קדיש ואבלות - אד שירותי חינוך

הקדמה – התחקות אחר מקור הקדיש

"משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה." אבות, א, א.

מסלול ההתחקות אחר שרשי המצוות, ההלכות, הדינים, המנהגים ונושאים שונים ביהדות, ברור ומוגדר. השתלשלות התורה שבעל פה והסתעפויותיה הנרחבות מתוך התורה שבכתב, מעוגנת היטב בחוקיות ובכללים שעל פי רוב אינם מותירים ספק לשאלת מקור אורח החיים היהודי על מגוון התחומים אותם הוא כולל. דרגת קדושתם וחשיבותם של המקורות שונה מהאחד למשנהו. כך למשל, חמשת חומשי התורה הם המקור בעל התוקף החזק ביותר שמטביע את חותמו על אורח החיים היהודי ועל פי הכתוב בהם נקבעת ההלכה ונקבעים גדרי המצוות. הגם ש"דברי קבלה", דברים שנאמרו בנביאים ובכתובים, מסייעים בהגדרת המציאות, הם אינם מלמדים הלכה ובוודאי שאין בכוחם לסתור או להקשות על הכתוב בתורה, שכן "דברי תורה מדברי קבלה – לא ילפנין[1]".

קדושתם ותוקפם ההלכתי של מרכיביה השונים של התורה שבעל פה אף הם מאופיינים בהיררכיה סמכותית שיש בה כדי לקבוע ולעצב את ההלכה. המשנה והברייתות, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים ופרשנותם (הראשונים והאחרונים) נכתבו בתקופות שונות ועל פי סדר זה נקבע שאין אמוראים חולקים על תנאים ואין הראשונים חולקים על אמוראים וכן הלאה[2].

ספרות ההלכה אף היא מאופיינת בחוקיות וכללים. רבי יוסף קארו, המכונה "מרן הבית יוסף", חיבר את ה"שולחן ערוך" בהתבססו על שלושת עמודי ההלכה[3] על פי מערכת כללי פסיקת הלכה ברורים ומוגדרים. חיבור זה ומקבילו, הגהות הרמ"א[4], התקבל בכל קהילות ישראל כמקור הסמכות הבלעדית לפסיקת ההלכה שאין לערער עליו.

בהתבססו על הפסוק: "עת לעשות לה' הפרו תורתך[5]", ערך וסידר רבי יהודה הנשיא את המשנה בששה סדרים ובכך יִסד למעשה את עמודיו של ארון הספרים היהודי על כל ענפיו, פארותיו ועליו. מספר אחד, ספר התנ"ך, התורה שבכתב, הביא רבי יהודה הנשיא להרחבה אינסופית של ארון הספרים היהודי ואִפשר לכלול בו תדפיסים של התורה שבעל-פה, שעד ימי רבי יהודה הנשיא, כשמה כן הייתה, תורה שנלמדה, נשמרה והועברה בעל פה. שכן, דברים שקיבל משה רבנו בעל פה, לא הייתה לו הרשות להעלותם על הכתב[6].

הודות לכך, נתברכה ונשתמרה[7] התורה שבעל פה במהלך הדורות גם בעת שעם ישראל התפזר בין העמים וגם בשעת הסכנות שהאפילו על אורח החיים היהודי, על שמירת התורה והמצוות והיה בהן כדי להשכיח, להכחיד ולאבד את התורה שבעל פה. וכך, מצויה לפנינו "משנה סדורה" ומפורטת של התורה שבעל פה, מאורגנת ומסודרת בסדרים, מסכתות, פרקים וליקוטי סוגיות בנושאים שונים. באופן זה, קיימת בפני כל מי שליבו חפץ בלימוד התורה להתחקות אחר שורשן, מקורן וטעמן של מצוות התורה, גדרי ההלכות, הדינים והמנהגים הנגזרים מאותן המצוות ולגלות את הנתיב של כל הלכה, דין ומנהג הנוהגים כיום דרך ענפיה השונים והסתעפויותיה של התורה שבעל פה עד לנגיעה בשורשם, במקורם ובמוצאם של האורחות וההנהגות כפי שהן באות לידי ביטוי בתורה שבכתב עצמה. מצוות התלויות בארץ המוזכרות בתורה, נידונות ונלמדות לעומק בסדר זרעים העוסק ברובו בגדרי ההלכות הקשורות בחקלאות בארץ ישראל. הלכות, דיני ומנהגי שבת ומועדי ישראל מאוגדים בסדר מועד המחולק למסכתות שכל אחת מהן עוסקת בשבת (שבת ועירובין), באחד ממועדי ישראל (פסחים, יומא, ראש השנה, מגילה וכד') או באופן כללי בדיני יום טוב וחול המועד (ביצה ומועד קטן). דיני אישות ומשפחה נמצאים בסדר נשים ומבנה מערכת המשפט בכלל וכל דיני המשפט העברי בפרט מאוגדים בסדר נזיקין. הלכות בית המקדש, עבודת הקורבנות ודיני טומאה וטהרה הנהוגים רובם בזמן שבית המקדש קיים, נמצאים בשני הסדרים האחרונים, קודשים וטהרות. המסכתות מחולקות לפרקים שכל פרק בדרך כלל עוסק בתת נושא מהתחום שבו עוסקת המסכת. פרקים רביעי וחמישי ממסכת ברכות עוסקים בהלכות תפילה, פרק שישי באותה מסכת עוסק בברכות הנהנין, פרק שלישי ממסכת שבת עוסק בהלכות בישול בשבת, פרק שמיני במסכת יומא עוסק בהלכות יום הכיפורים, פרק שני ממסכת בבא מציעא עוסק במצוות השבת אבידה וכן הלאה. בתוך הסדרים, המסכתות והפרקים, שלא כמסכת נפרדת, מלוקטות במרוכז לקט סוגיות העוסקות בנושא אחד. כך למשל, דיני חנוכה מרוכזים בקובץ עמודים במסכת שבת, דיני קריאת התורה במסכת מגילה, מצוות כיבוד אב ואם במסכת קידושין, דיני אבלות במסכת מועד קטן ועוד.

