עדיפה על פני גוי. קטן עדיף מעבד ואשה שהרי יכול לבוא לכלל מצוה.

ערוה"ש (רס"ד, ב'): מיירי דווקא בקטן שיודע לאמן את ידיו והוא חריף בשכלו.

טור: "הכל כשרים למול אפילו עבד, אשה וקטן וערל ישראל… ואם יש גדול שיודע למול קודם לכולם ואם אין גדול ימול אחד מאלו אבל גוי לא ימול כלל."

סדר העדיפויות בזה הוא כדלקמן: גדול שיודע למול, קטן, עבד/אשה, גוי לא ימול ואם מל יחזור ויטיף ממנו דם ברית.

ב. פת"ש (סק"ג): בתשובת בית יעקב כתוב שאפילו אם התחילו אלו (קטן, עבד, אשה וכו') למול בעוד שלא היה שם גדול וכשהתחילו בא הגדול שיודע למול מחוייבים הם להפסיק באמצע החיתוך ויגמור הגדול.

ערוה"ש (רס"ד, ח'): כיון דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל, אם מל הפסול ופרע הכשר נחשב הדבר כאילו התחיל הפסול וגמר הכשר.

ג. אור זרוע: אם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר.[1]

ד"מ: צ"ע מאי שנא ממצוה אחרת שיכול לעשות אחר שליח במקומו?!

נשמת אברהם (ח"ג, עמ' קנ"ט, הערה א'): כתב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שצ"ע אם יש מצוה על אב למול את בנו כאשר הדבר כרוך בצער גדול יותר משתתבצע המילה ע"י מוהל מומחה.

ד. פת"ש (סק"ה): לפי רמב"ם שס"ל דהאידנא בני קטורה חייבים במילה, כשרים הם למול לפי שהם מהולים וגם הם בכלל את בריתי תשמור.

אך לפי שאגת אריה שפסק כרש"י, הם פסולים למול.

ב"י: ערבי מהול נמי פסול לכו"ע.

ה. זקן שידיו רועדות או מי שראייתו לקויה, לא ימול שמא יעשה את התינוק כרות שפכה. (נשמת אברהם, רס"ד הערה א').

ו. אור זרוע: צריך לחזר אחר מוהל יהודי טוב וישר וכן הסנדק. וכ"פ רמ"א.

 

ונבאר עתה בעז"ה יתר פרטי הדינים העולים מסעיף זה.

דין אשה

גמרא ע"ז כז.: "…אלא איכא בינייהו: אשה, למ"ד ואתה את בריתי תשמור – ליכא, דאשה לאו בת מילה היא, ולמ"ד המול ימול – איכא, דאשה כמאן דמהילא דמיא. ומי איכא למאן דאמר אשה לא? והכתיב: ותקח צפורה צר! קרי ביה ותקח. והכתיב: ותכרות! קרי ביה ותכרת, דאמרה לאיניש אחרינא ועבד. ואיבעית אימא: אתיא איהי ואתחלה, ואתא משה ואגמרה."

ב"י:

– כל בו: ה"ר יצחק כתב דאשה לא תמול. ואפשר דלכתחילה קאמר.[2]

– רי"ף ורא"ש כתבו שבדיעבד אשה כשרה למול, דהיינו אם אין שם איש גדול שיודע למול ויש שם אשה שיודעת למול, היא מלה את הקטן.

ב"ח: סמ"ק כתב שאפילו בדיעבד אין לאשה למול לכן אם אין שם איש, אפילו יש שם אשה שיודעת למול אינה מלה אלא מניחין הולד עד שיבוא איש שיודע למול. "ולפע"ד נראה דיש לנהוג כדבריו שהרי בהגהות מרדכי… הביא דברי הפוסקים בדין זה ולבסוף כתב ובסמ"ק כתב דאשה אינה מלה אלמא דכך מסקנתו גם הכל בו הביא דבריו לפסק הלכה. ומ"ש ב"י ואפשר דלכתחילה קאמר ליתא אלא אפילו דיעבד במקום שאין איש נמי קאמר דאשה אינה מלה."

גמרא קידושין כט.: "איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב: כאשר צוה אותו אלהים, אותו – ולא אותה."

תוד"ה "אותו" (שם) מקשים: מדוע לומדים חז"ל שאשה לא תמול את בנה מהפסוק: "כאשר צוה אותו אלוהים." ולא תולים זאת בסיבה שמילה היא מצות עשה שהזמן גרמא (שהרי אין למול בלילה) ונשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא?

ותירצו שגמרא זו היא לשיטת ר' אלעזר שסובר שמילה שלא בזמנה היא בלילה (יבמות, עב.). אך עדיין קשיא למן דקי"ל שלא כר' אלעזר!

אמנם במקום אחר (מגילה כ., ד"ה "דכתיב") תירצו תוס' תירוץ נוסף: כיון שהוא עשה שיש בו כרת אפשר שנשים חייבות אף שהזמן גרמא. ואעפ"י שאין חיוב כרת אלא על הערל בלבד, כיון שהעשה הזה הוא חזק (שיש בו כרת) יש לומר שנשים חייבות גם אם היא מצות עשה שהזמן גרמא.

ריטב"א: תירץ שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא היינו במצוות שקשורות בגופן עצמן כגון סוכה ולולב וכד' אבל במילה אין חיוב על גוף האשה עצמה אלא על מילת גוף אחר, א"כ מילה איננה בגדר מצות עשה שהזמן גרמא כדי לפטור ממנה אשה ולכן הוצרך הלימוד המיוחד מהפסוק הנ"ל.

שו"ע: "הכל כשרים למול אפילו עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכולם."

רמ"א: "וי"א שאשה לא תמול וכן נוהגים להדר אחר איש."

ישראל ערל ודין מומר.

גמרא ע"ז כז.: ישראל ערל לכו"ע כשר למול.

רבנו מנוח: מיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה אבל אם מתכוין להפר ברית לא. כ"כ ש"ך סק"א.

ט"ז (סק"א): מיירי שא"א למול אותו עכשיו אבל אם אפשר לו להיות נימול ואינו נימול, ודאי שאין לו למול אחרים.

אור זרוע: מסתפק אם משומד יכול למול או שמא דינו כגוי.

רמ"א: "מומר לכל התורה כולה או שהוא מומר לערלות דינו כעכו"ם."

ש"ך (סק"ד): מומר לערלות דינו כעכו"ם למילה בלבד אבל לשאר דברים מומר לערלות אינו כעכו"ם דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה.

ערוה"ש (רס"ד, ו'): מומר לערלות איננו פסול בעצם כמו עכו"ם; אלא הוא אינו נאמן על המילה. ואפילו אם מילתו כשרה, כיון שהוא חשוד על המילה הוא אינו נאמן עליה, שכל החשוד על הדבר אינו נאמן על אותו הדבר.

גוי.

רמב"ם: אם גוי מל א"צ צריך לחזור ולמול שנית.

סמ"ג: מ"מ צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית.

(ב"י: אין מחלוקת ביניהם).

רבנו מנוח: טעמו של רמב"ם לפי שלא מצאנו בתורה שצריך מילה לשמה. (כ"כ ט"ז סק"ג).

ערוה"ש (רס"ד, ז'): כתב שטעם זה תמוה לפי שפסול של עכו"ם נלמד מהפסוק: "ואתה את בריתי תשמור"; אתה ולא עכו"ם! ויש מי שדורש שגוי לא ימול מדכתיב "המול ימול" ודרשינן המל ימול ולא מי שאינו מל.

רשב"א:

שאלה: קטן שהצריכוהו רופאים למולו תוך ח' ימים מפני הסכנה ויש שם ישראל וגוי, מי ימול אותו? ואם מל אותו הגוי האם היא נחשבת למילה?

תשובה: כל מחמת סכנה מותר שאין לך דבר שעומד בפני פיקו"נ וכל שמלו תוך ח' ימים אין זו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא. ואין הפרש בזה בין ישראל לגוי ואם לא גמרו המילה כגון שנשארו ציצין שמעכבים את המילה או שלא פרעו – יחזרו ויחתכו הציצין או יפרעו לאחר שיתרפא – ע"י מוהל ישראל.

שו"ע: "אבל עובד כוכבים אפילו הוא מהול לא ימול כלל ואם מל א"צ לחזור ולמול שנית."

רמ"א: "תינוק שהוצרכו למולו תוך ח', מפני הסכנה, אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים, דכל תוך ח' לא מיקרי מילה. מיהו אם נשארו ציצין המעכבין המילה, או שמל ולא פרע, יגמור הישראל המילה לח' או לאחר שיתרפא."

ש"ך (סק"ו): אם נשארו ציצין צריך לחזור וליטול אותם או שאם לא פרעו אז יחזור ויפרע הישראלי אבל היכא דלא נשאר כלום צריך להטיף דם ברית דמילה תוך ח' אף שהיה ע"י ישראל לא חשיב מילה כלל.

שאגת אריה (מובא בפת"ש, סק"ו): האריך להוכיח כדעת הפוסקים דס"ל שאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית.

מי שנדר לחברו שימול את בנו.

מהר"מ: מי שנדר לחברו להיות סנדק או שימול את בנו צריך לקיים אע"ג שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ הואיל ומנהג בני אדם שנודרים ביניהם זה לזה ומקיימים, גם כאן צריך לקיים.

רבנו יחיאל: אם הוא מתנה בעודה מעוברת אינו כלום דהוי דבר שלא בא לעולם כלל.

רא"ש: אדם שנדר לחברו שימול את בנו או שיהיה סנדק אין לו קיום[3] אלא בתקיעת כף או בקבלת חרס ואז כופין אותו.

ב"י: הר"מ נשאל שמי שנולד לו בן ונתנו ללוי שימול אותו והיה קטן וחלש ודחו את המילה לסוף החודש, שיֵצא מכלל נפל, ובתוך אותו הזמן התיעץ האב וארכה ההמתנה למילה עד שיחלים ואותו מוהל לוי הלך מחוץ לעיר לצורך קהלו כי חשב שזמן רב נדרש עד שיצטרך למול את הבן וכשהגיע זמן המילה לא היה המוהל בעיר. ולא רצה האב להמתין ושלח להביא מעיר אחרת מוהל אחר ואמר לו שבין שיבוא המוהל הראשון בין שלא יבוא תמול אתה את בני. והגיעו שניהם ביחד באותו יום המילה. למי צריך האב לתת את בנו למולו?

ותשובתו היתה: מקרה דומה אירע לר"ת שאחד נתן את בנו למולו ובא אחר וקדמו ובא הראשון לדין על שכר הברכה. שאלו את ר"ת והשיב: אם שניהם הגיעו יחד, ודאי שזה שנדר לו ראשון, קודם. אמנם אם חזר בו האב מנדרו – אין בי"ד יכולים לעכבו מלחזור בו, אבל הוא עובר משום "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב" ומותר לקרותו רשע.

מהרי"ק: אסור לו לחזור בו מנדרו היכא שהוא מוהל שרגיל למול את בניו ואפילו מוהל סתם.

רמ"א: "ואם נתנו לאחד, אסור לחזור בו. מיהו אם חזר בו, הוי חזרה. ואין מועיל בזה קבול קנין. אבל אם נשבע לו, כופין אותו שיקיים. ואם נתנו לאחד ולא היה בעיר, ואב היה סבור שלא יהיה שם בזמן המילה ושלח אחר אחר ובתוך כך בא הראשון, ימהלנו הראשון, דודאי לא חזר מן הראשון."

פת"ש:

סקי"א: מעשה שהיה באדם שנולד לו בן וכיבד לאחד שיהיה מוהל וגם תקע לו כף לבל יחזור בו כי חשש שמא יתן המצוה לאחר והוא גר רחוק מן העיר. כשהגיע יום המילה גילה כי האב הפר את הברית עמו בינתיים ונתן את המצוה לחברו אחר. הראשון טען על מצותו, טרחתו ובושתו. רב מקומי שהיה שם פסק לטובת אבי הבן ואף התיר לו את השבועה ואמר שאין לחשוש לטענות הראשון.

החת"ס כתב: "המורה הזה לא טוב הורה." ודחה פסיקתו מכמה ראיות:

א. הוא לא מצא מוהל טוב ממנו שהיינו יכולים לומר שמה שנשבע אז נשבע אדעתא שאין טוב הימנו ואם היה יודע שיש אחר טוב ממנו לא היה מבטיח לו. וא"כ יש כאן בעיה של אמינות ולא של חוסר ידיעה ולכן גם התרת השבועה איננה במקומה.

ב. אבי הבן הבטיח לראשון שימול את בנו ואף תקע לו כף ונתן לו כסף כדי להבטיח שלא יקח אחר תחתיו, במקרה כזה אין להתיר את השבועה אא"כ נעשה הדבר מרצון הראשון ומדעתו.

ג. לדעת גדולי הראשונים תקיעת כף היא כריתת ברית גדולה וחמורה משבועה ואי אפשר להתירה בנקל.

ד. אם היה מודיעו יום או יומיים לפני כן ובכך היה מונע ממנו טרחה יתירה של הגעתו מעיר אחרת, אפשר שהיה מותר להתיר השבועה. אבל מכיון שעשה זאת במפתיע וגרם לו טרחה ובושה אין להתיר שבועתו.

"ע"כ אומר אני כי המורה הזה הגיס ליבו בהוראה." (ל' חת"ס).

סק"י: שני מוהלים שנתכבדו למול; אחד לחתוך ואחד לפרוע יכול לומר אחד לחברו נטיל גורל בינינו; או שאני אזכה בכל המצוה או שאתה תזכה בכל המצוה – ולא הוי ביזוי מצוה אף שאפשר שיפסיד גם חצי המצוה מ"מ מצי למימר דבעי למיעבד כל המצוה.

סקי"ב: אחיו של ילד קודם לאפוטרופוס. וה"ה בכל קרוב אחר.

ט"ז (סק"ה): קבע עם מוהל אחד ואח"כ מצא אחר טוב ממנו שהוא אוהבו או שהוא צדיק ואנו יכולים להעיד שאם השני היה בזמן שנתחייב לראשון, היה מעדיף את השני על פני הראשון, מותר לחזור בו מנדרו.

ומ"מ אם נשבע לראשון לא סמכינן אסברא זו אם לא שיתירו לו את השבועה.

ערוה"ש (רס"ד, יג'): מי שמפציר בבנו שלא להיות מוהל או סנדק אצל פלוני, א"צ לשמוע לו דכבוד שמים קודם לכבוד אביו.

מוהל שמתנה המילה בקבלת שכר.

