נדה

חזרה לדף קודם

סימן קפ"ג – אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב שבעה נקיים.

נאמר בספר"עטרת זהב": "… הארכתי קצת בסימן זה יען כי הוא מקור ויסוד שעליו נבנו כל דיני הלכות נדה הנהוגים בזמן הזה."

     סימן זה אכן מהווה הקדמה וביאור מושגים כלליים בכל דיני נדה. ולקמן נלמד ונסכם, בעז"ה, סימן זה עפ"י טור וב"י בעיקר וכמובן עפ"י דרשות חז"ל הנ"ל.

ראשית יש להבחין בין דיני דאורייתא לבין תקנות וגזירות חז"ל בנ"ד. הטור בתחילה דן בדיני דאורייתא ואח"כ מביא את הסיבות שגרמו לתקנות והרחקות נוספות של חז"ל.

דין נדה.

דם טמא ודם טהור.

לא כל דם שאשה רואה מטמא אותה טומאת נדה. יש דם טמא ויש דם טהור. ויתבארו הדברים, בעז"ה, לקמן מהו דם טמא ומהו דם טהור.

רי"ף (פ"ב דשבועות): "… ומנא לן דאיכא דם טהור באשה, דלמא כל דם דאתי מינה טמא? א"ר חמא בר יוסף אמר ר' הושעיא דאמר קרא: כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם (בין דין לדין בין נגע לנגע) – בין דם טמא לדם טהור."

כמו – כן ראינו בהקדמה, במקורות העוסקים בטומאת יולדת שדם היוצא ממנה הרי הוא דם טוהר. (מדאורייתא)

רי"ף (שם): "… והכין (חומרא דר' זירא) נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת. ואע"ג דקי"ל כרב דאמר מעין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו. כיון דאיכא יולדת בזוב, דצריכה ז' נקיים, בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירה…"(ויעויין עוד לקמן בעז"ה)

דם הבא מן המקור

"ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה"(ויקרא טו' יט').

רי"ף: "ת"ר ואשה כי תהיה זבה… כי תהיה זבה – יכול אפילו זבה מכל מקום תהא טמאה? ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה – לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור."

טור: "ואשה כי תהיה זבה… ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים שלא בכל מקוםשתזוב ממנה דם טמאה אלא דווקא דם הבא מן המקור."

   שו"ע: "אשה שיצא דם ממקורה… טמאה…"

   ש"ך: "מדכתיב והיא גלתה את מקור דמיה למדו חז"ל שאינה טמאה אלא בדם הבא מן המקור."

 

צבע הדם המטמא

רי"ף: "יכול כל מראה זוב תהא טמאה? ת"ל דם. אי דם? יכול אין לי אלא מראה אחד, כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה: האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג בש"א: אף כמימי תלתן  וכמימי בשר צלי וב"ה מטהרין… פירוש: ב"ה דרשי"והיא גלתה את מקור דמיה"הרי כאן שניים."וטהרה ממקור דמיה"הרי כאן שניים. הרי ארבעה. והא אנן חמישה תנן? אמר ר' חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה…"

טור: "ולא כל דם הבא מן המקור טמא אלא דווקא חמישה מיני דמים כאשר יתבאר בעז"ה."

פרישה סק"א: "והכלל שאין מן התורה אלא ארבעה מיני דמים כמרומז בשני"דמיה"הכתובים בפסוק והאי שחור – מתחילה אדום היה אחד מארבע המראות הטמאים אלא שנשתנה להיות שחור. והוו להו חמישה למראית עיננו ובאמת אינן אלא ארבעה"(עכ"ל לשון הפרישה.)

 אינה טמאה עד שתרגיש.

נדון בנושא זה, כאן, בקצרה כיון שהוא נושא גדול, חשוב ונרחב ואין כאן מקומו, אלא שהטור הזכירו נעסוק בו בקווים כלליים ביותר (נלמד אותו בעז"ה בעיון ובהעמקה בסימן קצ' בהבדלים שבין כתם לדם.)