הגם שהקדיש מהווה מוטיב מרכזי מאד בתפילה[8] ובמעגל החיים[9], השם "קדיש" וצורתו הידועה לנו כיום, אינם מוזכרים במשנה ובגמרא ובוודאי שלא בתורה. מיותר לציין שאין מסכת שעוסקת בדיני קדיש, מקורו והתהוותו ואף לא לקט סוגיות מקובצות בדפי הגמרא. יתר על כן, במשנה במסכת מגילה[10] מופיעה רשימה של דברים המצריכים קיבוץ של מנין אנשים כדי לאמרן. מרשימה זו נעדרת תפילת הקדיש, שכידוע אינה נאמרת אלא במניין. עובדה זו מחזקת את ההשערה כי הקדיש עדיין לא היה בתקופת המשנה או לכל הפחות הוא לא היה בבחינת תפילה שראוי להזכירה במשנה[11].

בספרות ההלכה, שהתגבשה בתקופה מאוחרת מאד ביחס למשנה ולגמרא, מוזכר ונידון הקדיש בשתי אשכולות עיקריים. הראשון, הלכות הקשורות בסדר התפילה[12] והלכות אבלות[13]. במהלך כל תקופות המשנה והתלמוד, גורלו של הקדיש לוט בערפל ורב הנסתר על הנגלה בכל הקשור למקורו, התהוותו ומהותו של הקדיש. חוסר בהירות זה ביחס למקורו, התהוותו ומהותו של הקדיש מהווה קרקע פוריה להיווצרותן של מחקרים, השערות ואף מחלוקות בשאלת מקורו של הקדיש.

ספרים, מאמרים וכתבים שנכתבו על אודות הקדיש בעת החדשה, אף הם מועטים יחסית לנושא המהווה מוטיב מרכזי מאד בתפילה היומית ובעל משמעות חשובה במעגל החיים היהודי. בודדים הם הספרים שכל עניינם הוא הקדיש וחלקם אף נדירים[14]. באמצעות ספרים וחיבורים אלה, ראשונים ואחרונים, ננסה להתחקות בפרק הבא אחר מקורו, התהוותו ומהותו של הקדיש.

"יהא שמיה רבא" בבלי, סוטה, מט.

"יתגדל אושוויץ ויתקדש מיידאנק"

[1] בבלי, בבא קמא, ב:, פירוש: אין למדים הלכה מדברי הנביאים או הכתובים. אמנם ניתן להסתמך על דברי הנביאים לגלות עובדה או להגדיר מציאות.

[2] "… ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על דורות הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה.", רבי יוסף קארו, כסף משנה, הלכות ממרים, ב, א.

[3] רא"ש (רבנו אשר), רי"ף (רבי יצחק אלפסי) והרמב"ם (רבי משה בן מימון).

[4] הגהות הרמ"א (רבי משה איסרלש), מכונה גם "המפה" על השולחן ערוך כתב הערות והגהות המתאימות לפסיקת ההלכה ולמנהגי יהדות אשכנז.

[5] תהילים קיט, קכו.

[6] "דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב (שמות לד) כתוב לך את הדברים האלה וכתיב (שמות לד) כי ע"פ הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי רבי ישמעאל תנא אלה, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות." בבלי, גיטין, ס:

[7] על פי בבלי ברכות, לב: ומקבילתו בירושלמי, ברכות פ"ה, ה"א

[8] "אין פוחתין משבעה קדישים בכל יום." משנ"ב, או"ח, סימן נה, סק"ה. בשם ב"י ור"ן על מסכת מגילה.

[9] נדמה כי יותר מכל מוטיב אחר ביהדות, תפילת הקדיש קנתה לה שביתה בקרב חלקים נרחבים בעם ישראל, היא ידועה וכמעט שגורה בפיו של כל יהודי שחווה אבדון של בן משפחה וגם כאלה שלא.

[10] "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרין ברכת אבלים וחתנים, ואין מזמנין על המזון בשם – פחות מעשרה" משנה, מסכת מגילה, פרק ד', משנה ג

[11] אביגדור שנאן,2009, לתפילת הקדיש, בתוך תום ותהום תפילת הקדיש בספרות העברית אנתולוגיה, הוצאת עם עובד, תל אביב

[12] טור ושולחן ערוך, אורח חיים, סימנים נה' ונו'. משנה תורה לרמב"ם, בסוף ספר אהבה, סדר תפילות כל השנה, נוסח הקדיש.

[13] טור ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שעו, מביא הטור בשם אביו, רבנו אשר, שלאחר הקבורה אומרים קדיש. וכן כתב הרמ"א שם, סעיף ד': "ונמצא במדרשות לומר… על אב ואם קדיש בתרא יב חודש."