רשב"א: מוהל שלא רצה למול עד שיתנו לו שכר ואין לאבי הבן השכר שביקש המוהל ואין מוהל אחר בעיר, מוהל זה כמעט שמראה בעצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו וצריך לגעור בו שאינו חפץ במצוות. ואם עומד במרדו, כיון שאין יד האב משגת לתת לו שכרו הרי הוא כמי שאין לו אב ובי"ד מחוייבים למול אותו, וזה שהוא יודע למול ואין אחר שיודע למול, עליו חל החיוב ואם אינו רוצה, בי"ד כופין אותו.

רמ"א (רס"א): "האב שאינו יודע למול, ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם, רק בשכר, יש לב"ד לגעור במוהל זה, כי אין זה דרכן של זרע אברהם, ואדרבה מוהלים מהדרין שיתנו להם למול. ואם עומד במרדו, ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו, הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייבים למולו, ולכן ב"ד היו כופין אותו, מאחר שאין אחר שימול."

פת"ש (רס"א, סק"ד): "עיין בספר לבושי שרד שכתב בשם מהר"י עמדין דרשאים להטעותו להבטיח לו שכר ולא ליתן לו ע"ש."

ערוה"ש (רס"א, ו'): "ושמעתי מעיר אחת גדולה שישראל מרובים ומוהלים מועטים והמוהלים מסרבים מפני שיש להם בזה ביטול פרנסה, ששכרו טובי העיר מוהל אחד שלא יעשה שום פרנסה ויקבל מכל מילה כך וכך והוא כמושכר לאנשי העיר למול בניהם ונכון הוא מאד ובפרט בעיתים הללו ה' ירחם."

סעיף ב' – במה מלין.

גמרא חולין טז: "אמר רב חסדא א"ר יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא, ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה: אין שוחטין בה, ואין מלין בה, ואין מחתכין בה בשר, ואין מחצצין בה שינים, ואין מקנחים בה."

רש"י (שם): "ה' דברים כו' – כולהו משום שכשדוחקין אותם קיסמין ניתזין ומפרשים הימנה ואיכא סכנתא במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה…"

טור: "ובכל מלין אפי' בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת חוץ מבקרומית של קנה לפי שקסמין ניתזין ממנו ויבא לידי כרות שפכה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספריים ונהגו כל ישראל למול בסכין…"

פרישה (סק"ז): כתב טעם עפ"י המדרש למה מלין דווקא בברזל – שכך הובטח לברזל ביום שנבקע כובע הברזל של גלית – כאשר דוד היכהו.

ערוה"ש (רס"ד, טו'): כתב שהטעם הוא שכך כתוב ביהושע "עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית."

לבוש: מצווה מן המובחר למול בברזל[4] לפי שהוא חריף ביותר ואינו מכאיב כל כך בין בסכין בין במספרים. ונהגו כל ישראל למול בסכין.

ערוה"ש (שם): אפילו אם תלש את הערלה בידיו שפיר דמי דלא בעינן כלי במילה אלא שמצוה מן המובחר למול בברזל.

אגרות משה (ח"ב, יו"ד סימן קיט): לגבי מילה ע"י מכשירים מיוחדים שנתחדשו לכך, כתב שאין רוח חכמים נוחה מזה לפי שאין לשנות אופן המצוה מכפי שעשו מעולם. מה גם שמסתבר שיש בכך צער לתינוק יותר ממה שיש לו כבר ממילא מהמילה עצמה. ואם ע"י מכשירים אלו לא יוצא דם הרי שאסור למול בהם שלא נתקיימה המצוה כהוגן, שהטפת דם ברית היא חלק מהמצוה.

סעיפים ג' – ד' – כיצד מלין.

הקדמה.

מבנה אנטומי.

ערוה"ש (רס"ד, טז' – יט') מסכם בצורה נפלאה וברורה את המבנה האנטומי שקשור לענייני המילה. נסקור להלן בעז"ה את הנקודות המרכזיות מתוך דבריו שם.

בראש הגיד יש חתיכת בשר. החיבור שבין הגיד והבשר נקרא עטרה[5] והוא מקיף את הגיד בעיגול שאינו ישר; בחלק העליון של הגיד העטרה מתארכת והיא הולכת ומתקצרת בתחתית הגיד עד שהיא מגיעה קרוב לראש הגיד. הערלה מכסה את כל הבשר עד מקום החיבור של הבשר עם הגיד (לכן ערלה נקראת טמטום, כיון שהבשר מכוסה וטמון בתוך הערלה.)

על אותו הבשר ישנן שתי שכבות של עור; הערלה, שהיא עור עבה. וקרום נוסף, שאותו פורעים. המוהל צריך לחתוך את כל הערלה, עד מקום העטרה ולכן יש למתוח את הערלה כדי לא לפגוע בבשר עצמו. החיתוך של הערלה צריך לחשוף את בשר העטרה (החיבור שבין הבשר לגיד) והפריעה צריכה לחשוף את הבשר עצמו (שהיא למעשה עוטפת אותו.)

המילה עצמה כוללת חיתוך הערלה, פריעה ומציצה.

 

ונבאר להלן בס"ד את אופן המילה עצמה על כל פרטיה.

חיתוך, פריעה ומציצה.

הכנת המקום.

הערלה הינה עור שחופה את הבשר שבראש הגיד והיא נקובה בראשה כך שיש מוהלים שמחדירים דרך נקב זה מחט ומפרידים בינה לבין הבשר שלא יהיו דבוקים אחד בשני. זו בדיקה שאין בה צער או נזק כל שהוא לתינוק. אמנם יש חולקים וס"ל שאם המחט חדה מאד היא יכולה לפצוע את התינוק ואם אינה חדה, היא לא יכולה להפריד כ"כ את הערלה מהבשר וא"כ אין בכך שום תועלת. אך להלכה פסקו פוסקי זמנינו (עפ"י עדויות של מוהלים מומחים), שמותר לעשות כן אפילו בשבת שאפילו אם נאמר שהוא פ"ר שיצא כתוצאה מכך דם לתינוק הרי זהו פ"ר דלא ניחא ליה ובדרבנן שמותר.

חיתוך.

רמב"ם (הלכות מילה פ"ב, ה"ב): "כיצד מוהלין חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה." וכ"פ שו"ע.

פת"ש (סקי"ג): כתב בשם ספר חמודי דניאל – שיש מוהלין שאין חותכים רק מעט מעור הערלה ומתקנין זה ע"י הפריעה. וצ"ע מניין להם זה דמשמע בשו"ע שצריך לחתוך כל העור?!

נשמת אברהם (שם עמ' קפ"א): אם חתך את שני העורות יחד (הערלה וקרום הפריעה) יצא ידי מילה. ואפילו לא קרע את הקרום רק גילה את העטרה נמי יצא.

פריעה.

משנה שבת קלז: "… מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל."

רש"י (שם): "פרע = גילה."

שו"ע: "מל ולא פרע כאילו לא מל."

רמב"ם (הלכות מילה פ"ב, ה"ב): "… ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה." וכ"פ שו"ע.

ערוה"ש (שם, יח'): "ואחר שנגמר החיתוך יעשה הפריעה והיינו שיש עוד על הבשר קרום רך למטה מהעור שנחתך ותוחב ציפורניו בין הקרום להבשר וקורעו לכאן ולכאן עד שיתראה בשר העטרה."

ט"ז (סק"ח): "בב"י מביא בשם חכמי ספרד מחלוקת איזה מקרי עטרה – אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד ומסיק לעניין מצוות מילה צריך לגלות שניהם – רוב הבשר ורוב חוט הסובב".

מנחת חינוך (מצוה ב', אות א'): פריעה היא מגוף המצוה, ומי שמל ולא פרע כאילו לא מל. אמנם הפריעה אינה נכללת בפסוקים המצוים על הברית אלא היא הלכה למשה מסיני. ואין חילוק בין גדול לקטן לענין פריעה; גם גדול וגם קטן צריכים פריעה.

מציצה.

גמרא שבת קלג: "אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה…"

רמב"ם (הלכות מילה פ"ב, ה"ב): "… ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה, וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו." וכ"פ שו"ע.

נשמת אברהם (חלג ג', עמ' קעו'): הביא מחלוקת אחרונים לגבי השאלה אם המציצה היא חלק ממצות המילה או שאינה אלא משום סכנה. אמנם מדברי הגמרא הנ"ל (שבת קלג:) משמע שאין המציצה אלא משום סכנה אך יש מהאחרונים דס"ל שלא רק משום סכנה הצריכו אותה חז"ל אלא אף משום מצוה ואפשר אפילו שהמציצה היא הלכה למשה מסיני ולכן יש למצוץ אפילו בשבת ואין בזה משום חילול שבת.

ערוה"ש (רס"ד, יט' – כ'): כתב שהמציצה היא מניעת סכנה. ועוד כתב שם שע"י המציצה יקפיד המוצץ לגלות את העטרה כהוגן ולדחוק את העור שסביב העטרה בשפתיו כלפי מטה.

נשמת אברהם (חלק ג', עמ' קפב' – קפד'): דן באופן המציצה ובשאלה אם צריך למצוץ בפה דווקא או אפשר באופן אחר? ונבאר להלן עניין זה.

חת"ס: אין זה מן ההכרח שהמציצה תתבצע דווקא בפה. אמנם יש לזה טעמים בקבלה, שיש למתק הדין ע"י הפה והשפתיים אך אין לנו להתעסק בנסתרות היכא דאיכא למיחש לסכנתא כל דהוא. ומכיון שהמטרה במציצה היא להוציא את הדם ממקומות רחוקים שלא יבוא הנימול לידי סכנה, יש לעשות זאת בכל דרך שהיא. ויש לסמוך על המומחים בזה שיאמרו איזו דרך יותר טובה לכך. ואעפ"י שבגמרא הוזכרה מציצה בפה, מ"מ אין המציצה מהכשר המצוה אלא משום סכנה, ומי שמל ופרע ולא מצץ גמר המצוה. עכת"ד חת"ס.

מהר"ץ חיות: התיר אפילו ע"י סמי רפואה.

בה"ל (של"א, ד"ה "ופורעין"): התיר ע"י ספוג אפילו בשבת ואין בזה חשש סחיטה.

ערוה"ש (שם): "ודע שיש בזמנינו שאומרים שיותר טוב לעשות המציצה לא בפה אלא באיזה ספוג שמספג את הדם ולא נאבה להם ולא נשמע להם ורבותינו חכמי הש"ס היו בקיאים ומחוכמים יותר מהם. אך זהו בודאי שהמוצץ יהיה לו פה נקי בלא שום מחלה ושניים נקיים[6]… וודאי דמילתא דתמיה הוא ואין לנו לחדש חדשות כאלה ונהיה כאבותינו." 

שו"ת הר צבי (יו"ד, רי"ד): גם בזמן הזה ששכיחות מחלות ע"י מציצה בפה, מי שמיקל ועושה את המציצה ע"י צינור זכוכית שפיר דמי. אך יש ללמוד אצל מומחה כיצד לבצע מציצה באופן זה משום שהיא איננה קלה ופשוטה לכל אחד וצריך להפיק ממציצה זו תועלת. עכת"ד.

חלקת יעקב (ח"ב, סימן נ"ט): אם א"א לעשות את המציצה רק ע"י כלי ולא בפה, אין לדחות מילה בזמנה כדי לעשות מציצה בפה. אך אם היא מילה שלא בזמנה מותר לדחות עוד את המילה לאחר כמה ימים כדי שאפשר יהיה לעשות את המציצה בפה.

 

 

חבישת המילה.

רמב"ם (הלכות מילה פ"ב, ה"ב): "…ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטייה וכיוצא בהן."

רמ"א: "ויהיה נזהר, אם יש לאספלנית שפה, שיהפכנו לחוץ ולא לפנים, שלא לדבק במכה ויבא לידי סכנה."

סעיף ה' – ציצין המעכבים/אינם מעכבים את המילה.

משנה שבת קלז.: "אלו הן ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה את רוב העטרה, ואינו אוכל בתרומה…"

רש"י (שם): "ציצין – רצועות של בשר שנשארו מן הערלה.

עטרה – היא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב, וממנה משפע ויורד לראשו.

ואינו אוכל בתרומה – אם כהן הוא דילפינן ביבמות שערל אסור בתרומה."

גמרא שבת קלז.: "אמר רבי אבינא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה."

רש"י: דהיינו שלא בעינן דווקא רוב העטרה כולה אלא אפילו רוב גובהה.

ב"י: הביא מחלוקת שהיתה בין חכמי ספרד לגבי עטרה מהי?  האם עטרה = כל הבשר שבראש הגיד או אם היא החוט שסובב את הגיד בין הבשר שלמעלה ובין הגיד עצמו?

חכם אחד מחכמי ספרד הנ"ל הכריע שעטרה = הבשר אשר בראש הגיד כולו. ולכן עיקר מצוות המילה הוא לגלות את כל הבשר שבראש הגיד עם החוט שסובב אותו. "ובסוף דבריו כתב הלכך לעניין הלכה למעשה נראה שבין שהציצין חופין רוב גובה ראש הגיד אפילו במקום אחד או שהבשר או ציצין ממנו חופה רוב היקפו של חוט שהוא עיקר העטרה אעפ"י שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד הרי הוא ערל כמי שהיה וצריך למולו שנית." (ל' ב"י).

שו"ע: "יש ציצים המעכבים המילה ויש שאינם מעכבים אותה. כיצד? אם נשאר מהעור עור החופה את רוב גובהה של עטרה אפילו במקום אחד זהו המעכב את המילה וכאלו לא נימול ואם לא נשאר ממנו אלא מעט ואינו חופה רוב גובהה של עטרה אינו מעכב המילה".

 

אם חוזרים על ציצין שנשארו בחול/בשבת.

גמרא שבת קלג: "…דתנו רבנן: המל, כל זמן שהוא עוסק במילה – חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה. פירש, על ציצין המעכבין את המילה – חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה – אינו חוזר."

רש"י (שם):

"המל – בשבת.

כל זמן שהוא עוסק בה[7] – שלא סילק ידו, אם ראה שנשתיירו בה ציצין, בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם, בין שאין מעכבין – חוזר וחותך, דכולא חדא מילתא היא, והרי ניתנה שבת לדחות אצלה.

פירש – שסילק ידיו.

על המעכבין חוזר – שהרי הן כמילה עצמה.

ועל שאין מעכבין אינו חוזר – דהוי כהתחלה בפני עצמה, ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת, והיינו דקתני כל צרכי מילה ואפילו ציצין שאין מעכבין – חוזר עליהם כל זמן שלא פירש."

א"כ לפי רש"י דין חזרה על ציצין שנשארו מיירי בשבת ונפ"מ לחזור עליהם בשבת אבל בחול בכל גווני שרי. וכ"פ טור.