נדה נז:-"אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר"בבשרה"עד שתרגיש בבשרה. האי בבשרה מבעי ליה שמטמאה מבפנים כמבחוץ? א"כ לימא קרא בבשר? מאי בבשרה – ש"מ עד שתרגיש בבשרה…"

אשה  שבדקה את הקרקע וראתה שהיא נקייה מכל דם ואח"כ ישבה עליה וכשקמה ראתה דם ולא הרגישה ביציאתו – הרי היא טהורה לפי שמהפסוק"בבשרה"למדו חז"ל שצריכה להרגיש  יציאת דם מגופה כדי שתהיה טמאה. (ויתבארו החילוקים בהרגשה ובמהותה לקמן בקצ' בעז"ה.)

טור: "ואף באלו (חמשת מיני הדם שיצאו ממקורה) אינה טמאה עד שתרגיש ביציאתו…"                                                                     

פרישה וב"י: הטעם כפי שאמרנו לעיל -"בבשרה"עד שתרגיש בבשרה.

שו"ע: וכן פסק גם בשו"ע דבעינן הרגשה ביציאתו כדי לטמאה. וז"ל: "…והוא שתרגיש ביציאתו"

 ש"ךּ סק"ב: "והוא שתרגיש – היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אעפ"י שלא הרגישה."

 

דם נדה מטמא מבפנים כמבחוץ

עיין בתרשים, בפתיחה להלכות נדה, שמבנה האשה בנוי בצורת בית פנימי – דהיינו המקור (רחם) ממנו יוצא"פרוזדור"לבית חיצון ומשם יוצא הדם אל מחוץ לגופה של האשה. אשה שזב ממקורה דם טמאה גם אם לא יצא הדם אל מחוץ לגופה אלא כל שיצא ממקורה ואפילו שהה בפרוזדור טמאה טומאת נדה. להבדיל מטומאת זב שאינו טמא אא"כ יצאה טומאתו אל מחוץ לגופו. ויתבארו הדברים בעז"ה לקמן.

משנה נדה מ.: "…כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ; היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו אוחז באמה ובולע התרומה…"

רש"י: כל הנשים – לעיניין נדה.

מטמאות – מכי אתא דם לבית החיצון אע"ג דהעמידוהו כתלי רחמה.

           בבשרה – משמע בתוך בשרה.

וכדאמרינן עוד לעיל נדה נז: – שמהמילה בבשרה נלמדות שתי דרשות וזו אחת מהן – שנדה מטמאת מבפנים כמבחוץ.

טור: "…ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא לבית החיצון טמאה אעפ"י שלא יצא לחוץ."

ב"י: "…ומסיק בפרק יוצא דופן (נדה מא:) דבית החיצון הוי עד בין השיניים ובין השיניים עצמן כלפנים והיינו מקום שהשמש דש."

שו"ע: כן פסק השו"ע שדם שיצא ממקורה והרגישה"…טמאה אעפ"י שלא יצא לחוץ."

(פתחי תשובה סק"ב: בשו"ת"ברית אברהם"(יו"ד סימן מב') מביא בשם רב מסויים שנסתפק בשאלה הבאה: כאמור דם נדה מטמא מבפנים כמבחוץ – דהיינו כשיוצא מבית הפנימי אע"ג שלא יצא לחוץ. א"כ; אם נאמר שעיקר הטומאה כשיצא הדם מבית הפנימי לבית החיצון ומה שיוצא מבית החיצון לחוץ לא מעלה ולא מוריד – וממילא תוכל לספור אותו לז' נקיים, או דלמא אף הוא נחשב לראיית טומאה וממילא אינה יכולה לצרפו לז' נקיים אלא עד שתפסוק ראיית דם גם בבית החיצון?