[14] ספר "ילקוט הקדיש" שכתב הרב מצליח מימון יצא לאור על ידי בניו בשנת תשנ"ו במהדורה אחת שלא ניתן להשיגה בחנויות ספרים ואף לא אצל משפחת המחבר. ספר "הקדיש – מראשית יצירת תפילה זו עד שקיבלה את הצורות הנוכחיות" שחיבר ר' צבי קארל בשנת תרצ"ה (1935), נמצא בעותקים בודדים בשלוש ספריות בארץ ובאוצר הספרים הלאומי בירושלים הוא נמנה על רשימת הספרים הנדירים שניתן לעיין בו באמצעות מיקרופילם בלבד. ספר THE KADISH שחיבר David De Sola Pool בשפה האנגלית, בשנת 1909 אף הוא נמנה על הספרים הנדירים שקשה מאד להשיגו. הרב בנימין זאב יעקבזון חיבר בשנת תרצ"א (1931) את הספר "תפילת הקדיש" בשפה הגרמנית שתורגם על ידי בניו לשפה העברית בשנת תשל"ד (1974). בשנת תשנ"ט (1999), בהוצאת המכון לחקר כתבי הרמב"ם בחיפה יצא לאור "ספר הקדיש, מקורו משמעותו ודיניו" מאת הרב דוד אסף. בשנת תרפ"ו (1925) בעיר ניו יורק פורסם ספר הקדיש מאת הרב שמריהו, ליב הורוויץ. בספרו "גשר החיים" (תש"ז), ג' חלקים, מייחד הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי פרק על הלכות קדיש. בשנים האחרונות, 2008 ו 2009 יצאו לאור בעברית שני ספרים על אודות הקדיש: הראשון, תום ותהום בעריכת יורם ורטה וירון דוד, עוסק בתפילת הקדיש בספרות העברית ובו מלוקטים שירים וסיפורים מתקופת תחילת ההתיישבות ועד ימינו. השני, תורגם לעברית בשנת 2008, נכתב על ידי שאול מייזליש ולאון צ'ארני, "קדיש השפעתו על היהדות" והוא מתאר מסע עולמי של המחברים בקהילות יהודיות שונות ובבתי כנסת ברחבי העולם. מאמרים ופרקים על אודות הקדיש ניתן למצוא בספרים על סידור התפילה שמייחדים פרק לתפילת הקדיש (הרב יששכר יעקבסון בספרו נתיב בינה על הסידור, הרב אליהו מונק בספרו "עולם התפילות", הוצאת מוסד הרב קוק ועוד). במהדורה הבאה נרחיב בעז"ה ונייחד פרק שלם של סקירת ספרות בנושא.

התהוותה של תפילת הקדיש

להלן ננסה לענות על שתי השאלות הבאות[1]: השאלה הראשונה: מהו מקורה של תפילת הקדיש? השאלה השנייה: האם הקדיש בצורתו הנוכחית לבש צורה זו מראשיתו או שמא חלו תמורות ושינויים במהלך התהוותה של תפילה זו?

כאמור לעיל, חוסר הבהירות באשר למקורו של הקדיש מהווה פתח למחקרים, השערות ואף מחלוקות. אכן, מתוך סקירת הספרות ניתן לראות בשתי מגמות כלליות המייצגות כל אחת אסכולה אחרת, גישה ותפיסה שונה. מצדו האחד של המתרס נמצאת אסכולה שמרנית שנמנים עליה חובשי ספסלי בית המדרש המייצגים את עולם הישיבות ונאמנים לאמונת החכמים. על פי גישה זו תפילת הקדיש נתקנה על ידי החכמים והיא מבוססת על הפסוק בספר יחזקאל[2] "והתגדלתי והתקדשתי לעיני הגויים". בעל הטורים, רבנו יעקב בעל רבנו אשר[3], בטור אורח חיים, סימן נו, כתב:

"יתגדל ויתקדש הוסד על פי המקרא והתגדלתי והתקדשתי לעיני הגויים."

בעל הטורים סתם ולא פירש מי ומתי יסד תפילה זו אל ציין את הפסוק עליו מסתמכת תפילה זו. לעומתו, בעל ערוך השולחן[4] כתב בזו הלשון:

"הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון והיא תפילה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש וחורבן ארץ הקודש ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך כמו שאמר הנביא והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים וידעו כי אני ה'.[5]"

על פי בעל ערוך השולחן, מקורו וטעמו של הקדיש ברורים ללא ספק. הקדיש חובר על ידי אנשי כנסת הגדולה[6] בתקופה שבין חורבן בית ראשון לבית שני[7] כתפילה על חילול ה' שנגרם מחורבן הבית, הארץ וגלות ישראל והוא מבוסס על דברי הנביא יחזקאל המוזכרים לעיל.

הרב דוד אסף[8] מוסיף נדבכים נוספים על מקור הקדיש ודוחה בשתי ידיים את הגישה הביקורתית והאקדמית שתתואר להלן. וזה לשונו:

"מכל האמור יש לשער כי הקדיש שהוא יהא שמיה רבא מנהג ישן הוא ומקורו מיעקב אבינו ע"ה[9]. וההוספות, מלפניו ומלאחריו, נתקנו המנהגים אח"כ, כי מנהג שייך, אך ורק, על דברים, המצויים ורגילים, כמעשים בכל יום… והדברים האלו, שהיו מפורסמים והיה עניינם ידועים ונהוגים ביד כל העם… על כן לא ראה לדבר בהן… כן בעניין הקדיש, שנזכר בתלמוד רק "אמן יהא שמיה רבא", אבל עניין הקדיש לא היה צורך לדבר, לפי שהיה מפורסם. ולכן מוטב לא להיתפס למחקרים שטחיים ולהשערות פורחות[10]. ואנו מאמינים בני מאמינים, חשים בכל ישותנו, מה נשגב הקדיש. ואין זאת, אלא שחובר כל הקדיש בתקופת אנשי כנסת הגדולה, או בתקופה קצת יותר מאוחרת ונתעלה מלמעלה ונתקדש מלמטה." עכ"ל.