רמב"ם: ברייתא זו מתניא בין בחול בין בשבת ולכן ציצין שאין מעכבין את המילה בחול – אין צריך לחזור עליהם ולגבי שבת פירושו – שאינו רשאי לחזור. (ב"י).

בעל העיטור: ציצין שנשאר – אעפ"י שאין מעכבין חוזר – ואעפ"י שפירש.

רמ"א: "ומ"מ אם הוא בחול לכתחילה יטול כל הציצין הגדולים אף שאינן מעכבין".

פת"ש (סקט"ו): כתב בשם שאגת אריה שהִרבה להוכיח דהעיקר כדעת הרמב"ם שאין צריך לחזור על ציצין שאינם מעכבים אפילו בחול ולכן בתינוק שהוא חלש קצת אעפ"י שאין בו משום סכנת נפשות אלא חשש בעלמא בלבד ראוי לסמוך על זה שלא לחזור על ציצין שאינם מעכבין את המילה אפילו בחול – לאחר שפירש.

סעיף ו' – כשהמילה אינה ניכרת.

משנה שבת קלז.: "אלו הן ציצין המעכבין את המילה: בשר החופה את רוב העטרה, ואינו אוכל בתרומה. ואם היה בעל בשר – מתקנו, מפני מראית העין."

רש"י (שם): "מפני מראית העין – שלא יהא נראה כערל."

גמרא (שם ע"ב): "אמר שמואל: קטן המסורבל בבשר, רואין אותו, כל זמן שמתקשה ונראה מהול – אינו צריך למול, ואם לאו – צריך למול. במתניתא תנא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: קטן המסורבל בבשר רואין אותו, כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול – צריך למולו, ואם לאו – אינו צריך למולו. מאי בינייהו? איכא בינייהו: נראה ואינו נראה."

ביאור: קטן שיש על מילתו בשר שמסתיר את המילה גם לאחר שנימול, בודקים אם כשהגיד מתקשה, נראית המילה.

לפי שמואל: אם נראית המילה, אין צריך לחזור ואם זה נראה ולא נראה (לא כל כך ברור), צריך לחזור ולמול.

לפי הברייתא: אם אינו נראה שמהול, צריך לחזור ולמול. ואם נראה ואינו נראה אינו צריך לחזור.

רי"ף ורא"ש: לא הכריעו כמו מי ההלכה.

רמב"ם: פסק כשמואל.

בעל העיטור: שמואל הביא את הברייתא להורות הלכה למעשה ולא לעניין מחלוקת.

ר' ירוחם: פסק כרשב"ג.

תה"ד (מובא בד"מ, סק"ז):

שאלה: קטן שנימול ונכנסה מילתו תחת עור הגויה וכשאינו מתקשה אין מילתו ניכרת ואף כשהוא מתקשה אינו נראה רק שליש העטרה. והרבה מבני משפחת קטן זה כך הם בקטנותם וכשהם גדלים הם כשאר נימולים ואין זה מצד המוהל שלא חתך העור כל צורכו. מה דינו?

תשובה: נראה שצריך לתקן מפני מראית העין וצריך לדחוק העור לאחור ולקושרו סביב הגיד שלמעלה מן העטרה, אם אפשר שתעמוד שם ולא תחזור למטה ואם אי אפשר בדרך זה אין לחתוך ולקצוץ כלום מן העור הואיל שכשהוא מתקשה, נראה מהול ואפילו נראה מעט – כשליש.

מפני שדווקא לגבי ציצין המעכבים את המילה בעינן רוב משום שעדיין לא נימול כהוגן אבל בנ"ד דכבר נימול כראוי מן התורה אפילו לא היה נראה מהול כלל נקרא מהול מדרבנן לפי שקצת מן העטרה נראית וכ"ש שכך הוא אצל בני משפחה זו וכשגדלים נראים כשאר נימולים. לכן אין לקצוץ מעורו כלום כדי לא לצערו ולהביאו לידי סכנה.

שו"ע: "קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר הרבה עד שנראה כאילו אינו מהול, רואים אם בעת שמתקשה נראה מהול א"צ למול פעם שנית, ומ"מ משום מראית העין צריך לתקן ריבוי הבשר שמכאן ומכאן. ואם אינו נראה נימול בעת הקישוי, צריך לחתוך כל הבשר המדולדל עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישויו."

רמ"א: "וא"צ שיהא נראה בעת קישויו רוב העטרה, הואיל ונימול פעם אחת כהוגן, אפילו אינו נראה רק מיעוט העטרה שנמול סגי וא"צ למולו שנית. ומ"מ אם אפשר יתקן ע"י שימשוך העור וידחקנה לאחוריו ויקשרנה שם עד שתעמוד ולא תחזור למטה."

ב"ח (מובא בש"ך, סקי"ב): היכא שנולד מהול אבל לא לגמרי כגון שהעור חופה את העטרה רוב גובהה או רוב היקפה, אפילו הטיף ממנה דם ברית ביום ח' כיון שאח"כ, אף שמתקשה אינו נראה אלא מהול קצת, צריך לחזור ולמול ולחתוך כל הבשר מכאן ומכאן עד שיהיה נראה נימול לגמרי בעת קישויו, כיון שזה אינו נימול כלל משא"כ בנימול אך בכל זאת לא נראית המילה.

פת"ש (סקי"ז): כתב בשם שאגת אריה; בין שנולד מהול גמור בין שנולד מהול קצת, אעפ"י שנמשך העור אח"כ, דינו כנימול כבר וא"צ שיהא נראה רוב העטרה אלא אפילו נראה מעט העטרה סגי.

 

[1] עיין לעיל רס"א, בעניין גדרי חובת המילה ע"י האב.

[2] רבנו טוביה: אשה אינה יכולה לתת לאחר למול כיון שהיא עצמה אינה מחוייבת במצוה. וכ"פ רמ"א.

 

[3] לענין כפיה אין לו קיום אבל גם הרא"ש מודה שלכתחילה צריך לקיים דבריו.

[4] ערוה"ש (רס"ד, טו'): "והא דכתיב ותקח ציפורה צור וגו' י"ל מפני שהיו בדרך ולא נזדמן לה סכין יפה למול בו."

[5] ביאור זה הוא עפ"י ערוה"ש. אך כפי שנראה לקמן (דברי ב"י בסעיף ה') יש מחלוקת מה מקרי עטרה.

[6] בספר נשמת אברהם (שם) כתב: "וברור שאם למוהל מחלה מדבקת או פצעים או דלקת בפה, אסור לו למצוץ עד שיבריא לגמרי."

[7] "חוזר וכו' – דאף דגמר לחתוך הערלה ובדיעבד יצא ידי מצות מילה אפילו בלא אלו הציצין מ"מ כל זמן שלא סילק ידו מן המילה מקרי כלכתחלה וכולה חדא מלתא היא דנתנה שבת לדחות אצלה ועיין בחידושי הר"ן שכתב דאפילו כבר סילק ידו מן החתוך והתחיל לפרוע מקרי עדיין לא סילק ידו מן המילה דמילה ופריעה חדא מילתא היא אך כשהוא עוסק במציצה מסתפק שם אם מותר בשבת לחזור לציצין שאינם מעכבין דדלמא המציצה מקרי רק רפואה ולא צורך מילה עי"ש ולפ"ז פשוט דאפילו אם הפורע הוא אחר כ"ז שהוא עוסק במצותה מותר לו לראשון לחזור ולגמור את הציצין שאינם מעכבין דלא משגחינן במה שהוא סילק ידו כיון דעדיין לא נגמרה מצות מילה." (משנ"ב של"א, סק"ד).

סעיף א' – ברכות המילה.

הקדמה.

ישנן כמה ברכות בעריכת סדר המילה. נראה את דברי הגמרא לגבי ברכות אלו ואח"כ נבארן בעז"ה לפרטי פרטים.

גמרא שבת קלז: "תנו רבנן:

המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.

אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

העומדים שם אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים.

והמברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, צוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית."

ברכת המל.

גמרא (שם): "המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה."

אבודרהם: המל מברך קודם שימול "על המילה" ומחתך הערלה ואח"כ נוטל ידיו ורוחץ פיו כדי שיברך בנקיות אשר קידש ידיד מבטן, כי ידיו ופיו מלוכלכים מהמילה ומהמציצה.

שו"ע: "המל מברך אקב"ו על המילה."

פת"ש (סק"א): כתב בשם ספר חמודי דניאל כשהמל מברך צריך לכוין להוציא את הפורע והפורע צריך להתכוין לצאת בברכתו.

ברכת אבי הבן.

גמרא שבת קלז: "תנו רבנן… אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו."

ה"ר מנוח: יש אומרים (אור זרוע) כשהאב עצמו מל את בנו אינו מברך "להכניסו", שלא מצאנו שתי ברכות על מצוה אחת. אמנם המנהג הוא לברך "להכניסו" גם כשהאב בעצמו מל את בנו. (דברי ה"ר מנוח).

הגה"מ: לכאורה לא ברור מדוע הצריכו חז"ל ברכת "להכניסו" בנוסף לברכת המל וכי לא סגי בהאי ששלוחו של האב מברך על המילה?

אולי מפני שהמוהל בלא האב ג"כ שייך במצות המילה ולכן צריך הוא לברך ולכן תקנו חכמים ברכה נוספת; אחת לאב ואחת למוהל.

לפ"ז אם האב הוא מוהל א"כ אין צורך בברכה נוספת וסגי בחד. "מיהו כיון דכבר תקינו למוהל לברך על המילה לא ישנה המטבע ומברך ב'."

אבודרהם: צריכים ב' ברכות אחת למוהל ואחת לאב. זו של האב נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו, לפדותו, ללמדו תורה ולהשיאו אשה ובעצם ברכה זו הוא רומז שמיום המילה[1] ואילך מוטלות עליו מצוות אלו.

רמב"ם: אם אין אבי הבן בעיר אין אחרים מברכים אותה ברכה. ויש מי שהורה שיברכו אותה בי"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן. והטעם שאין ראוי לעשות כן לפי שאעפ"י המצוה מוטלת על כל העם שכל מי שפושט ידו למול את הבן נותנים לו, אך במיוחד היא מוטלת על האב ולכן ברכה זו נתקנה לאב בלבד לפי שמצות המילה מוטלת עליו יותר מאשר על כל אדם אחר. כ"כ רש"י, רא"ם ורבנו שמחה.

רא"ש והרב הברצלוני: היכא שאין אב ובי"ד מלין אין לברך.

רב האי גאון: כשבי"ד מלין כשאין אב, כולם מברכים להכניסו.

הגה"מ: ונוהגים בכל המקומות שיברך אותה מי שתופס הנער והטעם אולי משום שהוא כמו שליח בי"ד.

אבודרהם: אם אבי הבן אינו יודע לברך להכניסו, אחד מהעומדים שם מברך ומוציא.

רמ"א: "ואם אין אבי הבן אצל המילה יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו דהרי הבית דין מצווים למולו. ונוהגים שמי שתופס הנער מברך ברכה זו.  וכן אם האב בכאן ואינו יודע לברך."

פת"ש (סק"ג): יתום שרוצים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וסבו מוהל יברך הסבא להכניסו שהוא יותר ראוי מן הסנדק.

מתי האב מברך?

רשב"ם: אבי הבן מברך להכניסו קודם המילה שכן משמעות הברכה; להכניסו  – משמע להבא ועוד שכל המצוות מברך עליהם – עובר לעשייתם.

ר"ת: מלים בתחילה ואח"כ מברך אבי הבן להכניסו והא דאמרינן כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתם ה"מ שהמברך עצמו עושה המצווה.

 

ר"ן: אין ברכה זו בכלל מברך עליהם עובר לעשייתם דאינה אלא שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

ש"ך (סק"א): יש לברך בין חתיכת הערלה לפריעה לפי שיש פוסקים דס"ל שיש לברך קודם המילה – שכל המצוות מברך עליהם, עובר לעשייתם ויש פוסקים דס"ל שצריך לברך לאחר המילה – דשמא ימלך המוהל ולא ימול והוי ברכה לבטלה. לכן יש לברך לאחר המילה וקודם הפריעה ואז חשוב שפיר עובר לעשייתם דמל ולא פרע כאילו לא מל וכשמל לא חיישינן שמא ימלך ולא יפרע.

כמו כן אם בירך קודם חתיכת הערלה או אחר הפריעה יצא כדיעבד וא"צ לחזור ולברך.

רשב"א (מובא בד"מ סק"ג): אם הוא מברך קודם או באמצע יצא.

שו"ע: "ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

ט"ז (סק"א): אב המל את בנו יעשה כדעת רשב"ם שיברך תחילה שתי הברכות (מילה ולהכניסו) ואח"כ יחתוך שאם יברך בין חתיכת העורלה לפריעה:

א. הוא טרוד באמצע עשיית מצווה.

ב. הפסקה בין המילה לפריעה לטובת ברכה, יש בה משום צער לתינוק.

ג. החיתוך יתמלא דם ובדוחק ימצא את הפריעה.

ואף לשיטת ר"ת יעשה כן ואם יברך לאחר הפריעה יש בזה משום איסור שכיון שהוא עצמו עושה המצוה, ודאי צריך להיות עובר לעשייתו, לכן אב המל את בנו יאמר את שתי הברכות קודם המילה.

פת"ש (סק"ב): אם לא מלו אביו, הוא מחוייב למול את עצמו כשיגדל ואז ג"כ הוא מברך להכנס בבריתו של אברהם אבינו.

ברכת העומדים שם.

ד"מ (סק"א): "מצאתי בהגהות האלפסי פר"א דמילה… צריך להיות עשרה לברית מילה דמדמין תינוק הנימול ליוצא מבית אסורים שצריך להודות באפ' עשרה ולכן אומרים הודו בברכת מילה ולפי שהברכה בשביל התינוק מטעימים לו כוס של ברכה וכתב עוד שם בשם רב צמח גאון הא דבעינן עשרה היינו לפרסומי מצווה אבל אי ליבא עשרה מלין מיד ולא מעכבין המצווה".

גמרא שבת קלז: "… העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים".

ה"ר מנוח: אם היו אחרים עומדים שם מברכים אותו שיזכה לשאר מצוות שחייב האב לעשות לבנו.

אבודרהם: ג"כ כתב שאלו מצוות המוטלות על האב לעשות לבנו וזהו הסדר תורה, חופה ומע"ט; לעולם ילמד אדם בנו תורה, אח"כ ישיא אשה והזכיר אח"כ מעשים טובים שאעפ"י שהוא חייב במצווה זו משהו בן יג' מ"מ אינו בן עונשים עד עשרים – וכבר היה בן יח' לחופה.