ותירץ הברית אברהם: שעיקר הטומאה ביציאת דם מבית הפנימי לבית חיצון. ויציאת דם מבית החיצון לחוץ אינו מעלה ואינו מוריד לעיניין טומאה. מ"מ הנפ"מ בשאלה זו אינה אם תוכל למנות אותו לז' נקיים שהרי צריכה הפסק טהרה בלא שום ראיית דם אפילו בבית החיצון – שמא ממשיך ויוצא הוא מבית הפנימי. אלא הנפ"מ בזה היא: "היכא שנעקר מן המקור שלא כדרך ראייה – לא איכפת לן כלום ביציאת חוץ דרך ראייה."– כאשר הדם יוצא מן המקור שלא באופן המטמא (וכגון שלא הרגישה) האם שיצא מבית חיצון לחוץ באופן המטמא נאמר שהיא טמאה או שמא עיקר הטומאה כשיצא מבית הפנימי לבית חיצון? והשיב שעיקר הטומאה כשיצא מבית הפנימי לבית החיצון ולכן לא איכפת לן כלום אם יצא מהמקור לבית החיצון שלא באופן המטמא ומבית חיצון לחוץ באופן המטמא.)

דם מטמא בין יצא באונס בין יצא ברצון.

נדה לו: -"דת"ר"דמה"- דמה -מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אתה אומר מחמת ולד או אינו אלא מחמת אונס? כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה – הרי אונס…"

טור: "…וזה משפטה משתראה טיפת דם…בין באונס בין ברצון…"– וכן פסק גם בשו"ע.

ב"י: מחמת אונס: כגון שקפצה ממקום למקום או ראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקין זע"ז וחמדה וראתה דם וכן כל כיו"ב. פירוש מחמת אונס – כל גורם חיצוני שגרם לה לראות דם.

ט"ז סק"א: ברצון – כפי טבע האשה – מחמת עצמה – פירוש גורם פנימי שבה.

ז"א: אונס = גורם חיצוני שגרם לה לראות דם. רצון = טבעה – גורם פנימי שבה.

מנין ז' דנדה וטבילתה בלילה.

ויקרא טו' יט': "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה. שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב."

יומא ו.: "כל חייבי טבילות טבילתן ביום. נדה ויולדת טבילתן בלילה."

טור: "…וזה משפטה משתראה טיפת דם…מונה שבעה ימים עם יום ראייתה וטובלת בליל שמיני וכך הדין אפילו שופעת כל שבעה (מדאורייתא) רק שתפסוק בטהרה ביום שביעי קודם בין השמשות ובערב טובלת בליל שמיני."

פרישה סק"ו: טובלת בליל שמיני – דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה – תהא בנדתה כל שבעה.

שו"ע: "אשה שיצא דם ממקורה…יושבת עליו שבעה נקיים."

ש"ך סק"ד: "שבעה נקיים היינו מדרבנן אבל אין צריכה לישב שבעה נקיים אלא זבה גדולה. אלא כדי שלא תבוא לידי טעות החמירו חז"ל והצריכו לעולם שבעה נקיים."

דין זבה.

זבה – אשה שרואה דם שלא בימי נדתה.

יש להבחין בין זבה גדולה לזבה קטנה. (ויתבארו הדברים בעז"ה לקמן)