המקור הקדום יותר אליו מייחסים את הקדיש, היה עד כה דברי הנביא יחזקאל על גדלות וקדושת ה' בימי מלחמת גוג ומגוג. במקור זה, נחשפים אנו למקור קדום יותר, לחומש בראשית, לתקופת האבות, ליעקב אבינו. על פי דברים אלו, הקדיש המצוי בידנו אינו שונה בצורה מהותית מצורתו הראשונית שחוברה על ידי אנשי כנסת הגדולה או בתקופה מאוחרת יותר. קיים "גרעין" של הקדיש, שהוא המילים: "אמן יהא שמיה רבא" והתוספות לפניו ולאחריו הינם בגדר מנהגים. מתוך אמונת חכמים ומפאת קדושת הקדיש, דוחה הרב דוד אסף את הגישה הביקורתית ומכנה אותה כ"השערות פורחות."

יחסה של גישה שמרנית זו, לגישה הביקורתית, האקדמית, מובן. היו בין החכמים שאסרו לעסוק בחכמות החיצוניות מחשש שמא יחדרו יסודות של מינות, אפיקורסות וכפירה, בצורה גלויה או סמויה, לחכמת התורה[11].

חשש זה מקבל משנה תוקף בדברים הבאים, המצדיקים את אותם החוקרים שמעלים את האפשרות כי מקור הקדיש נמצא בנצרות. אמנם, אין דעה זו רווחת ומוכחת אך היא מהווה דעה נגדית לגישה הראשונה שהצגנו.

"המוצא לכל שאלה בתולדות התפילה הוא תמיד המקרא אך אין לקדיש כל יסוד במקרא… מכאן שעלינו לעבור לתקופה מאוחרת יותר… אל המשנה… אך מתברר שאין במשנה רמז לקדיש… עם זאת, דומה שצודקים אותם חוקרים המרחיקים את עדותם מן המשנה אל ספרות הקודש של הדת הנוצרית, אל "הברית החדשה", אשר מעידה שאכן היה לקדיש קיום כלשהו כבר במאה הראשונה לספירה, אלא שעדיין לא כתפילת קבע ציבורית הדורשת מנין. אם קוראים נכונה את דבריו של ישוע איש נצרת ואת נוסח התפילה שהוא מציע לשומעי לקחו בדרשת ההר המפורסמת[12] (מתי פרקים ד-ו), מסתבר שהוא מדבר על תפילה שבה מתפלל כל אדם בינו לבין קונו: נכנס לבית, סוגר את הדלת ונועל אותה, ומדבר אל אביו שבשמים ואומר לו מה שאומר. הטקסט במקורו נאמר מן הסתם בארמית, תורגם ליוונית, ואני חוזר ומתרגם אותו לארמית. וכך בערך תישמע פתיחתה של אותה תפילה (המוּּכרת בעולם המערבי בשם: Paternoster (אבינו)). "אבונא דבשמיא, יתקדש שמך, תאתי מלכותך, יעבד רעותך בארעא כבשמיא", או בעברית: "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך בשמיים כבארץ[13]". התפילה הזאת מוצגת כתפילת פרט שאדם אומר אותה ביחידוּת, והרבה מן החוקרים סבורים שכאן לפנינו עדות ראשונה שאכן בעולם התפילה היהודי הקדום סבבו טקסטים כגון אלה, אבל כיוון שהם לא היו בבחינת תפילת קבע וחובה ציבורית, וכיוון שלא נדרש מניין לשם אמירתם, לא ראתה המשנה טעם בהתייחסות אליהם[14]." עכ"ל.

ברצף זה שבין שתי גישות קוטביות אלו, ננסה לפלס את הדרך ולתת מענה לשתי השאלות שהעלינו בראש הפרק העוסקות במקורו של הקדיש וצורתו המקורית.

נקדים ונציין שתי הנחות יסוד העולות מתוך הדברים עד כה. הראשונה: הקדיש בצורתו הנוכחית, אין מקורו לא במקרא ולא במשנה[15]. השנייה: אמירת/עניית "יהא שמיה רבא" מהווה גרעין ויסוד של הקדיש והיא מבוססת על פסוק מהמקרא.

בהקדמה לספרו, מתאר צבי קארל את התפתחותו והתהוותו של הקדיש לאורך הדורות בצורה מטאפורית שמבטאת בעצם תהליך של התפתחות והתהוות, שלב אחר שלב, נדבך אחר נדבך, מה שמוכיח כי צורתו הנוכחית של הקדיש איננה אותה הצורה שהייתה לקדיש בראשית יצירתו וזה לשונו:

"הספר הזה, אשר אני נותן היום לפני הקורא, תעודתו להראות את אופן התפתחות תפילת ה"קדיש" מראשית יצירתה עד שקיבלה את הצורות הנוכחיות. היא תראה לעינינו כאילן הצומח, אשר לא לפתע פתאום יתגלה בכל הדרו, אלא לאט לאט יגדל וישגשג, פעם בפעם הוא משלח פארה אחר פארה ולפרקים מתדבק בו גם נופו של אילן אחר הנקשר בו ע"י הרכבה עד שיצא כלול ביפעתו. כי החקירה בתפילת ה"קדיש" תביאנו לידי הכרה, שעל התפילה העיקרית נספחו פעם בפעם מאמרים חדשים גם התמזגו בה במשך הזמן תפילות שונות עד שקיבלה את חותמה הנוכחי[16]."