ד"מ (סק"ב): כתוב בזוהר, פרשת לך לך שאבי הבן יאמר הפסוק "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך" והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק דהיינו; "נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך".  וכל מי שאינו עושה כן מוציא עצמו מכלל עשרה חופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעוה"ב. "ולא ראיתי נוהגין כן."  (ל' ד"מ).

שו"ע: "ואם אחרים עומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

ט"ז (סק"ב): עומד על הבדל בנוסח הברכה כפי שהיא מופיעה בגמרא (כשם שנכנס… כך יכנס) לעומת הנוסחה כפי שהיא מופיעה בשו"ע (כשם שהכנסתו… כן תכניסהו) ומסביר ישוב השינוי הזה בנוסחה בב' אופנים:

א. פסקת השו"ע היא העיקר כיון שעפ"י דברי ה"ה מנות ואבודרהם הברכה היא לאב שהרי אלו המצוות המוטלות עליו.

ב. יש לחלק – אותם אנשים שעומדים קרוב למילה ולאב מברכים בנוסח של פסיקת השו"ע. ואותם שעומדים רחוק ואינם רואים את האב אומרים כנוסחה של גמרא.

ברכות המברך.

גמרא שבת קלז: "והמברך אומר – אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית".

פירוש הברכה:

תוס': ידיד = אברהם ("מה לידידי בביתי"), וחוק בשארו שם – זה יצחק, צאצאיו חתם באות ברית קודש – זה יעקב.

הגה"מ: אשר קדש ידיד מבטן – זה יצחק (ואת בריתי אקים = ר"ת אשר קידש ידיד מבטן) וחוק בשארו שם – זה יעקב. וצאצאיו הנם באות ברית קודש – אלו השבטים.

רש"י: ידיד = יצחק (על שם אשר אהבת). מבטן – שקודם שנולד נתקדש למצוה זו. בשארו = בבשרו, שם = חוק של מילה, וצאצאיו = אחריו, חתם באות = זו של ברית קודש, צווה להציל ידידות שארנו משחת = מגיהנם.

גרסאות ונוסחאות של הברכה.

טור, ריף ורא"ש: "בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית".

רמב"ם: "… על כן בכשר זאת אל חי חלקנו צורנו ציוה כצוואת קדושים להציל ידידות שארנו משבת…"

מי הוא המברך?

ב"י: מדקתני המברך אומר וכו' משמע דמאן דהוא יכול לברך ואינה מצווה המוטלת על המוהל.  כ"פ שו"ע.

אבודרהם: אם ירצה המוהל ויתנו לו, יאמר גם אותה הוא.

ברכת הגפן.

טור: "ועל הכוס מברכין אותה (הברכה הנ"ל) שמברך תחילה בורא פרי הגפן".

ב"י: מדברי המפרשים והגאונים מוסכם על כולם לברך אותה על הגפן.

מרדכי: הטעם; לפי שאין אומרים שירה אלא על היין.

 

שו"ע: "ואבי הבן או המוהל או א' מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן ויש נוהגים ליטול הדס בידו ומברך עליו ולהריח ואומר – בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן וכו'…"

ש"ך (סק"ד): כתב בשם הב"ח שברכה זו נותנים בד"כ למוהל ואין זה מנהג הגון לפי שלפעמים המוהל הוא עם הארץ ואפילו מדלג ומסרס את המילים לכן מן הראוי ליתן ברכה זו למיוחד שבעם (אחד מהעם; אחד העם; המיוחד שבעם).

שהברכות הנ"ל צריך לברך מעומד.

טור: "וצריך לברך מעומד דילפינן לכם לכם מעומר."

(וספרתם לכם, הימול לכם כל זכר).

מרדכי: רבנו מאיר היה עומד בשער שמלין את התינוק והביא ראיה מויעמוד כל העם בברית.

רמ"א: "האב והמוהל כשמברכים צריכים לעמוד אבל התופס הנער כשמברך נוהגים שיושב ומברך.

י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו שנאמר ויעמוד העם בברית וכן נוהגים מלבד התופס הנער שהוא יושב".

גר"א (סק"ה): כל זה חומרא בעלמא.

רעק"א: כשמביאים התינוק למולו צריכים לעמוד מפניו.

קריאת שם ומנהגים שעושים אחר ברכת המברך.

עיין פת"ש סק"ו בעניין קריאת שם.

טור: "וכתב בעל העיטור ומנהג ליתן יין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית ולומר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני וכו' ובקשת רחמים לא הוי הפסקה בין ברכה לשניה ויש אומרים כיון שנתן יין בפי התינוק לאו הפסקה היא ויש סידורים שכתוב בהם בא"י כורת הברית ושותהו".

ב"י: "ואנו נוהגים שלא ליתן מן היין בפי התינוק עד שמגיע לפסוק ואומר לך בדמייך חיי."

אבודרהם: הטעם – עפ"י המדרש – שנותן מן היין בפי התינוק ועושה צורת שדי באצבעותיו.

ועוד כתבו ב"י ואבודרהם שיש לכפול פסוק "ואומר לך בדמייך חיי" ויש בזה רמז – שע"י המילה יזכה לעולם הזה ולעולם הבא.

כל בו: באותה טעימה שמטעימים לתינוק סומכים על כך שהמוהל לא טועם אך מ"מ משגרין הכוס לאם התינוק.

מרדכי: דין כוס זו כדין כל כוס של ברכה ובעינן מלא לוגמיו. (ועיין לקמן ט"ז סק"ו).

שו"ע: "… ונוהגים שכשמגיע לבדמייך חיי נותן מהיין באצבעו בפי התינוק."

תינוק יתום.

אבודרהם: אם היה התינוק יתום, בין מאב בין מאם, אומר במקום קיים את הילד הזה וכו': "תשתלח אסותא דחיי ורחמי מן קדם מרי שמיא לאסאה ית רביא הדין ויתקרי שמיה פלוני ויתסי כמה דאיתסיאו מיא דמרה ע"י דמשה במדברא וכמיא דיריחו על ידי אלישע כן יתסי בעגלא ובזמן קריב כאמור ואעבור עליך ואראך…" וממשיך כמו שממשיך בסדר – קיים את הילד וכו'.

ריטב"א: כתב נוסחה אחרת לברכת תינוק יתום: "אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד הזה לאמו ולקרוביו ולכל משפחתו ויקרא שמו פלוני כשם אביו אתה אלוקינו אלוקי כל בשר אבי יתומים תהיה לו לאב והוא יהיה לך לבן ותהא כניסתו לברית לכפרה ולמנוחה לנפש אביו ולנחמה ולמשיב נפש לאמו ולכל קרוביו תתענג נפש האב בגן עדן ביוצא מחלציוותגל האשה בעולם הזה בפרי בטנה ויתקיים בו מקרא שכתוב ואעבור עליו ואראך וכו'".

ארחות חיים: אם מתה האם קודם ברית מילה אומר ותגל האם בגן עדן עדנה וכן אם מת האב יאמר ישמח האב בגן עדן עדנים ולא ידלגם כי מצאנו לשון שמחה וגילה אחר המילה אברהם יגל, יצחק ירנן, ישמח משה וכל זה לקיים אמונת השארות הנפש ותחיית המתים.

בה"ט (סק"ג): כשאין אב – מדלגים תיבת לאביו (קיים את הילד הזה לאביו ולאמו) ואומר קיים את הילד הזה לאמו וכשאין לו אם מדלגים גם אמו ואומר קיים את הילד הזה ויקרא שמו וכו'.

סעיף ב' – נוסח הברכה כאשר האב מל את בנו.

טור: "המל מברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה וכתב הרמב"ם שאם אבי הבן מל בעצמו מברך אקב"י למול את הבן ונהגו שלא לחלק וכ"כ בעל העיטור".

הגמרא במסכת פסחים דף ז' דנה לגבי נוסח ברכות אם מברכים אקב"ו על… או אקב"ו ל… ויש הבדל עקרוני בין נוסחים אלו כפי שנראה לקמן בס"ד.

גמרא פסחים ז./: – "אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך, מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא אומר לבער חמץ.

רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור חמץ ב"לבער" כו"ע לא פליגיי – דודאי להבא משמע, כי פליגי ב"על ביעור" – מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע.

מיתיבי ברוך אקב"ו על המילה – התם היני מינא? נימא למול – לא סגיא דלאו איהו מהיל? אבי הבן מאי איכא למימר? אה"נ."

ביאור: לגבי הברכה בבדיקת חמץ נחלקו אמוראים מה מברכים: לבער חמץ או על ביעור חמץ?

כידוע – יש כלל שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתם דהיינו לפני עשיית המצווה צריך לברך. אמנם ישנן מצוות שמברכים עליהן רק לאחר שנעשו לכן הנוסח בין הברכות שמברכים עליהם ועוברים לעשייתם שונה מהנוסח של ברכה על מצווה שנעשתה.

לגבי הנוסח ל… כו"ע מודים שזהו הנוסח של המצוות שעליהן נאמר מברך עליהם עובר לעשייתם.

לגבי הנוסח על… יש מחלוקת אם הוא שייך למצוות שנעשו ואח"כ מברכים עליהם או שהוא שייך למצוות מברך עלהים עובר לעשייתם?

אחת ההוכחות לכאן או לכאן הוא מצוות המילה.

במצוות המילה המוהל מברך על… דהיינו שזהו נוסח של ברכת המצוות – מברך עליהם עובר לעשייתם.

דוחים הוכחה זו מהטעם – שבמילה – המוהל איננו מצווה על המילה – האב שהוא שמצווה אך כיוון שהאב לא מל – והמוהל עושה מצווה עבור אחר הנוסח הוא על…

ולכן אה"נ אם האב ימול בעצמו ולא ע"י שליח – הוא יברך למול.

מסקנת הגמרא היא של… זה להבא ועל… זה על מה שנעשה.

ר"ן: מסביר את הגמרא באופן שונה וסובר שיש מחלוקת בין מי שאומר על למי שאומר ל… וכל ההוכחות שמובאות בהמשך הגמרא באות לסייע למ"ד על… ולהקשות על מ"ד ל… לכן למ"ד על… גם אב המל את בנו מברך על…

ב"י: קבע כללים בנוסח: כל ברכה שהיא לשעבר או שהיא מצווה שעושה לאחרים מברכים על… אעפ"י שהיא להבא וכל מצווה שעושה אותה לעצמו מברך ל… ולכן אב המל את בנו מברך למול את הבן.

שו"ע: "אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו מברך למול את הבן – לדעת רמב"ם."

רמ"א: "ויש חולקים וכן נוהגים שלא לחלק מיהו אם בירך למול או שבירך ברכת להכניסו לחוד יצא."

ביאור הגר"א (סקי"ד): לגבי מ"ש רמ"א שאם בירך להכניסו לחוד יצא כתב שברכת להכניסו היא תוספת על ברכת מילה והיא נכללת בברכה זו אלא שלכתחילה יברך קודם על המילה (כדין ברכות הפירות שיש ברכה כללית ויש ברכה פרטית יותר ואע"ג שיוצא בברכת האדמה על פרי העץ – מ"מ לכתחילה יברך הברכה המיוחדת).

סעיף ג' – אם מברכים על: מי שנולד מהול, אנדרוגינוס, גר שמל קודם שנתגייר וכשחוזר על ציצין המעכבים את המילה.

קטן שנולד מהול וגר שמל קודם שנתגייר.

טור: "ובנולד מהול כתבתי למעלה שאין מברכין עליו ובעל העיטור כתב שמברכים עליו וכתב שאפילו לדברי האומר שאין מברכים ברכת על המילה אבל ברכת להכניסו בבריתו ואשר קידש ידיד מבטן מברכים".

רשב"א בתשובה (מובא בד"מ, סק"ו): אין מברכין אפילו ברכת להכניסו.

רמב"ם: גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפים ממנו דם ברית אינם צריכים ברכה.

שו"ע: "גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפים ממנו דם ברית אינם צריכים ברכה."

ש"ך (סק"ח): שו"ע פסק שלא כדברי העיטור שהביא הטור – דהיינו שא"צ אפילו ברכות להכניסו ואשר קידש ידיד מבטן.

אנדרוגינוס.

יש מחלוקת בין האמוראים מה הגדרתו של אדרוגינוס – האם הוא זכר או שהוא בריה בפ"ע.

משנה יבמות פא.- "ר' יוסי ורב שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה… אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא. ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר."

ביאור: אנדרוגינוס יכול לישא אשה אבל לא להנשא לה, לפי שהוא נחשב זכר אך הגמרא בהמשך (שם פג.) אומר שר' יוסי חזר בו מדבריו במשנה.

גמרא יבמות פג. – "ליתא למתניתין מקמיה ברייתא דתניא ר' יוסי אומר – אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה."

ז"א שאנדרוגינוס איננו זכר הוא בריה בפני עצמה ואם הוא כהן – הוא בלבד אוכל בתרומה אך איננו מאכיל וכן נפסקה הלכה כר' יוסי – שאנדרוגינוס – בריה בפ"ע.

וכ"פ רי"ף ורא"ש – שאנדרוגינוס = בריה בפני עצמה.

גמרא יבמות פג: – "רבי סימאי אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה מב' מקומות. מ"ט דרבי סימאי – אמר רבא בר המדור אסברא לי "ואת זכר לא ישכב משכבי אשה". – איזהו זכר שיש בו שני משכבות (משכבי) הוי אומר זהו אנדרוגינוס."

ר"י: עפ"י גמרא זו דייק שאנדרוגינוס = זכר שהרי נאמר בגמרא איזהו זכר הוי אומר אנדרוגינוס. ולפי זה א"כ פסק ר"י שעל אנדרוגינוס מברכים. לפי שהוא זכר גמור.

ב"י: דחה דיוק זה של ר"י לפי שאין זה מן ההכרח שהגמרא כינתה אנדרוגינוס כזכר לכל דבר.

רמב"ם: אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו לפי שהוא ספק.

ראב"ד: השיג על רמב"ם ופסק שכן מברכים עליו דקי"ל מברכים על ספק דאורייתא.

שו"ע: "… וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו דכר ודאי."

כשחוזר על ציצין המעכבין את המילה.

רמ"א: "אבל כשחוזרים על ציצין המעכבים המילה צריך לחזור ולברך כל הברכות אבל אין לומר קיים את הילד הזה וכו'."

לכאורה הגהת הרמ"א כאן איננה שייכת אך הש"ך מסביר מדוע כן היא חשובה דווקא כאן.

ש"ך (סק"ז): "ודאי כאן שייך הג"ה…"

וכ"פ מהרי"ל לעניין מל ולא פרע ואח"כ פרע – שאין צריך לומר בשנית קיום את הילד הזה וכו'.