רי"ף: נאמר בתורה: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא."מכאן למדו חז"ל: הרואה ג' ימים רצופים"על נדתה"– אחר נדתה טמאה טומאת זבה וצריכה לספור ז' נקיים. פרק הזמן שבו אשה שתראה דם תהיה זבה הוא אחד עשר יום מתום ימי נדתה. ונחלקו חז"ל אם אחד עשר יום אלו הם הלכה למשה מסיני או לימוד מהפסוקים; איכא דאמרי – הל"מ, איכא דאמרי – לימוד מן הפסוקים וכך הוא הלימוד: היום הרבעי שלאחר נדתה (היום היא' מיום שראתה לראשונה) ראוי לספירה וראוי לזיבה: שהרי אם ראתה א' ב' ג' ימים ראשונים לזיבתה – מתחילה לספור ז' נקיים מיום ד' (א"כ יום ד' ראוי לספירה)  ואם ראתה ימים ב' וג' מתחילת זיבתה – יום ד' מצטרף אם תראה בו – לזבה גדולה (וא"כ יום ד' ראוי גם לזיבה.) יוצא א"כ שיום ד' ראוי לספירה וראוי לזיבה לכן כל שראוי לספירה יהיה ראוי גם לזיבה. פירוש: אם ראתה ג' ימים ראשונים לתחילת זיבתה צריכה לספור ז' נקיים שהם עד היום העשירי ועד בכלל – א"כ עד יום העשירי הוי ראוי לספירה ולכן יהיה ראוי גם לזיבה.

ומניין לרבות אחד עשר גם הוא?

ת"ל"ובלא עת נדתה"– דהיינו הספירה הנ"ל שלמדנו שעד עשירי הוו ימי זיבה מיירי שראתה  מיד עם תום ימי נדתה. ומפסוק זה למדים שאם מתחילה לראות יום אחד אחרי תום ימי נדתה ג"כ מתחילה ימי זיבות וכך נכלל יום יא' בימי זיבתה.

זבה גדולה/זבה קטנה.

כאמור בזבה עצמה יש להבחין בין זבה קטנה לזבה גדולה.

זבה גדולה שראתה ג' ימים רצופים בימי זיבתה וצריכה לספור להם ז' נקיים.

זבה קטנה שראתה יום אחד או יומיים בלבד בימי זיבתה ודינה שונה כפי שיתבאר בעז"ה לקמן.

רי"ף: "כיון דחזיא בהו (יא' ימי זיבתה) חד יומא הויה לה זבה קטנה וחיישינן דלמא אתיא למחזי למחר הלכך בעיא שימור יום תשיעי (תשיעי לנדה ושני לזיבה) ואי לא חזיא ביום ט' טבלה לערב ליל י' ומשתריא. ואי חזיא גם ביום ט' בעיא שימור יום י' ועדיין זבה קטנה היא. ואי לא חזיא ביום י' טבלה לאורתא ומשתריא. ואי חזיא גם ביום י' הויה לה זבה גמורה דהא חזיא תלתא יומין רצופין ובעיא למיתב ז' נקיים."

 

סיכום הדינים.

זבה גדולה – ראתה ג' ימים רצופים בימי זיבתה מונה ז' ימים נקיים מיום שתפסוק לראות.

זבה קטנה – ראתה יום אחד בתוך ימי זיבתה שומרת הלילה והיום שלאחריו וטובלת בלילה השני ומותרת בתשמיש. אם ראתה גם ביום השני לזיבתה – והוו א"כ שני ימים רצופים עדיין זבה קטנה וצריכה שוב לשמור לילה ויום שלאחריו, לטבול בלילה השלישי ושוב מותרת בתשמיש. (ואם ראתה גם ביום השלישי – הויה זבה גדולה וכדאמרן.)

שומרת יום כנגד יום – זבה קטנה (בין ראתה יום א' בין ראתה ב' ימים) שומרת הלילה והיום שלאחריו שלא תראה בו ואם לא ראתה בו טובלת לערב ומותרת בתשמיש.

מחלוקת רש"י ורמב"ם.

לעניין ימי זיבות וימי נידות נחלקו רש"י ורמב"ם (מובא בב"י) בהגדרתם:

    רמב"ם: לעולם מונה אשה ז' ימי נדות ויא' ימי זיבות. מנין זה קבוע. כל דם שרואה בתוך ז' הוי דם נדה וכל דם שרואה בתוך יא' הוי דם זיבה. דבר זה קבוע ואינו משתנה לעולם מרגע שראתה דם לראשונה ולכן עליה להזהר מאד במניין זה שלא תטעה ח"ו.