בהמשך דבריו, שם, כותב צבי קארל, ש"גרעיניה" של תפילת הקדיש יסודם בכתבי הקודש. האחרונים[17] הלכו בעקבות דברי הנביאים והמשוררים שבכתבי הקודש והשתמשו בדברים אלה הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון הספרותי שלהם. עוד הוא ממשיך ואומר כי אותם אמרות[18] הופיעו בתפילה לאורך הדורות עוד בבית המקדש, אחר כך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והמשיכו להופיע בהזדמנויות אחרות ובתקופות שונות.

כללו של דבר, תפילת הקדיש לצורותיה השונות, כפי שהיא מוכרת וידועה כיום, לא נוצרה כך מראשיתה, לא מבחינת התוכן, הייעוד, הצורה, הסגנון הלשוני ומאפיינים אחרים. בכל אחד ממאפיינים אלה, חלו בתפילת הקדיש תמורות ושינויים רבים. להלן נתחקה אחר מקורות הקדיש ותהליך התהוותה של תפילה זו לאורך התקופות וההזדמנויות השונות על פי גישתו של צבי קארל.

נקדים ונאמר בשלב זה, כי קיימים שני "גרעינים" עליהם מבוססת תפילת הקדיש. הראשון: אמירת "יהא שמיה רבא", שמוזכר במפורש כבר בתקופת התלמוד[19] ונאמר בצורה זו או אחרת בבית המקדש. השני: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול", שבא לידי ביטוי בתפילה בצורות שונות. "גרעין" זה אמנם מבוסס על דברי הנביאים אך הוא נקבע לאחר חורבן בית המקדש.

יהא שמיה רבא

המונח: "יהא שמיה רבא" מופיע בכמה מקומות בתלמוד הבבלי, כמפורט להלן. מקורו של מונח מבוסס על האמור בספר דניאל[20]:

עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא

מקבילו העברי של מונח זה נמצא גם בספר תהילים וגם בספר איוב:

יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם[21]

ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך[22]

על סמך פסוקים אלה התלמוד הבבלי, במספר מקומות, מדגיש את חשיבות ענית: "אמן יהא שמיה רבא מברך".

"העונה יהא שמיה רבא מברך – מובטח לו שהוא בן העולם הבא[23]"

אימרה דומה מופיעה גם במסכת שבת[24]:

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו[25] – קורעין לו גזר דינו… אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו."

בשני מקומות נוספים בתלמוד ישנה התייחסות להשלכות הלכתיות של אמירת יהא שמיה רבא. הראשון מתייחס לדיני הפסקה בתפילה:

"איבעיא להו (נשאלה שאלה בבית המדרש): מהו להפסיק (מה הדין? האם מותר להפסיק בתפילה) ל(ענית) יהא שמו הגדול מבורך? כי אתא רב דימי (כאשר בא רב דימי מארץ ישראל) אמר: רבי יהודה ורבי שמעון, תלמידי דרבי יוחנן אמרי (אמרו): לכל אין מפסיקין (אין שום דבר שבגללו מפסיקים את התפילה) חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה – פוסק. ולית הלכתה כוויתיה (ואי הלכה כמותו)[26]."

למרות שעל פי ההלכה אין מפסיקים בתפילה לענית יהא שמיה רבא, הרי שדעה זו קיימת והייתה הוא אמינא כזו. יתר על כן, מדברי הגמרא משמע שענית אמן יהא שמיה רבא חשובה עד מאד יותר מן התפילה ואפילו יותר מהעיסוק מעשה מרכבה[27].

המקור השני שבו יש התייחסות הלכתית לאמירת יהא שמיה רבא מברך היא במסכת סוכה[28]:

"אמר רבא: לא לימא אינש (לא יאמר אדם) יהא שמיה רבה והדר (יפסיק ואח"כ יאמר) מברך, אלא יהא שמיה רבא מברך בהדדי (יאמר הכל ביחד ללא הפסק) א"ל רב ספרא: משה[29], שפיר קאמרת (יפה אמרת)[30]."

שני מקורות נוספים בהם מובלטת ומודגשת חשיבות עניית יהא שמיה רבא מופיעים בתלמוד הבבלי במסכת סוטה ובמסכת ברכות. הגמרא במסכת סוטה[31] קובעת כי קיומו של העולם מבוסס בין היתר על המילים אמן יהא שמיה רבא, על דברי רשב"ג במשנה[32], שמיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, אומרת הגמרא:

"אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו… ואלא עלמא אמאי קאי (ואם כן העולם, על מה הוא עומד?) – אקדושא דסידרא[33] ואיהא שמיה רבא דאגדתא[34]…"

בצורה בולטת יותר, במקור הבא ניתן לראות קשר ישיר בין חורבן והעדר שכינה ליהא שמיה רבא. הגמרא במסכת ברכות[35] מתארת את החורבן והעדר השכינה מיום שחרב בית המקדש והתיקון למציאות זו הוא אמירת יהא שמיה רבא:

"תניא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"

רש"י אומר שקילוס זה היה בבית המקדש ומכאן מוכיח צבי קארל שאיש"ר נאמר במקדש, עמ' 18

כאמור לעיל, אחת הגישות המתייחסות למקורו של הקדיש מצדיקה ומצדדת בחיפוש ומציאת עדויות למוצאו של הקדיש בנצרות.