פת"ש (סק"ה): כתב בשם חת"ס שפשוט שאפילו על ציצין המעכבים הפריעה חוזר ומברך על המילה ולהכניסו בבריתו וכל זה שידוע בירור שציץ זה נשאר כך מהמילה ולא נימול כראוי אבל היכא שאין צריך תיקון אלא מדרבנן – אין לברך.

סעיף ד' – ממזר. ודין מילה שחלה ביוה"כ ובד' צומות.

דין ממזר.

טור: "תשובה לגאון; ממזר, אעפ"י שהוא מטיפה פסולה כישראל הוא לכל דבר ומברכים עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין מבקשים עליו רחמים".

מהרי"ל (מובא בד"מ סק"ז): כתב שיש למולו מחוץ לבית הכנסת (וכך עשה מעשה) שלא במקום שאר הקטנים הכשרים וגם אין לומר כשם שנכנס. וציווה אח"כ להכריז שהוא ממזר – שיזהרו מלהתחתן בו.

ש"ך (סק"ט): כתב עוד בשם מהרי"ל שיש לקרות שמו "כידור" על שם הפסוק כי דור תהפוכות המה.

שו"ע: "ממזר כישראל הוא ומברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין מבקשים עליו רחמים."

רמ"א: "ומפרסמים בשעת מילתו שהוא ממזר."

הטעמים להתייחסות זו לממזר מובאים בגר"א ובבה"ט:

רעק"א: כל ילד שיש בלידתו נדנוד עבירה, אפילו איסור דרבנן אין אומרים אשרי תבחר וכו' ואין אומרים שבחים לאב ולאם. ודווקא בדבר מפורסם וידוע.

גר"א (סק"כ): עפ"י מדרש רבה – בשביל הממזרים באה אנדרלמוסיא לעולם.

בה"ט (סק"ו): אין אומרים קיים את הילד הזה וכו' דלא ניחא להו לישראל קדושים לקיים ממזרים ביניהם וגם העומדים שם לא יאמרו אחר שנימול כשם שנכנס וכו'.

דין מילה שחלה ביוה"כ ובד' צומות.

בעל העיטור הביא בשם "גדולים קדמונים": שאם חלה מילה ביום תענית מברך על הכוס ומניחו עד למוצאי יום הכיפורים או הצום ואמו של התינוק שותה. כ"כ מרדכי והרוקח.

והוא עצמו – (בעל העיטור) כתב שביוה"כ ובט' באב לא מברכים בכלל על כוס אבל בשאר תעניות מברכים ומטעימים לתינוק.

כל בו: כתב שהעיטור דחה דברי הגדולים הנ"ל מב' טעמים:

א. אין מניחים כוס עד הלילה שמא ישפך ונמצא שבירך לבטלה.

ב. אין להפסיק כל כך בין הברכה לטעימה וכשיטעים בלילה יצטרך ברכה אחרת ונמצא שהברכה הראשונה הייתה לבטלה.

רמב"ם: אין מברכים על הכוס מפני שאינו יכול לשתות לא הוא ולא אחר שמבין עניין הברכה וגם התינוקות אינם יכולים לשתותו דילמא אתי למסרך.

טור (או"ח, תקנ"ט): כתב שבט' באב יש אומרים שיברך בלא כוס.

תוס': יברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות ולא חיישינן דילמא אתי למסרך כיוון שאינו דבר קבוע (שיעשו כן תמיד).

ר"ן: רשב"א הקשה על דברי התוס' והר"ן דחה קושייתו. ומ"מ כתב הר"ן בשם גאונים שלא מברכים על כוס אלא מביאים הדס ומברכים עליו.

שו"ע: כתב שבט' באב לא מברכים גם על הדס מטעם שאין מברכים בשמים במוצ"ש שחל בו ט' באב.

ש"ך (סק"יב): לפי שהריח הוא תענוג – אין מריחים במוצ"ש שחל בו ט' באב.  אבל אין זה טעם מוכרח לפי שהטעם שאסור להריח בשמים במוצ"ש שחל בו ט' באב הוא בגלל הנשמה יתירה שהלכה במוצ"ש ומריחים לתענוג להשיב נפשו "אבל שיהא אסור בכל ט"ב להריח בבשמים זה לא שמענו" (ל' ש"ך).

רשב"א: כל תענית שאין היולדת שותה אין מברכים על היין של ברכת המילה לפי שצריך לטעום.

ב"י: "ולעניין הלכה נראה דכיון שהגאונים ובעל העיטור והרי"ף והרמב"ם מסכימים שלא לברך על הכוס ביום הכיפורים ובד' צומות הכי נקטינן". אמנם בג' צומות מהם – שיולדת אינה מתענה יכול לברך על כוס ולשגר לה אותו והיא תתכוין ותשמע הברכה ולא תפסק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס.

אבל בט' באב ויוה"כ שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכים על הכוס.

ובט' באב – אסור להביא גם בשמים מטעמא שאין מברכים על בשמים במוצ"ש שחל בו ט' באב.

ט"ז (סק"ט): אע"ג שבסימן תקנ"ד באו"ח דכל ל' יום יולדת אינה צריכה אומד ויכולה לאכול בט' באב מ"מ כתב שם הרמ"א שנהגו להתענות כל זמן שאין להם צער גדול.

רוקח: בתעניות תשובה או בה"ב יטעום המברך ואין בכך כלום.

ב"י: ומ"מ נראה שצריך ליזהר שלא ישתה רביעית שהוא שיעור שתיה ונראה שטוב הדבר שכשיקבל עליו תענית מבעוד יום יאמר בפירוש שאינו מקבל עליו ליאסר מלטעום כוס המילה.

ט"ז (סק"י): משמע שאין צריך שיעור שתיה – דהינו מלא לוגמים. ולעיל הזכרנו דברי הרשב"א ששיעור שתיה של מברך במילה על כוס של ברכה הוי מלא לוגמיו כמו כל כוס של ברכה? וי"ל – שהדבר שונה כיון שהתם מירי בכוס של ברכה לכן צריך מלא לוגמיו אבל הכא הטעם של הכוס הוא לא שצריך לברך דווקא על יין אלא שאין אומרים שירה אלא על יין דהיינו שטעם הכוס אינו מעצם הברכה כי אם מצד ההודאה והשבח ולכן א"צ שיעור מלא לוגמיו.

ביאור הגר"א (סקכ"ח): הטעימה נועדה משום כבוד הברכה בלבד ולא שיש חובה לשתות שיעור.

שו"ע: "ביוה"כ ובד' צומות לא יברך על הכוס מיהו בג' צומות מהם שהיולדת אינה מתענה יכול לברך על הכוס ותטעום ממנו היולדת אם היא שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתית הכוס אבל ביום הכיפורים וט' באב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכין על הכוס ובט' באב אסא נמי לא מיתינן מטעמים דאין מברכין על הבשמים במוצ"ש שחל בו ט' באב".

רמ"א: "ויש אומרים דמברך אכוס בכל תעניות ונותנים הברכה לתינוקות קטנים… וכן נוהגים וביוה"כ נוהגים ליתן לתינוק הנימול… וי"א אף בלא תענית יוצאים בזה אבל אין נוהגים כן אלא הסנדק שותה כשאינו תענית."

ש"ך (סקי"ד): "ובכל המקומות שהייתי אין נוהגים כן אלא נותנים לשתות לנערים קטנים."

פת"ש (סק"ח): כתב בשם ספר חמודי דניאל נראה דאין לנהוג כן דהנערים אינם שומעים הברכה ועדיף טפי שיטעם המברך.

סעיף ה' – כשיש ב' תינוקות למול.

עיטור: כשיש ב' תינוקות בבית הכנסת מברכים על כל אחד לחוד את כל הברכות.

רא"ש: אם יש לו ב' תינוקות למול – הראשון יברך על המילה ועולה לשני והשני יברך אשר קידש ידיד מבטן ועולה לראשון ואפילו אין הנער השני לפניו בעת הברכה – כיון שדעתו עליו – רק שלא יסיח דעתו מהם.

רשב"א: מי שיש לו ב' בנים למול ביחד א"צ לברך אלא ברכה אחת על שניהם.

ואם האב הוא מוהל – מברך ברכה אחת – להכניסם קודם שימול.

אבל אם המוהל אינו האב – ממתין האב לאחר מילת שניהם ואז מברך שמא ימלך המוהל ולא ימול השני.

ומ"מ אם בירך האב – בין קודם המילה בין באמצע שניהם – יצא.

שו"ע: "מי שיש לו ב' תינוקות למול יברך ברכה אחת לשניהם ואפילו אם שנים מלים הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני והשני יברך אשר קידש ידיד ועולה גם לראשון ואפילו אין הנער לפניו בשעת הברכה כיון שדעתו עליו רק שלא יסיח דעתו בינתיים."

הפסק והיסח הדעת בין שתי המילות.

ר' ירוחם: המברך אשר קידש אחר כל מילה – לא הוי הפסק.

ב"י: "ואינו נראה לי – אלא אחר הב' מילות מברך אשר קידש ועולה לשתיהן."

ר' ירוחם: אם לא היה בדעתו על שניים ולאחר שמל הראשון הביאו השני חוזר ומברך.

וכן אם שח שיחת חולין בין ראשונה לשניה – אפילו שבתחילה היה בדעתו למול שנית.

ואם שח דברים שהם מעניין המילה אינו נחשב הפסק ואינו חוזר.

ט"ז (סק"יא): התינוק אמנם אינו חייב להיות בשעת הברכה נוכח אך מ"מ אם ידוע שהשני יתאחר ולא יבוא כל כך מהר ויש הפסק גדול בדבר – יעשו לכל אחד ברכה אחת בפני עצמו – דהיינו ברכת המילה.

לכן מן הראוי לנהוג שגם השני יהיה מוכן אחר ברכת הראשון.

פת"ש (סק"י): כתב בשם ספר דרכי נועם – שבמצרים נהגו לברך על כל אחד ואחד בפ"ע ואחר מילת הראשון אומרים פסוקים המלאך הגואל אותי וכו' כדי להסיח דעתו (והוא מנהג ותיקין).

רמ"א: "אבל אם שם בינתיים או שלא היה דעתו על הב' מתחילה צריך לברך אשר קידש ידיד על הראשון ולחזור ולברך על מילת השני ודווקא אם שח בדברים שאינם צרכי המילה אבל בצרכי מילה לא הוי הפסק.

ואפילו אם שכח ובירך אשר קידש ידיד לאחר הראשון אינו צריך לחזור ולברך על המילה דברכה לא הוי הפסק."

שיש לעשות לכל אחד את המנהגים הראויים.

מרדכי: אם הם של אב אחד מברך להכניסם.

מהרי"ל: ובברכת אשר קידש יאמר – קיים את הילדים. ויתקן כל המנהג לכל אחד כגון הנרות שמדליקים למילה יעשו לכל אחד בפני עצמו.

רמ"א: "ואם שני הילדים של אדם אחד – האב אומר להכניסם בבריתו של אברהם אבינו וכן אומר קיים את הילדים וכו'.

ויתקן כל צרכי המילה לכל אחד בפני עצמו כגון הנה שמדליקים יעשה לכל אחד נר בפני עצמו".

ב' מילות – אחת בזמנה ואחת שלא בזמנה.

פת"ש (סק"ט): כתב בשם ברית אברהם שנשאל – שאם יש לנו שתי בריתות ביום אחד אם מקדימים למול את זה שנולד ראשון או לא וכן אם אחת מהם בזמנה ואחת שלא בזמנה?

והשיב שיש לחלק:

אם שתי המילות בזמנן: אין שום סברא להקדים ולמול דווקא את זה שנולד קודם ואין להוכיח על כאן מב' מתים שצריך להקדים ולקבור את הראשון שמת משום ששם החיוב הוא לקברו מיד כשמת משא"כ הכא שחיוב הוא שלשניהם ביחד ביום השמיני ולא משנה מי קודם. אמנם אם תתעורר מחלוקת וקנאה יש למול את זה שנולד קודם.

ואם הובא האחרון לבית הכנסת והראשון טרם הובא בודאי שיש למול את האחרון ואין להמתין לראשון.

אם אחת בזמנה ואחת שלא בזמנה – בודאי שיש למול קודם את זו שבזמנה. ואם הביאו את זה שלא בזמנה קודם, יש למולו מיד ואין להמתין לברית שבזמנה.

סעיף ו' – אם צריך מניין למילה.

טור: "שדר רב צמח גאון היכא דליכא אלא איתתא וגברא תפוס ליה לינוקא מברכין על המילה והיכא דאפשר לה עבדינן לה בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן לה בפחות מעשרה."

פרישה (סק"כ): נקט כלישנא דהווה איש ואשה שהרי בד"כ הם נמצאים עם הילוד אבל אה"נ מיירי גם בשני אנשים.

ומה שכתב מהרי"ל שאין לאשה להיות סנדק ה"מ לכתחילה אבל היכא דא"א לא אסור.

וכן מה שאסר מהרי"ל שאשה לא תהיה סנדק ה"מ במילה לפני רבים ומשום צניעות אבל הכא דלא שייכא מילתא ודאי שרי.

שו"ע: "היכא דאפשר עבדינן למילה בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן בפחות מעשרה".

סעיף ז' – ברכת שהחיינו.

רמב"ם: אבי הבן מברך שהחיינו על כל מילה ומילה שכל מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת – נחשבת למצוה שהיא מזמן לזמן שצריך לברך עליה שהחיינו בשעת עשייתה כגון פדיון בן מילה וכיו"ב.

בעל העיטור: פסק שאין לברך שהחיינו.

לגבי הטעם שאין מברכים שהחיינו נחלקו הפוסקים:

הגה"מ: אין לברך שהחיינו משום צערא דינוקא – שא"א לברך שהחיינו בזמן שהתינוק שרוי בצער.

רשב"א: דחה טעם זה וכתב שהוא לא נאמר אלא לברכה שהשמחה במעונו אבל ברכת שהחיינו איננה ברכה התלויה בשמחה אלא היא ברכה על דבר תועלת ולכן מברכים אותה גם כאשר הדבר כרוך בצער כגון מי שמתו הוריו – מברך שהחיינו על הירושה – שהיא תועלת לו .

רוקח: אין מברכין שהחיינו לפי שעד ל' יום לא יצא התינוק מתורת נפל.

ר' ירוחם: דחה טעם זה של הרוקח וכתב בשם תוס' טעם אחר – שאעפ"י שבפדיון הבן מברכים שהחיינו – במילה אין לברך לפי שמילה יותר שכיחה מפדיון הבן.

רשב"א: כתב בתשובה – שבמקומו לא מצא מי שמברך שהחיינו אמנם מי שכן מברך – אין לחוש שמא עדיין הוא נפל אלא סומכים על הסימנים (ציפורניים ושערות) לברך שהחיינו – שהרי ממילא סומכים על סימנים אלו למולו בשבת שהיא יותר חמורה וכ"ש לעניין ברכה.