רש"י – אינה חוזרת לימי נדות מימי זיבות אא"כ תמו ימי זיבתה. כלומר אם נמשכו ימי זיבתה חודש או שנה או יותר (כגון שראתה בתוך שבעת הנקיים ושוב צריכה למנות שבעה נקיים נוספים וכן הלאה…) אינה חוזרת לימי נדתה עד שתשב שבעה נקיים ואפילו נמשך הדבר זמן רב. ספרה ז' נקיים וראתה הויה תחילת נדה.

נפ"מ בין שיטת רש"י ורמב"ם: אחרי שמנתה ז' נקיים וראתה דם:

לרש"י –לעולם הוי תחילת נדה.

לרמב"ם –יש לבדוק באיזה יום"נפלה"ראיית הדם שאם ראתה בתוך הז' של המניין הקבוע הויה נדה וצריכה למנות להם ז' ואפילו שופעת בהם. ואם ראתה בתוך היא' של המניין הקבוע הויה זבה וצריכה למנות להם ז' נקיים.

(יש לציין שהנפ"מ ביניהם היא אם ראתה אחרי ז' נקיים אבל אם ראתה בתוך ז' נקיים גם לרמב"ם הויה זיבה ואינה חוזרת לנדות/זיבות עד שתספור ז' נקיים.)

ב"י: רוב הפוסקים חולקים על שיטת הרמב"ם והסכימו לשיטת רש"י.

וכן פסק הטור.

ש"ך סק"ד: כתב בשם"עטרת זהב"ג"כ שהסכימו רוב הפוסקים לשיטת רש"י.

 

האם זבה (גדולה/קטנה) יכולה לטבול ביום  (השימור/שביעי)  עם הנץ החמה?

 זבה קטנה שומרת יום כנגד יום וצריכה לטבול בלילה שלאחר יום השימור ואז תטהר. יש לשאול אם מותר לה לטבול ביום השימור עם הנץ החמה – רק שלא תשמש במשך היום – שמא תראה ותסתור?

זבה גדולה ג"כ נשאלת לגביה אותה שאלה שהרי היא צריכה לטבול בליל שמיני האם תוכל לטבול ביום השביעי עם הנץ החמה – רק שלא תשמש במשך היום שמא תראה ותסתור?

ונדון לקמן, בעז"ה, בשאלה זו.

משנה נדה עא: – מחלוקת ב"ה וב"ש לגבי יום יא' – ויתבאר בעז"ה לקמן.

גמ' שם עב. -"ת"ר ושוין בטובלת לילה לזבה שאינה טבילה. ושוין בתוך יא' יום וטבלה לערב ושמשה שמטמאה משכב ומושב וחייבין קורבן."

   רש"י: "…זבה קטנה של תוך יא' יום בעי שימור דאין טבילת לילה עולה עד שתשמור יום המחרת קצת ותטבול."

פירוש: טבלה בלילה של יום השימור ושמשה ה"ז בעילת נדה ר"ל, כיון שצריכה לשמור יום כנגד יום. לפי רש"י משמע שיכולה לטבול ביום השימור עם הנץ החמה.             וכן כתב בב"י שמן התורה אם שמרה מקצת יום ז' יכולה לטבול.

נדה סז: -"… דתניא"אחר תטהר"… ר"ש אומר אחר תטהר – אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק."

   רש"י: "אחר מעשה – כיון שספרה מקצת היום של ז' תטהר ע"י טבילה."

"לידי ספק – שמא תשמש בו ביום ותראה מיד לאחר תשמיש ונמצאת סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה."

   משנה נדה עב. -"… טבלה ביום שלאחריו (מיירי בשומרת יום. רש"י – דעבדה שימור קצת ושימור מעליא הוא אלא שתוך יא' יום אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק שמא תראה לאחר תשמיש ומצטרפין הימים לזיבה ואין טבילתה טבילה.) ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה: בש"א: מטמאין משכב ומושב ופטורין מן הקורבן. ובה"א: הרי זה גרגרן."(- ממהר לחטוא)

   ב"י: דייק שלפי רש"י – מה שאמר ר"ש שאסור לעשות כן ה"מ שאסור לטבול ביום השימור אלא יש להמתין עד הלילה שמא שלאחר שתטבול  תשמש את בעלה ותראה דם ונמצא שטבילתה פסולה.