[1] שתי שאלות אלה הינן נגזרות משאלות אחרות, נוספות וכרוכות בהן. שאלות כדוגמת: זמן ומקום חיבור הקדיש, מחבר הקדיש, סיבת חיבורו ועוד. למרות היותו של הקדיש תפילה מרכזית מאד, הן בתפילה והן בהוויה היהודית בכלל, אין מענה לשאלות מרכזיות אלה. שני ספרים בלבד עסקו בשאלות אלה: ספר "הקדיש – מראשית יצירת תפילה זו עד שקיבלה את הצורות הנוכחיות" שחיבר ר' צבי קארל בשנת תרצ"ה (1935), וספר THE KADISH שחיבר David De Sola Pool בשפה האנגלית, בשנת 1909.

[2] לח, כג. פסוקים העוסקים במלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה.

[3] חי בין המאות ה13 וה14 לספירה

[4] ערוך השולחן, אורח חיים, סימן נה, סעיף א'. חיברו רבי יחיאל מיכל בן הרב אהרון הלוי, עפשטיין, 1829-1908.

[5] דברים דומים כתוב גם בספר "ילקוט הקדיש" לרבי מצליח מימון וכלל את הקדיש כחלק מסידור התפילה שתיקנו אנשי כנה"ג. ועוד הביא שם בשם ספר חיי אדם, כלל ל' שיש שכתבו שהקדיש נתקן בימי התנאים אך יש לדחות דעה זו היות ומנוסח הקדיש שלפנינו שכתוב בו: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" (פירוש יצמיח ישועתו ויקרב משיחו), מובן שנתקן אחרי החורבן.

[6] הרב בנימין זאב יעקבזון, בספרו תפילת הקדיש, כתב: "אני לא מצאתי מקור שלפיו תקנו אנשי כנסת הגדולה את הקדיש, אבל אולי הדעת נותנת, שכמו שהם החזירו עטרה ליושנה לומר: "האל הגדול הגיבור והנורא"… כן חזרו ללמד את העם בגולה להתפלל על שמו הגדול והשלם."

[7] במאה החמישית לפני הספירה.

[8] הרב דוד אסף, מחבר הספר הקדיש מקורו, משמעותו ודיניו (יצא לאור על ידי בניו בשנת תשנ"ט), נולד בפולין בשנת 1906, עלה לארץ בשנת 1935, התיישב בחיפה והיה מגדולי רבניה. נפטר בשנת 1976.

[9] באריכות רבה הוא מתאר את קדושתו של יעקב אבינו ע"ה שנקרא קדוש על שם שזכה לקדש את שמו יתברך. וביסס דבריו על הפסוק: "והקדישו את קדוש יעקב", ישעיהו כט, כג.

[10] בדבריו אלה הוא מתייחס לספר הקדיש שחיבר רבי צבי קארל להלן.

[11] משה ארנד,1998, חינוך יהודי בחברה פתוחה, עמ' 82, הוצאת בר אילן.

[12] דרשה שנשא ישו למאמיניו ב"הר האושר" ובה פרש בפניהם את עקרונות הנצרות.

[13] כך מופיע במקור זה יתכן שיש לפרש: בארץ כבשמים.

[14] אביגדור שנאן,2009, לתפילת הקדיש, בתוך תום ותהום תפילת הקדיש בספרות העברית אנתולוגיה, הוצאת עם עובד, תל אביב. בהמשך, נראה כי גישה זו שעל פיה מקור הקדיש בנצרות – נדחית.

[15] כפי שראינו לעיל, הערה 7, תפילת הקדיש, בכוונת מכוון, אינה מופיעה במשנה. בספרו, "הקדיש", כותב דיוויד דה סולה פול כי אי אזכורו של הקדיש במשנה אינו מעיד על העדר קיומו בתקופה זו, אלא היות והקדיש לא נתקדש, כלומר עדיין לא נקבע כתפילה שטעונה מניין לאמרה, הוא לא נכלל בין הדברים שטעונים מנין. לכן, לדעתו אין לשלול את קיומו של הקדיש כבר בתקופת המשנה והתלמוד. אמנם, אהרון קלרמן, במאמרו: "קדמוניות הקדיש" (בתוך שנתון, "שאנן", תשע"ג, עמ' 139), כותב: "מן הראוי לזכור, כי הספרות הענפה של המשנה, התוספתא והתלמודים – מתייחסת למכלול חייהם של בני התקופה, כולל מנהגים. ואי האזכור המוחלט של ה"קדיש" – מעיד יותר על אי קיומו."

[16] צבי קארל, תרצ"ה (1935). הקדיש, מראשית יצירת תפילה זו עד שקיבלה את הצורות הנוכחיות, הוצאת סנונית, לבוב, עמ' 5. עיקרו של הספר פורסם כמאמר בעיתון "השלח" בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

[17] יתכן כי כוונתו הן לחכמי התלמוד, הן לגאונים והן לראשונים והאחרונים.