ובתשובה אחרת כתב שכל שנולדו לו בנים צריך לברך שהחיינו בין שנולדו לו מקודם בנים בין שלא נולדו לו "ובכל ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה נוהגים לומר שהחיינו לפי שהם סומכים בהוראותיהם עפ"י הרמב"ם ז"ל."

ראבי"ה: המל בנו בעצמו מברך שהחיינו.

(ב"י: לפי רמב"ם בין מל בעצמו בין מל ע"י מוהל אחר – מברך שהחיינו).

ביאור הגר"א (סקל"ד סקל"ב): כתב שאין לברך שהחיינו אלא מי שהמצווה מוטלת עליו וכן אין מברכים שהחיינו אלא מי שעושה מצווה לעצמו.

אמנם עפ"י הרמב"ם שלוחו של אדם כמותו והחיוב על השליח כמו שעל השולח. ואפילו שלאחר שהוא מל – היא עדיין שלוחו ומוציאו ידי חובה ולכן מברך שהחיינו.

שו"ע: "כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו ואם המוהל הוא אחר י"א שאין שם ברכת שהחיינו ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים."

מהרי"ל: מברך שהחיינו רק אם הוא בנו הבכור – לפי שממילא צריך לברך שהחיינו בפדיון אמנם אם הוא פטור מפדיון הבן לא יברך שהחיינו.

רמ"א: "ובמדינות אלו נוהגים שלא לברך שהחיינו אפילו כשהאב עצמו מל בנו אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו."

ש"ך (סקי"ז): "ואין נוהגים כן מעולם אלא אין מברכים שהחיינו כלל אפילו ישראל שמל את בנו הבכור."

סעיף ח' – שא"צ לכסות ערוות הקטן בשעת הברכה.

ר' יונה: צריך לכסות את ערוות הקטן בשעת הברכה. וי"א שאין צריך שהרי בניו קטנים – ואעפ"י שישן עמהם בטלית אחת קורא ק"ש ואינו חושש. אך אין זו ראיה דהרי שם אינו רואה את הערווה וא"צ לכסותה בשעת הברכה.

בעל העיטור: כתב שא"צ לכסות את הערווה שכל זמן שאינה ראויה לביאה – אינה נחשבת ערווה.

רא"ש: א"צ לכסות את הערווה לפי שמדובר כאן בתיקון מילה ואין בזה באותה שעה משום לא יראה בך ערוות דבר.

כל בו:

רבנו פרץ: קטן פחות מבן תשע (שנים) אין לחשוש בו לפי שלא שייך בזה ערווה.

אך כשהוא מטונף בצואה יש להקפיד אפילו בן ח' ימים. לכן טוב לנקותו קודם הברכה.

ר' יחיאל: היה רגיל לכסות הערווה אפילו בלא שום טינוף ואפילו בקטן בן ח' ימים – בשעת הברכה.

ב"י: דברי בעל העיטור הם סברת הרי"ף ואעפ"י שהרמב"ם אוסר לקרוא קריאת שמע כנגד ערוות הקטן – כיון שרוב הפוסקים מתירים הרי שלעניין מילה נמי נקטינן לקולא – וא"צ לכסות הערווה בשעת הברכה.

שו"ע: "אין צריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה."

ביאור הגר"א (סקל"ח): כתב שלא רק שאין צריך לכסות אלא אפילו איסורא איכא אם מכסה לפי שצריך לאחוז את הערלה בשעה שמברך.

רמ"א: "אבל יש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך."

ביאור הגר"א (סקל"ט): כתב שזוהי חומרא בעלמא שא"צ להתרחק מצואתו וכל שכן כשהוא מכוסה.

סעיף ט' – שהאב צריך למנות המוהל לשליח למול את בנו.

בעל העיטור: מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו שכן הדבר לגבי קורבן שאדם שמקריב קורבן (והכהן עושה את העבודה) צריך לעמוד על גביו.

ביאור הגר"א (סק"מ): המילה היא כדוגמת קורבן. (במ"ר, אמור, פכ"ז).

שו"ע: אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו.

סעיף י' – כיסוי הערלה בעפר ובחול.

אבן הירחי: נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר וטומנים שם את חתך המילה ויש סמך לדבר בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט) שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעין משום עינוי הדרך וכשהיו מוהלין היו נוטלים אותה ערלה וטומנים אותה בעפר ומאותה שעה ואילך היו נותנים את הערלה בעפר.  ויש סמך לחול – שנאמר ושמתי את זרעך כחול הים.

ולעפר – ושמתי את זרעך כעפר הארץ.

ובארצות אלו נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתוש היטב.

הגה"מ: מה שנוהגים לשים הערלה בחול נפקא ליה במדרש מי מנה עפר יעקב.

ובני ארץ ישראל נותנים אותה במים – שנאמר (יחזקאל) וארחצך במים (עיין שם ביאור הרד"ל).

ובני בבל נותנים אותה בעפר משום דכתיב גם את בדם בריתך שלח אסיריך מבור אין מים בו.

לכן לוקחים חול כדי לקיים את שניהם לפי שחול מורכב מעפר ומים.

מהרי"ל: יש מקומות שנהגו שרוקקים דם המציצה לעפר ויש שרוקקין לכוס של יין ששותים ממנו כשמוצץ.

ביאור הגר"א (סקמ"א): בפרקי דר"א נאמר שהיו ישראל לוקחים את הערלה ואת הדם ומכסים אותם בעפר המדבר וכשבא בלעם ראה את כל המדבר מלא מערלתן של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות ברית דם מילה שהוא מכוסה בעפר – שנאמר מי מנה עפר יעקב – מכאן אמרו מכסים את הערלה והדם בעפר הארץ.

(מהרי"ל: מנהג יפה שיהיה לכל מוהל שני איזמלים משום דלפעמים משליך האיזמל עם הערלה תוך החול ולאחר כך יצטרך לאיזמל ואם ימתין עד שינקה הראשון מן החול – יבוא התינוק לידי סכנה).

בעל העיטור: אסר למהול בשבת ע"ג עפר – גזירה שמא יביא עפר מבחוץ.

ב"י: דייק מדבריו – שאם אין לו עפר מוכן אסור – שהרי אסור לטלטל עפר בשבת מן החוץ אם אינו מוכן אבל אם היה לו עפר מוכן לכך מערב שבת – ודאי שמוהלין על גביו שהרי מותר לטלטלו.

ש"ך (סק"כ): חלק על ב"י בהבנתו את בעל העיטור וכתב שמדברי בעל העיטור משמע שאסור אפילו בעפר מוכן גזירה שמא יביא עפר בשבת מן החוץ – שאינו מוכן.

ב"ח: העולם נהגו היתר בעפר מוכן מער"ש.

ארחות חיים: נהגו להביא מחתה של אש במקום שעושים המילה אפילו בימי הקיץ – כדאיתא בב"ר (פמ"ז) בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמידן על גבעת הערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת ועולה – שכולה כליל אמר הקב"ה בשעה שיהיו בני באים לידי עבירות אתמלא עליהם רחמים.

שו"ע: "נותנים את הערלה בחול ובעפר (וכן רוקקים דם המציצה אל העפר) ואם הוא שבת צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום."

סעיף יא' – כסא אליהו – מלאך הברית ומעלת סנדקאות ודיניה.

כסא אליהו – מלאך הברית.

פרקי רבי אליעזר – פרק כט: "… וכך היו ישראל נהוגים למול עד שנחלקו לה' ממלכות ומלכות אפריים מנעו מהם את המילה ועמד אליהו ז"ל וקנא קנאה גדולה ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ ושמעה איזבל וביקשה להרוג אותו עמד אליהו והיה מתפלל לפני הקב"ה… עמד אליהו וברח מארץ ישראל ונמלט… נגלה עליו הקב"ה ואמר לו מה לך פה אליהו? אמר לו קנא קנאתי. אמר לו הקב"ה… חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד למלאך הברית שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וכו'."

(פרישה (סק"כה): כתב שמה שאמר הקב"ה לאליהו – "חייך וכו'" י"א שהוא לשון גנאי כאילו שאמר לו הקב"ה אתה מוציא לעז על בני שאינם מלים – בעיניך תראה שהם כן מלים. וי"א שהוא לשבח – כיון שאתה מקנא לה' על מצוות מילה – נתן לו הקב"ה שכר זה – שיבוא לכל מלה.

וכתב שנראה לו יותר שהוא לשבח כי קשה לומר שהוציא דיבה על ישראל).

טור: עפ"י זה פסק שיש להכין כסא לאליהו הנביא.

פרישה (סקכ"ו): וכשמניחו יאמר זה כסא לאליהו.

שו"ע: "נוהגים לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו".

ט"ז (סקי"ב): כתוב בזוהר פרשת לך לך דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק – נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך.

ויש שנוהגים שהעומדים אומרים כל הפסוק הזה אחר שמביאים התינוק לבית הכנסת.

ש"ך (סקכ"א): נוהגים להדליק נר בבית הכנסת בשעת המילה. (עיין לעיל סעיף ה' – בשם מהרי"ל).

מעלת הסנדקאות ודיניה.

ד"מ (סקי"א):

הגה"מ: מה שמתאוים לאחוז התינוק על הבירכיים בשעה שנימול ולהיות בעל ברית יש לזה סמך ממדרש שוחר טוב. בפסוק כל עצמותי תאמרנה – אמר דוד אני משבח בכל עצמותי – ברכי אני עושה בהם סנדקים לילדים בשעת מילה.

מהרי"ל: היה טובל עצמו להיות נקי להכניס הילד בנקיות לברית.

ד"מ: "וחומרא בעלמא הוא ואין נוהגים כן."

מהרי"ל: יפה כוח הסנדק מהמוהל – לקרות בתורה קודם המוהל לפי שהסנדק כשהוא מחזיר את הילד על ברכיו הוי כאילו בנה מזבח והעלה עליו קטורת.

רבנו פרץ: אין רגילים לתת ב' תינוקות לסנדק אחד אלא לכל תינוק ותינוק יש לברור סנדק אחר. משום דאמרינן שכל כהן היה מקטיר פעם אחת לא היה מקטיר בשנית – הכא נמי – בברית – שהיא דומה לקטורת.

רמ"א: "ונוהגים להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו ויפה כוח הסנדק מכוח המוהל להקדימו לקריאת התורה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת ולכן נוהגים שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת."

פת"ש (סקי"ג): נוהגים שהסנדק מתעטף בטלית.

אמנם לפי המנהג שאין להתעטף בטלית בתשעה באב בבוקר – אין להתעטף גם לצורך סנדק למילה.

"ומ"מ ראיתי סנדק א' לבש ובירך ולא מחיתי בידו."

שאשה לא תהיה סנדקאית.

מוהר"מ: אשה הנעשית בעלת הברית לתינוק תוליכנו עד פתח בית הכנסת ולא תכנס אל תוכו להיות ג"כ סנדק להחזיק התינוק על ברכיה – דפריצות הוא בין האנשים.

מהרי"ל: איש יכול להיות לבד בעל ברית ולהביא התינוק אבל אם יש לו אשה דרך הנשים לסייע לבעליהן. והיה מעשה שהיה מהרי"ל סנדק לתינוק ולא נעזר באשתו והביא התינוק בעצמו ולא הניח לנשים לאחוז בכנף בגדיו כמנהג שאוחזים כנף האיש הנושא את התינוק.

וכל זה מפני שיש אנשים שכשהם נעשים סנדקאים ואין נשותיהם עימם – הולכים בעצמם אצל היולדת ומביאים את הילד ממנה ולכן היה נזהר שכשאשתו לא הייתה עימו היה מצווה שיביאו אליו את הילד לבית הכנסת כי כמו שאסר מוהר"ם שאשה תכנס לבית הכנסת מסתמא יש לאסור שגם האיש לא יכנס בין הנשים – מפני שהיה מנהג הנשים לתפוס בכנף הנושא כשמוליכו למצווה – וכל המרבה להתרחק הרי זה משובח.

רמ"א: "ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש. משום דהוי כפריצות ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק אבל האיש יכול לעשות הכל בלא אשה."

נהגו שהמוהלים מתפללים ביום המילה.

רמ"א: "נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם." (ד"מ סקי"ג).

ש"ך (סקכ"ג): מהר"ר משה מינץ – כתב שאין מקור למנהג זה ולכן אין לדחות מטעם זה אבל להתפלל ביום המילה וכל המוחה באבל כאילו מוחה באדם לעשות מצווה וכאילו גוזל את המת. אם לא במקום שנהגו באופן קבוע עפ"י חכמים שהמוהל יתפלל.

הסיבה עיקרית שהמוהל מתפלל היא לפי שהוא עוסק במצוה לכן ראוי ליתן לו להתפלל ולכן מנהג שהמוהל דוחה את האבל אינו נכון.

מהרי"ל: היה סנדק לתינוק ולאחר המילה לא הייתה מפה ללפף רגלי התינוק וציווה ליטול מפה של ספר תורה ואף – שאף יריעות של ספר תורה עצמו היה מותר ליטול וללפף רגלי התינוק – דהוי ספק נפשות.

סעיף יב' – סעודה ביום המילה.

גמרא שבת קל. – "תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם כגון מילה דכתיב שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב עדיין עושין אותה בשמחה."

רש"י: "בשמחה = שעושין משתה".

תוס': … וכן אמרינן ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק.

אבודרהם: נהגו לעשות סעודה ביום המילה.

שו"ע: "נוהגים לעשות סעודה ביום המילה."

פת"ש (סקט"ז): ואם אירע סיבה שלא עושים סעודה ביום המילה יעשו ביום אחר וכתב עוד בשם ספר תולדות שבת – דמצווה בו יותר משלוחו שייך גם בסעודת מילה.

אור זרוע: מצווה לאכול בסעודת המילה לפי שהיא סעודת מצווה ונהגו לקבץ מניין בסעודת מילה ומי שאינו אוכל בה הוי כמנודה לשמים[2].  וכתבו התוס' שדווקא שנמצאים שם בני אדם מהוגנים שנקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים לסעודה אא"כ היו יודעים מי יושב עמהם.

תה"ד: בער"ש שלאחר שנולד התינוק נוהגים לעשות סעודת מצווה – שנכנסים לבית הנולד לטעום. ודוקא בע"ש – לפי שהכל מצויים בבתיהם.

רמ"א: "ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצווה וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים ודווקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם.

עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והיא ג"כ סעודת מצווה."

ט"ז (סקי"ג): הביא ב' טעמים לביקור זה של התינוק:

א. משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאים שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה – כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קורבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת.