(רשב"א ור"ן – אע"ג דהוי גזירה לגזירה – מ"מ כיון שהוא איסור כרת חששו והחמירו טפי.)

טור: פירש שאם רוצה לטבול ביום השימור או ביום ז' לשבעת הנקיים – עם הנץ החמה -יכולה.

וכתב הב"י שהטור פירש את דברי ר"ש"שאסרו חכמים לעשות כן"קאי אתשמיש ולא אטבילה.

סמ"ג והתרומה – פירשו כרש"י.

רי"ף ורמב"ם – כדעת הטור.

ב"י: הקשה על הטור ממה שכתב (טור) בקצ"ז שחכמים אסרו לזבה לטבול ביום ז' עם הנץ החמה שמא יבוא עליה אחר טבילתה ותראה דם ותסתור טבילתה ונמצא בועל זבה ר"ל, ואילו כאן התיר לה לטבול בו ביום עם הנץ החמה?

ותירץ: כאן עוסק הטור באיסורי דאורייתא ולכן מדאורייתא מותר לה לטבול ביום השימור או ביום הז' לשבעת הנקיים מיד עם הנץ החמה משא"כ בסימן קצ"ז שם עוסק הטור באיסורי דרבנן ואסרו לה חז"ל לטבול ביום השימור או הז' – עם הנץ החמה.

ראתה ביום יא' (אחרון לימי זיבתה)

משנה נדה עא: -"הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ושמשה: בש"א: מטמאין משכב ומושב וחייבין בקורבן. ובה"א: פטורין מן הקורבן. טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה: בש"א: מטמאין משכב ומושב ופטורין מן הקורבן. ובה"א: הרי זה גרגרן."(ממהר לחטוא אך מ"מ לעניין טומאה טהור.)

רש"י: יום יא' הוי סוף ימי זיבה. ואם רואה ביב' הויה תחילת נדה ואינו מצטרף לימי זיבות.

לב"ש דס"ל שיא' בעי שימור אם בועל מי שראתה ביא' לערב הרי זו בעילת זבה ולכן מטמא משכב ומושב וחייב קורבן.

לב"ה דס"ל שיא' לא בעי שימור אך לעניין טומאה – מודים ב"ה דמדרבנן צריך להחמיר כדי שלא ירגיל עצמו לעשות כן בתוך יא' יום. מ"מ פטור מן הקורבן.

דהיינו מחלוקת אם יום יא' בעי שימור (למ"ד לא בעי שימור הטעם כיון שאין יב' מצטרף אם ראתה ביא' לפי שיב' הוי תחילת ימי נדות. ולמ"ד בעי שימור- אע"ג שיב' אינו מצטרף אם ראתה ביא'.)

טור: פסק כב"ה – שיום יא' לא בעי שימור.

רמב"ם (מובא בב"י): מדרבנן אסורה לשמש ביום יב' אם ראתה ביא' – כיון דהוי גרגרן ואסור להיות גרגרן.

ראתה ביום העשירי לזיבתה

   גמ' נדה עב: -"איתמר: עשירי – ר' יוחנן אומר עשירי כתשיעי; מה תשיעי בעי שימור אף עשירי בעי שימור. (את יום יא' אע"ג שאינה ראויה לבוא לידי זבה גדולה שהרי יב' שהוא תחילת נדות אינו מצטרף.)  ריש לקיש אמר עשירי כאחד עשר; מה אחד עשר לא בעי שימור (כדאמרן לעיל) אף עשירי לא בעי שימור."(כיון שלעשירי אין צירוף לזבה גדולה.)