[18] "גרעיני" תפילת הקדיש שמקורם בכתבי הקודש.

[19] יחד עם זאת, במקורות שונים בתלמוד ובמדרשים מובאות אמרות בשם תנאים וכן ציטוטים מברייתות, מה שמעיד שהמונח "יהא שמיה רבא" או מקבילו בעברית: "יהי שמו הגדול מבורך" היה "מוכר" עוד בתקופת התנאים. עיין במאמרו של אהרון קלרמן, קדמוניות הקדיש, בתוך שנתון "שאנן", תשע"ג, כרך יח', עמ' 133-135.

[20] דניאל, ב,כ.

[21] תהילים קיג,ב.

[22] איוב ב, כא.

[23] בבלי, ברכות, נז.

[24] בבלי שבת, קיט: ובתוד"ה, שם, כתוב: "ור"י אומר שיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע דקאמר התם: כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזירות קשות."

[25] וכן נפסק גם להלכה בטוש"ע, או"ח, סימן נו, סעיף א'. וכתוב במשנה ברורה, שם סק"ט א': "… ופרשו הראשונים דרוצה לומר "בכל כוחו" – בכל כוונתו ובכל איבריו, דהיינו שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא בשפתו וליבו בל עימו."

[26] בבלי, ברכות, כא:

[27] מעשה מרכבה הינו מושג קבלי, עמוק, והוא מהווה מעין כלי מחשבתי, רציונליסטי להבנת המהות האלוקית.

[28] בבלי סוכה, לט.

[29] המונח: "משה שפיר קאמרת" מופיע במספר מקומות בתלמוד. ואעפ"י שאין שמו של אותו אמורא הוא משה, סגנון זה בא לציין כי האמורא אמר דבר נכון, כאילו קיבלו ממשה רבנו או שמשה רבנו בעצמו אמר דבר זה. שכן, בכל דור ודור מופיע בתלמידי החכמים מעין ניצוץ ממשה רבנו.

[30] וכך נפסק להלכה, טוש"ע, או"ח, סימן נו, סעיף א' בהג"ה.

[31] בבלי, סוטה, דף מט.

[32] סוטה, מח:

[33] קדושה שנאמרת לאחר התפילה "ובא לציון… ואתה קדוש…". חכמים התקינו לומר קדושה זו כדי שיהיו ישראל עוסקים בתורה בכל יום אפילו בדבר מועט. שכן בקודשה זו מוזכרים פסוקים ותרגומם ונחשב הדבר לעסק בתורה השווה לכל נפש, לתלמידי החכמים ולעמי הארץ כאחד.

[34] להלן נראה כי הקדיש נאמר לאחר לימוד התורה. התקינו החכמים לענות אמן יהא שמיה רבא לאחר דרשת הדרשן בכל שבת שכל העם מתקבצים לשמוע דברי תורה. יבואר בהרחבה בהמשך.

[35] בבלי, ברכות, ג.

לשון ונוסח הקדיש

לשון ונוסח הקדיש

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ." בראשית, יא, א-ט

מראשית האנושות היתה לשון הקודש השפה המדוברת היחידה. משחטאו בני האדם ומרדו בריבונו של העולם, בלבל ה' את שפתם, ערבב את לשונם והפיצם על פני כל הארץ, עם ועם כלשונו, איש ואיש כלשון עמו. בלשנים וחוקרי לשון תמימי דעים כי ההבדלים בין הלשונות הינם הבדלים "סמנטיים", לא מהותיים[1] וכי קיימים "אוניברסליים" לשוניים המשותפים לכל השפות ומבנה גרעין השפה האנושית זהה בקרב כל ה"מדברים". הדבר ניכר במיוחד בשפות השמיות (עברית, ערבית, ארמית, אוגריתית וכיו"ב) שהינן שפות בעלות מכנה משותף, פונטי, תחבירי, פרגמטי וסמנטי רחב מאד והשפה, שהיא אמצעי התקשורת האנושית, מבוססת על עיקרון מארגן משותף. עובדה זו מעידה על כך כי כל הלשונות מקורן בלשון הקודש. הבלשנות מבחינה בין לשון לבין שפה[2]. בעוד שהלשון מתייחסת להגייה פיזית וחיתוך המילים ממקורן באיברי הדיבור הרי שהשפה מתייחסת לממד המופשט שלה הכולל את חוקיה, כלליה ומשמעותיה בתקשורת שבין בני האדם.

בין התחומים שבהם עוסקת השפה ניתן לזהות את תורת ההגה – העיצורים ומקום חיתוכם באיברי הדיבור והתנועות, תורת הצורות – הצורנים[3], אורתוגרפיה – סמלי השפה ובכלל זה האותיות וסימני הפיסוק, התחביר – המבנה הלשוני והדקדוקי ומשמעות השפה.

חלק משמעותי מעבודת ה' כרוך בידיעת השפה ובהגייה לשונית ראויה. כך הדבר בלימוד התורה וכך הדבר גם בתפילה, המכונה בלשון חז"ל "עבודה שבלב[4]". התפילה, שכל מהותה מילים, מחייבת הבנה בסיסית והגייה ראויה של המילים[5].