ב. מה שנוהגים לבקר בשבת אצל התינוק הנולד – לפי שהוא אבל על תורתו ששכח.

סעיף יג ' – יום מילה שחל בתענית ציבור.

רשב"א (בתשובה): יום מילה שחל להיות ביום תענית ציבור הכתובים; מתפללים בתענית סליחות ואומרים וידוי כדרכם ואין אומרים והוא רחום ותחנונים ודי שמניחים במקצת וא"צ להפסיק סליחות ווידוי ואל ארך אפיים.

שו"ע: "יום מילה שחל ביום תענית צבור הכתובים מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם ואין אומרים והוא רחום ולא נפילת אפיים (אבל אומרים אל ארך אפיים)."

ש"ך (סקכ"ד):

– ספר מנהגים סימן קל"ז – אם יש מילה בין כסה לעשור אומר זכור ברית דמילה ואל תפר בהשכמה. ואומרים גם פזמון יה איום. ואומרים אבינו מלכנו ואין אומרים והוא רחום ותחנון גם בצום גדליה במילה.

– הגהות מנהג עשרה בטבת סימן לט' – שכן נוהגים בכל תענית ציבור אמר למנצח אומר משום צערא דינוקא ולא אומרים יהי רצון אחר קריאת התורה.

ואם היו ב' בתי כנסיות בעיר – באותו שאין מלין אומרים תחנון ואין אומרים פיוטים של מילה באותו בית כנסת שאין מלין בו. יש מחלוקת בין הפוסקים אם אומרים יענך ה' ביום צרה – שמחד הוא יום שמחה לאב ומאידך צערא לינוקא.

– הגהת מנהגים – מלין קודם עלינו לשבח. ועוד נהגו שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום שהתפילין הן אות וגם המילה היא אות.

 

[1] אמנם בעל העיטור סובר שמצוות אלו מוטלות על האב מיום הולדת בנו ולא רק מיום המילה.

[2] פת"ש (סקי"ח) – כתב לכן יש לבטל המנהג שמכריזים על סעודת מילה כי יתכן שמשהו לא יוכל להגיע מסיבות אחרות ויהיה ח"ו בכלל נדוי.

סעיף א' – שמילה דוחה צרעת.

הקדמה.

דברים כד', ח': "השמר בנגע הצרעת…"

רש"י (שם): "שלא תתלוש סימני טומאה ולא תקוץ את הבהרת."

שפתח חכמים (סק"י): "כי אם יתלוש סימני טומאה לא יוכל הכהן להבחין בין נגע טמא לנגע טהור."

רמב"ם (הלכות צרעת פרק יא', ה"ו): דין קציצת בהרת נוהג גם בזמן הזה, בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית.

ערוה"ש (רס"ו, א' – ג'): הקוצץ או התולש אחד מסימני הטומאה של ד' מראות נגעים – עובר בלא תעשה. אם יש נגע על ערלה, מותר למול אע"ג שע"י כך קוצץ את סימן הטומאה. מילה בזמנה, פשוט שדוחה איסור ל"ת של צרעת (ק"ו משבת שחמורה יותר ונדחית מפני מילה), אלא אפילו מילה שלא בזמנה נמי דוחה איסור ל"ת של צרעת מכיון שמילה היא עשה וצרעת היא ל"ת וקי"ל שעשה דוחה ל"ת. ועוד; איסור קציצת בהרת אינו אלא אם מתכוין לקצוץ הבהרת אבל במילה שאינו מתכוין אלא למול התינוק, הוא דבר שאינו מתכוין ומותר.

מילה דוחה צרעת רק למי שטרם נימול אבל אם נימול כבר וצמחה לו בהרת במילה עד שאינו נראה מהול, אסור לחתכה מפני שמהתורה בכה"ג א"צ למול אלא מדרבנן ולכן בהכי אסור אסור לעבור על איסור ל"ת של בהרת.

 

ונראה בס"ד יתר פרטי דין זה להלן.

 

גמרא שבת קלב: "תנו רבנן: מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. מנהני מילי? דתנו רבנן: ימול בשר ערלתו – ואף על פי שיש שם בהרת יקוץ. ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת – בשאר מקומות, חוץ ממילה. או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו – בזמן שאין בה בהרת? תלמוד לומר: בשר – ואף על פי שיש שם בהרת."

ביאור: שני צוויים נפגשים זה עם זה; מחד, מצוות עשה למול ומאידך, מצוות ל"ת שלא לקצוץ בהרת. אמנם מדיוק הפסוקים, שנאמר "ימול בשר ערלתו", למדו חז"ל שמצות מילה דוחה ל"ת של בהרת ומלים גם אם יש בהרת על המילה.

גמרא יבמות עב'. : "משוך צריך שימול מדרבנן."

ביאור: מי שנימול ואח"כ נמשכה ערלתו עד שנראה שאינו מהול, צריך לחזור ולמול מדרבנן.

שו"ע: "מילה, בין בזמנה בין שלא בזמנה, דוחה צרעת; שאם יש בהרת בעור הערלה, אע"פ שיש בקציצת הבהרת לא תעשה, חותכה עם הערלה. אבל אם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחותכו, אם יש בהרת באותו הבשר אסור לחתכו, כיון שא"צ למולו פעם אחרת אלא מדרבנן."

סעיף ב' – מילה, צרכיה ומכשיריה בשבת.

שרק מילה בזמנה דוחה שבת.

משנה שבת קל"ז.: "מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת. ושכח, ומל את של אחר השבת בשבת – חייב. אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר."

רש"י: במקרה הראשון הוא לעשה כלל מצוה אלא עשה חבורה שלא לצורך ולכן לכו"ע חייב.

במקרה השני הוא מל בשבת מילה שלא בזמנה, שאינה דוחה שבת. ונחלקו התנאים לגבי מי שטעה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת; ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר.

משנה (שם): "קטן נימול לשמנה ולתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר, לא פחות ולא יותר. הא כיצד: כדרכו – לשמנה, נולד לבין השמשות – נימול לתשעה, בין השמשות של ערב שבת – נימול לעשרה, יום טוב לאחר השבת – נימול לאחד עשר, שני ימים של ראש השנה – נימול לשנים עשר."

משנה זו דנה במילה שאמורה להתקיים ביום השמיני רק שהיא נדחית בגלל יו"ט או שבת ולא בגלל מחלה או כיו"ב.

מילה כזו מתקיימת רק בימים הבאים (מיום הלידה):

שמיני – כדרכו; שאין שום עיכוב.

תשיעי – אם נולד ביה"ש שהוא ספק יום ספק לילה, מאחרים את המילה ליום התשיעי.

עשירי  – אם נולד ביה"ש של ער"ש, א"א למול אותו בשבת הבאה דשמא יום תשיעי הוא והוי מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת ויש למולו ביום א', שהוא עשירי להולדתו.

אחד עשר – כנ"ל, רק שיום ראשון הוי יו"ט שאז נמי הוי מילה שלא בזמנה שאינה דוחה גם יו"ט.

שנים עשר – כנ"ל, ומיירי שאחר השבת הוי ב' ימים של ראש השנה.

גמרא שבת קלב: "תנו רבנן: מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד."

(וה"ה לשבת שאינה דוחה אלא בזמנה ופשוט הוא.)

שו"ע (או"ח, סימן של"א, סעיף ד'): "מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת."

משנ"ב (שם, סקי"ב): אינה דוחה – דכתיב וביום – אשמיני קאי. דהיינו; מהפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", שלמדו ממנו חז"ל שמילה מתקימת ביום השמיני אפילו הוא שבת מדובר רק ביום השמיני שהוא מילה בזמנה משא"כ ביום שאינו השמיני להולדת הנימול.

צרכי המילה.

הקדמה.

תהליך המילה מורכב מכמה וכמה פעולות; החיתוך, הפריעה והמציצה, שהם השלבים העיקריים של המילה אף הם כרוכים בפעולות נוספות הנלוות להם. צרכי המילה, כמו המילה עצמה דוחים את השבת. להלן נראה בס"ד אילו צרכי מילה דוחים לגמרי שבת ואילו מביניהם טעונים עשייה בשינוי.

משנה שבת קלג.: "עושין כל צרכי מילה בשבת; מוהלין ופורעין ומוצצין, ונותנין עליה איספלנית וכמון. אם לא שחק מערב שבת – לועס בשיניו ונותן, אם לא טרף יין ושמן מערב שבת – ינתן זה בעצמו וזה בעצמו. ואין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט. אם לא התקין מערב שבת – כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת."

(עיין לעיל, סימן רס"ד, סעיפים ג'-ד' לגבי שלבי המילה.

וכן לעניין אם חוזרים על ציצין המעכבים/אינם מעכבים את המילה בשבת, עיין שם סעיף ה'.)

ביאור דברי המשנה:

מותר לתת כמון על המילה לשם רפואה, אמנם יש לשוחקו מער"ש. אם לא היה לו כמון שחוק, לועסו בשיניו לפי שכל מה שאפשר לעשות בשינוי משנים.

רגילים היו לערבב יין ושמן לשם רפואה ולתנו על מקום המילה אמנם גם כאן יש להכין תערובת זו מער"ש משום לישה. אם לא היתה לו תערובת זו מוכנה מער"ש מערב אותה בשבת בשינוי.[1]

היו רגילים לעשות למילה כעין חלוק ומכניסים בו את ראש הגיד שלא יחזור העור ויכסנו. כמובן שגם חלוק זה צריך להיות מוכן מער"ש שאם יכינו בשבת אסור משום תיקון כלי. לכן אם אין לו חלוק כזה בשבת, כורך סמרטוט על הגיד. ואם אין לו גם סמרטוט, הולך ומביאו אפילו מחצר אחרת רק שיקשור אותו על אצבעו דהוי דרך מלבוש שאפשר לטלטלו מרשות אחרת.

שו"ע: "מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה. אבל שלא בזמנה, אינה דוחה. ואפילו בזמנה, אינה דוחה אלא המילה עצמה ופריעה ומציצה, ואפילו פירש, חוזר על ציצין המעכבין דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה רוב גובהה של עטרה אפילו במקום אחד. ועל שאינם מעכבים, אם לא פירש, חוזר, ואם פירש, אינו חוזר. ונותנין עליה אספלנית."

 

 

 

הכנת מכשירי מילה וטלטולם.

משנה שבת קל.: "רבי אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת – מביאו בשבת מגולה. ובסכנה (גזירות שמד, שאסרו על היהודים למול את בניהם.) מכסהו על פי עדים.

ועוד אמר רבי אליעזר: כורתים עצים לעשות פחמין לעשות (כלי) ברזל.

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת – אינה דוחה את השבת, שאי אפשר לעשותה מערב שבת – דוחה את השבת."

ר' אליעזר: מילה ומכשיריה דוחים שבת.

ר' עקיבא: מכשירים שאפשר להכינם מער"ש אינם דוחים את המילה.

גמרא שבת קלג.: "אמר רב יהודה אמר רב הלכה כ' עקיבא."

גמרא שבת קל./: "אמר רבי אבא בר רב אדא אמר רבי יצחק: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת דרך גגות ודרך חצירות שלא ברצון רבי אליעזר. מתקיף לה רב יוסף: שלא ברצון רבי אליעזר? אדרבה, רבי אליעזר הוא דשרי! וכי תימא שלא ברצון רבי אליעזר – דשרי אפילו ברשות הרבים, אלא ברצון רבנן – דאסרו דרך רשות הרבים, ושרו דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות. ומי שרי? והתניא: כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים – כך אין מביאין אותו לא דרך גגות ולא דרך קרפיפות ולא דרך חצירות. אלא אמר רב אשי: שלא ברצון רבי אליעזר ומחלוקתו, אלא ברצון רבי שמעון. דתנן, רבי שמעון אומר: אחד גגות ואחד קרפיפות ואחד חצירות – כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית."

ביאור:

חצר, גג וקרפף, מעיקר הדין = לרשות היחיד.

חכמים גזרו עליהם דין כרמלית, שאסור להכניס/להוציא מתוכם/לתוכם מרשות אחרת.

לכן אסור להוציא מבית לחצר אם לא עשו עירוב חצרות.

גגות וקרפיפות = כרמלית מפני שאינם מיועדים לדיור.

לפי זה, אם שכחו סכין המילה:

ר' אליעזר: שמתיר מכשירי מילה בשבת, מתיר להביא הסכין אילו ברה"ר.

חכמים: אוסרים אפילו דרך קרפיפות, גגות וחצרות, אעפ"י שאינם אסורים אלא מדרבנן.

ר' שמעון: גגות, חצרות וקרפיפות = רשות היחיד לכלים שהיו בהם מלפני השבת ולכן מותר להעביר כלים אלו מגג לגג ומחצר לחצר ומקרפף לקרפף. אבל אם הכלים לא שבתו בהם מלפני השבת אין להעברם מגג לגג וכו'.

לכן אם סכין המילה שבתה באחד מאלו מותר להעבירה דרכם ואם לא, אסור.

ט"ז (סק"ב): כלים ששבתו בחצר, גג או קרפף מותרים בטלטול ואפילו הכלים שייכים להרבה בעלים.

גמרא עירובין צא.: "רבי שמעון אומר אחד גגין וכו'. אמר רב: הלכה כרבי שמעון, והוא שלא עירבו. אבל עירבו – לא, דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. ושמואל אמר: בין עירבו בין שלא עירבו. וכן אמר רבי יוחנן: מי לחשך בין עירבו ובין שלא עירבו?"

ביאור:

רב: גגות, חצרות וקרפיפות נחשבות לרשות אחת לעניין כלים ששבתו בהם. אך כל זה מיירי כשלא עשו עירוב חצרות; שלא עירבו בני החצר את חצרם כדי שאפשר יהיה להוציא כלים מהבית לחצר ולהיפך. בהכי בודאי שאסור להעביר מחצר לחצר מפני שיכולים בני החצר להוציא מביתם את הכלים לחצר ואח"כ לחצר אחרת שלא עירבה עמהם וזה לכו"ע אסור. ולכן אם לא עירבו, שאז אין את החשש שמא יוציאו מביתם לחצר, מותר לטלטל מחצר לחצר.

שמואל ור' יוחנן: לא עשו חילוק בין עירבו ללא עירבו וסקו כר"ש בכל גווני.

בעל העיטור: פסק כרב.

שאר פוסקים: פסקו כשמואל ור' יוחנן. (וכ"פ הט"ז, סק"ג).

רי"ף: יש גדולים שאינם פוסקים כר"ש, דהיינו אפילו הכלים שבתו בהם אסור לטלטלם. והביאו ראיה לדבריהם. וכ"פ הרא"ש.

ורי"ף עצמו תמה עליהם וסתר דבריהם וראיותיהם והעלה לפסוק כר"ש. וכ"פ הרמב"ם.

שו"ע: "אבל מכשיריה אינם דוחים, כיון שהיה אפשר לעשותה מבעוד יום. ולפיכך אין עושין סכין לימול בו, ואין מביאין אותו ממקום למקום, ואפילו להוציאו מהבית (ולהביאו) דרך גגין וחצרות ומבואות שלא עירבו. אבל אם שכח הסכין בגג וחצר, מותר להביאו מזה לזה, אפילו עירבו חצירות עם הבתים."

פת"ש (סק"ד): כתב בשם ספר חכמת אדם שאם הסכין אינו חד, אסור להשחיזו.

דין הסכין לאחר המילה.

ר' ירוחם (בשם רמב"ן): מותר לטלטל הכלי ולהחזירו לאחר המילה דכיון שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה אעפ"י שאין לו תינוק אחר למול.

ד"מ (סק"א): כתב שמהרי"ל מחמיר שמיד לאחר המילה יזרוק האיזמל מידו משום מוקצה וה"ה כל צרכי המילה וה"ה ביו"ט.

"ולי נראה דברי ר' ירוחם דמאחר שלא הוקצה לביה"ש יוכל לטלטלו לאיזה מקום שירצה."

רמ"א: "ומותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב, אע"ג דאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר דהיה צריך לו באותו שבת, כן נראה לי."[2]

ש"ך (סק"ב): להצניעו בחצר המעורב שרי אפילו שלא לצורך המילה.

ט"ז (סק"א): הביא מחלוקת רמ"א ומהרי"ל וכתב: "ואיני כדאי להכריע בין הרים הגדולים אבל נראה לי מבורר לאיסור." והוכיח דבריו מב' מקורות בגמרא:

א. משנה ביצה דף יא.: "בית שמאי אומרים: אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר, ובית הלל מתירין."

גמרא (שם): "תנא: ושוין שאם קצב עליו בשר – שאסור לטלטלו."

עלי, הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור משום שאסור לכתוש בשבת וביו"ט. נחלקו ב"ה וב"ש אם מותר ליטול אותו ולקצב עליו בשר לצורך יו"ט. אמנם אם קצב עליו כבר לכו"ע אסור לטלטלו אח"כ משום שכבר נעשה בו צרכו ויותר אין לטלטלו. מסקנה: שאם השתמשו בו בהיתר, יותר אין להשתמש בו. וה"ה לגבי סכין של מילה; שמכיון שנעשתה בו מצוותו ונגמרה אין לטלטלו יותר.

ב. גמרא ביצה דף כ"ח: "ואמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שצלו בו בשר – אסור לטלטלו ביום טוב."

שיפוד שצלו בו בשר ביו"ט אסור לטלטלו משום שנמאס והוי מוקצה מחמת מיאוס וכבר נעשה בו צורך יו"ט.

וא"כ ה"ה לגבי סכין של מילה; שכיון שנעשתה בו המצוה חזר לאיסורו ואסור לטלטלו.

ועוד הוסיף הט"ז: שמה שכתב ר' ירוחם בשם הרמב"ן שמותר לטלטלו לאיזה מקם שירצה, שמכיון שטלטלו בהיתר יכול להניחו באיזה מקום שירצה, טעמו: שאם היה צריך לשומטו מיד אחר המילה באופן שהיה יכול ללכת לאיבוד, היה נמנע מלמול כדי שלא יאבד לו הסכין. ולכן נראה שלא התיר הרמב"ן אלא להצניעו במקום מסויים בתוך החדר שמל כדי שלא יאבד אבל לא למקום אחר.

ולפני המילה נמי אין לטלטלו שלא לצורך כלל.

פת"ש (סק"ג): בתשובת נו"ב כתוב; מוהל שמל בשבת ואח"כ זרק הערלה מידו, מותר לקחתה ולהניחה בעפר המוכן מבעו"י למצוותה.[3] ואעפ"י שלאחר שזרקו לעפר הוי מוקצה מ"מ קודם שזרקו לא נעשתה בו מצוותו ולכן אינו נחשב מוקצה. ומ"מ יזהר המוהל שתיכף שיחתוך הערלה יזרקנה לעפר. ואם ארע שזרקה מידו קודם שהניחה בעפר יש לו על מי לסמוך ולהרימה אח"כ ולזורקה בעפר.

סעיף ג' – צרכי מילה נוספים.

רמב"ם (הל' מילה, פ"ב, ה"ז): "וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין לה חמין, ואין עושין לה אספלנית, ואין טורפין יין ושמן, ואם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשניו ונותן, ואם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו, זה הכלל כל שאפשר לעשותו מערב שבת אינו דוחה את השבת אבל אם שכח ולא הכינו המכשירין תדחה המילה לתשיעי."

משנה שבת קלג.: "עושין כל צורכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון אם לא שחק מער"ש לועס בשיניו ונותן…"

תוד"ה "לועס" (שם ע"ב): "אע"ג דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ"מ כמה שאפשר לשנויי משנינן".

ר"ן (דף נג. מדפי רי"ף ד"ה "והיכא") – "והיכא דאישתפוך חמימי א"נ אבדור סמני לאחר מילה פשיטא דמחמין ושוחקין מפני הסכנה ומיהו כל היכא דאפשר לשינוי משנינן וכדתנן במתני' לא שחק כמון מער"ש לועס בשיניו ונותן…"

לפי הר"ן והתוס' יוצא א"כ שאף לאחר המילה גם כשהוא נחשב לחושיב"ס הרי שכל שאפשר לשנות משנים.

אבל הב"ח כתב הא דמצריך לעשות בשינוי ה"מ קודם המילה אבל לאחר המילה מותר בלא שינוי.

שו"ע: "לא היה לו כמון שחוק מער"ש לא ישחקנו אלא לועס בשיניו".

ובמשנ"ב (סקכ"ג – כד') – כתב שמיירי קודם המילה והטעם הוא לפי שאין מכשירי מילה דוחים השבת ולכן אם אי אפשר לו ללועסו בשיניו תדחה המילה לט' ולאו דווקא שחיקה אלא ה"ה לכל מלאכה.

וכן אסור לו לומר שאמול ואח"כ יכנס התינוק לפיקו"נ וכיוון שפקו"נ דוחה שבת רק אם נקלע אליו וזה שהוא יודע שהוא יצטרך הכמון – אינו רשאי למול כשאין לו אלא מוטב שתדחה המילה לט' ולא יביא עצמו לידי חילול שבת לפי שהיה אפשר להכין מאתמול.

ואם הוא לאחר המילה – ונודע לו שאין לו כמון מותר לעשות אפילו דאורייתא ומ"מ היכא דאפשר לשנוי משנינן אם אפשר בלא שיגיע מזה שום נזק לנימול.

ובשעה"צ (סקי"ח): כתב בשם א"ר שכתב כדברי ב"ח – שלאחר מילה אין לשנות כלל אע"ג שהר"ן כתב שדברי המשנה מיירי לאחר מילה ואפ"ה צריך לשנות ובודאי אין להקל בהא. מ"מ ביו"ד רס"ו כתב הגר"א כדברי הב"ח שאם הוא לאחר המילה אינו משנה כלל.

ולכן כתב בשעה"צ שצ"ע למעשה.

לעניין הלכה: אם נתפזר הכמון:

לפני מילה: לועסו בשיניו ונותן (שו"ע).

אחר המילה:

ר"ן ותוס': שוחקו מפני הסכנה מיהו היכא דאפשר לשינויי משנינן.

ב"ח: אחר המילה שרי לשוחקו בלא שינוי.

שעה"צ (סקי"ח): נשאר בצ"ע למעשה.

סעיף ז' – שלא ימול בשבת מי שלא מל מעולם.

הקדמה.

ט"ז (סק"ו): שוחט צריך להיות מוחזק מומחה ומוחזק לשחוט ואז אפשר לאכול משחיטתו[4]. במילה הדבר שונה; אין צורך שאדם יהיה מוחזק ג' פעמים שמל ואז נחשב למומחה אלא סגי במה שמל פעם אחת כדי להתיר לו למול בשבת ולא חיישינן שמא לא ימול טוב ונמצא מחלל שבת. אמנם יש מן הפוסקים דס"ל שגם במילה בעינן חזקה של ג' פעמים כדי שיוכל למול בשבת.

ונראה להלן בס"ד דין זה.

מרדכי (בשם רבנו שמחה): אדם שלא מל מעולם אינו יכול למול בשבת מפני שיכול לקלקל ונמצא מחלל שבת.

תה"ד: כתב בשם אחד מהגדולים שאב שמל פעמיים ויש שם מוהל אחר, לא ימול האב אלא המוהל מפני שהאב לא הוחזק ג' פעמים למול. אבל תה"ד עצמו כתב שמדברי מרדכי משמע דסגי אם מל פעם אחת.

שו"ע: "אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת, שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת. ואם כבר מל פעם אחת, מותר, ואפילו אם הוא אביו[5]."

פת"ש (סק"ה):

– בשבת אסור וה"ה ביו"ט. אמנם ביו"ט שני של גלויות יש להתיר.

– אם אין מוהל אחר ויודע בעצמו שיכול למול, שרי אע"ג שלא מל מעולם. (שבות יעקב).

– מוהל שבא ואומר שמל כבר פעם אחת, נאמן וא"צ ראיה.

– ה"ה אם מל ולא פרע מעולם שאסור לו לפרוע בשבת וטעם אחד להם. (מג"א, או"ח של"א, סק"י).

סעיף ח' – נולד ביה"ש.

הקדמה.

(חלק מן הסעיפים שנלמד להלן, קשורים ונובעים בצורה כזו או אחרת לנושאים שראינו כבר לעיל. לכן לפני כל לימוד של סעיף כזה אפנה למקור שבו עסקנו בו ואסכם בקצרה את המסקנות השייכות לעניננו כאן.)

עיין לעיל, סימן רס"ב, סעיפים ד' – ז', ואלו המסקנות הנוגעות לנ"ד:

א. הוציא ראשו ביה"ש וכולו בלילה, נחשב לנולד ביה"ש. (גמרא נדה מב:)

ב. הוציא ראשו מחוץ לפרוזדור ונראו ג' כוכבים, נחשב לילה. (רס"ב, ו').

ג. קביעת יום המילה תלויה בצאת הכוכבים ולא בתפילה, קבלת שבת, הבדלה וכיו"ב, בין להקל בין להחמיר. (רס"ב, ז').

ד. נולד ביה"ש אינו דוחה שבת ויו"ט וב' ימים של ראש השנה. (ע"ע לעיל, סעיף ב' בביאור המשנה שלהלן).

משנה (שבת קל"ז.): "קטן נימול לשמנה ולתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר, לא פחות ולא יותר. הא כיצד: כדרכו – לשמנה, נולד לבין השמשות – נימול לתשעה, בין השמשות של ערב שבת – נימול לעשרה, יום טוב לאחר השבת – נימול לאחד עשר, שני ימים של ראש השנה – נימול לשנים עשר."

רמב"ם (פ"א מהל' מילה, הט"ו): עפ"י המשנה משמע שמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני של גלויות שהרי התנא לא הזכיר אלא ב' ימים של ראש השנה ולא יו"ט שני של גלויות.

רא"ש: מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט שני של גלויות ורק מת דוחה יו"ט שני של גלויות ודברי הרמב"ם אינם ראיה מפני שהמשנה נשנתה בארץ ישראל. (וע"ע ביאור הגר"א סקי"ד).

ש"ך (סק"ח): "ולפענ"ד עיקר כהרמב"ם שדוחה יו"ט שני של גלויות דכן הוא ג"כ דעת הסמ"ג… והכל בו סימן ע"ג וכן נראה דעת הברטנורא שפירש שני ימים טובים של ר"ה דקדושה אחת הן. וכתב רמב"ם וסיעתו שם דה"ה כל שאר הדברים שאינם דוחים שבת דוחים את יו"ט שני דגלויות."

שו"ע: "מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק. וכן אינו דוחה י"ט מספק, ואפילו י"ט שני של גליות. ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות, אע"פ שיצא כולו בשבת, אינו נימול בשבת."

[1] עיין טוש"ע או"ח סימן שכ"א בדין לישה המותרת והאסורה בשבת ואכמ"ל.

[2] שאלה זו תלויה בדיון אם לאחר שטלטל מוקצה בהיתר, כגון כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גו"מ, צריך להשמיטו מידו מיד או שיכול להניחו במקום שירצה. ושאלה זו תלויה בדין שאין מוקצה לחצי שבת. ולהלן דברי המשנ"ב, סימן ש"י, סקט"ו:

"כתב הט"ז איזמל שמל בו בשבת אין לטלטלו אחר המילה דהא מוקצה הוא מחמת חסרון כיס דהא אדם מקפיד שלא להשתמש בו דבר אחר ודלא כהמקילין לטלטל אותו מטעם דאין מוקצה לחצי שבת דהא בין השמשות ג"כ היה מוקצה מחמת חסרון כיס ואין לטלטלו אז לשום דבר וע"כ אע"פ שעומד למחר למלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בין השמשות ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם והמ"א בסימן של"א סק"ה מסכים עמו ג"כ בעיקר הדין אך דעתו שיש להחמיר שבעוד שהאיזמל בידו לא יניחנו מידו עד שיניחנו במקום המשתמר או שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ג. ואם הוא ג"כ פורע וצריך להניח האיזמל מידו כתב הא"ר שיקבל אחר מידו והוא יוליכנו שם למקום המשתמר. ומ"מ בדיעבד אם הניחו מידו ויש חשש שלא יגנב שם מצדד הא"ר דיש לסמוך על רמ"א וש"ך דסוברים דמותר לטלטלו."

[3] עיין לעיל, סימן רס"ה, סעיף י'.

[4] עיין יו"ד, סימן א', סעיף א'. אם אינו מוחזק שרגיל לשחוט הוא יכול להתעלף, לרעוד וכ' ואז שחיטתו תהיה טריפה.

[5] משנ"ב, של"א, סקל"ט: "אפילו וכו' – פי' לאפוקי ממאן דס"ל דאב בעצמו לא ימול בשבת היכא דאיכא אחרינא משום דלגבי דידיה הוי פסיק רישא דניחא ליה שהרי הוא מתקן את בנו קמ"ל דלא אמרינן הכי דגם לגבי אחרינא פסיק רישא דניחא ליה הוא שהרי הוא רוצה למולו ולזה קאתי ואפ"ה התירה התורה." וע"ע לעיל בסעיף א' שדין מתכוין שייך רק לעניין ערלה שיש עליה בהרת והאב מתכוין גם לקוץ הבהרת. וע"ע בביאור הגר"א אות יג'.