תפילת הקדיש נאמרת בלשון ארמית, שפה שמית, שהיא אחות לשפה העברית. כתפילה, אמירת הקדיש מחייבת עיון לשוני ודקדוקי עמוק, על כל מרכיבי וחלקי השפה, החל מהגייה ראויה וחיתוך נכון של המילים באברי הדיבור, דרך כללי וחוקי התחביר, הפיסוק והניקוד וכלה בהבנה בסיסית וראשונית של משמעות המילים הנאמרות בתפילה זו. בהקשר זה כתוב בספר כף החיים[6]:

"אך לא יועיל הקדיש לנפש המת אלא באמרם אותו כתיקונו לפחות אות באות תיבה בתיבה לא כמו רבים מעמי הארץ שאומרים אותו הן חסר וחליף עד שנמצאו כמחרפין ומגדפין כגון שאומרים יתקדל וכהנה רבו שגיאות כל כי הא פשיטא שהעדר טוב ממציאות הרע."

בפרק זה נדון בתחילה בעניין אמירת הקדיש בלשון הארמית דווקא ולאחר מכן נעסוק במילות הקדיש עצמן, בהגייתן, במשמעותן, במבנה התחבירי של הקדיש, בניקוד ובפיסוק של הקדיש תוך השוואה שבין הנוסחים השונים.

הקדיש בלשון ארמית

כאמור לעיל, עובדת היותו של הקדיש כתוב בשפה הארמית[7] יתכן והיא נעוצה בסיבה טכנית[8], דהיינו: שפת הקדיש הותאמה לתקופה ולמקום ויתכן אף שיש בכך הוכחה למקורו של הקדיש, תקופת חיבורו ומקום מוצאו[9]. בדומה לכך ועפ"י האמור בסוף מסכת סוטה[10] שאין העולם מתקיים אלא על קדושא דסדרא ועל יהא שמיה רבא, מובאים בתוס'[11] הדברים הבאים:

"… שהיו רגילים לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כוללם לשון הקודש. לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו מבינים כולם שזה היה לשונם."

סיבה "טכנית" נוספת לאמירת הקדיש בלשון ארמית ולא בלשון הקודש מובאת באליהו רבה[12] וזה לשונו:

"ובספר תניא [סוף סי' ב'] כתב הטעם לפי שבימיהם גזרו אויביהם שלא יאמר קדיש, והנהיגו לאומרו בלשון ארמי שלא יכירו בו. ואף שבטלה הגזירה, לא רצו להחזיר הדבר ליושנה כדי שלא ישתכחו הניסים והנפלאות."

עפ"י דברים אלה, במקור, נכתב הקדיש בלשון הקודש, בעברית. סיבות וגורמים "חיצוניים", אילצו את החכמים לשנות את שפת הקדיש לשפה הידועה לאומרו בלבד אך לא ידועה לאויבים כדי שלא לעורר תרעומתם על העם ויביא הדבר לידי סכנה. הסיבה ששפת הקדיש לא חזרה לשפת המקור לאחר שעברה שעת השמד, איננה סיבה טכנית כגון כוחו של הרגל וכיו"ב, אלא היא סיבה מהותית ובכוונת מכוון נשאר הקדיש בלשון ארמי כדי להפיק מכך רווח אמוני וערכי שינציח ויפרסם את הנסים והנפלאות שבשמירת המצוות על ידי עם ישראל גם בשעות השמד מחד והשגחת ה' על עמו באותן שעות קשות מאידך.

[1] "… אילו בא מדען ממאדים לביקור, הוא היה מסיק בוודאי שלבד מההבדלים שעושים אוצר מילים אחד לבלתי מובן לאחרים, דוברים בני כדור הארץ בשפה אחת." סטיבן פינקר (2011), האינסטינקט הלשוני, הוצאת שלם, ירושלים, עמ' 213.

[2] הבחנה זו קיימת גם בלועזית; Parole – דיבור וחיתוך פיזי של הלשון באמצעות איברי הדיבור, לעומת – Langue – הפשטה של כלל יסודות וחוקי השפה.

[3] צורנים = הרכיב הלשוני הקטן ביותר בעל משמעות. הבסיס והמוספיות של המילה (הטיות, שייכות, בניינים ומשקלים) מהווים כל אחד בפני עצמו צורן וביחד הם מרכיבים מילים בעלות משמעות רחבה. השפות השמיות מאופיינות במורפולוגיה (תורת הצורות) עשירה.

[4] "ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה." בבלי תענית, ב.

[5] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צח, סעיף א': "המתפלל צריך שיכוון בליבו פרוש המילות שמוציא בשפתיו". בהלכה זו, באים לידי ביטוי שני הממדים; הסמנטיקה ("פירוש המילות") והפונטיקה ("שמוציא בשפתיו"). במשנה ברורה, שם, סק"ט, מסביר שאין הכוונה כאן לכוון בשמות וייחודים ובמשמעויות עמוקות של התפילה אלא הבנה בסיסית וראשונית של המילים.

[6] אורח חיים, סימן נו', סקי"ט

[7] למעט עשר מילות השבח: יתברך וישתבח ויתפאר וכו', חלקים מקטע: "יהא שלמא רבא" והסיום: "עושה שלום".

[8] "ומפני גודל מעלתו תיקנוהו בלשון ארמית מפני שבבבל דיברו בלשון זה. ולכן, כדי שכולם יבינו, תיקנו בלשון המדובר. ועוד יש טעמים כמוסים בזה." ערוך השולחן, או"ח, סימן נה', סעיף א'.

[9] בבל או ארץ ישראל.

[10] דף מט.

[11] תוס', סוף ד"ה "ועונין", בבלי ברכות, ג.

[12] על שולחן ערוך או"ח סימן נ"ו, סק"ה