טור: "וביום עשירי פליגי אם צריכה לשמור לו יום אחד בטהרה אם לאו."

   ב"י: הלכה כר' יוחנן כיון דקי"ל כוותיה לגבי ריש לקיש. וכן פסק הרמב"ם.

* עד כאן עסקנו בדיני נדה וזבה מדאורייתא אך מסיבות שנראה בעז"ה לקמן החמירו והוסיפו חז"ל גזירות, תקנות והרחקות נוספות כדי שח"ו לא יגיעו לידי איסור כרת.

 

תקנת רבי וחומרת ר' זירא

 רי"ף: שתי סיבות עיקריות גרמו לחז"ל להוסיף תקנות וחומרות נוספות לדין נדה דאורייתא כדי שח"ו לא יבואו לידי איסור כרת:

א.בעקבות התמעטות הדורות, נתמעטו החכמים שיודעים להבחין בין דם טמא לבין דם טהור. וחלשה דעתם של חכמי ישראל – דבר שגרם לקשיים בהבחנה שבין דם לדם.

ב.נשים רבות לא היו בקיאות בחישוב וסתן ולכן חששו חז"ל שמא תטענה הנשים ולא תדענה איזה הוא דם טמא ואיזה טהור, כגון שראתה דם טהור במשך ששה ימים ומיום הראשון החלה למנות לו ז' ימי נדתה אך באמת רק ביום השביעי בלבד ראתה דם טמא וא"כ צריכה לשלים עליו ז' ימי נדה. אך כיון שסוברת שמיום ראשון ראתה דם טמא ומנתה לו ז' ימים טובלת בליל שמיני (שהוא בעצם ראשון לטומאתה) ומשמשת באיסור כרת ח"ו.

לכן בעקבות שתי סיבות אלו – החמירו רבנן בדין נדה וזבה.

 

תקנת רבי בשדות

נדה סו.: "אמר רב יהודה אמר שמואל התקין רבי בשדות (רש"י – מקום שאינן בני תורה) ראתה יום אחד תשב ששה ימים והוא, שניים תשב ששה והן (שמא הראשון דם טהור והשני טמא וצריכה למנות לשני ז' ימים) שלושה תשב ז' נקיים."(דלמא היא זבה גדולה.)

עפ"י תקנת רבי נראה לכאורה שהיא מקיפה את כל האפשרויות. וכן אם רואה ג' ימים רצופים דנים אותה כזבה גדולה.

חומרת ר' זירא

 למרות שתקנת רבי מקיפה ומספיקה שלא לעבור על איסור כרת בנדה, מובאת חומרא נוספת וסיבותיה עמה.

"אמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. ואע"ג דהאי תקנתא דרבי ליכא למיחש בה למלתא דאיסורא כלל עבדו רבנן הרחקה יתירה והנהגו בנות ישראל למעבד כר' זירא דהא אמרינן דהא דר' זירא הלכה פסוקה היא…"(ועיין ברכות לא.)

   חומרת ר' זירא: שעל כל טיפת דם שרואה יושבת ז' נקיים.

 

 ר"ן: מתרץ את חומרת ר' זירא בשני אופנים:

א. במקרה שראתה ג' פעמים וראייה אחת היתה בין השמשות ומחשיבה אותה עם היום הקודם וא"כ סבורה שראתה רק פעמיים -שהרי מחשיבה את ראיית בין השמשות ליום הקודם אך בעצם ראתה ג' ימים והויה זבה גדולה שצריכה למנות ז' נקיים והיא מחשיבה עצמה כזבה קטנה ושומרת יום כנגד יום בלבד – לכן יש מקום להחמיר שעל כל טיפה שרואה תשב ז' נקיים.

וכתב הר"ן שעדיין אין זה מספיק אלא י"ל:

ב. זיבה הסותרת: אם ראתה ג' ימים רצופים – כאמור צריכה לספור ז' ימים נקיים. אם בתוך הז' נקיים ראתה טיפה כחרדל הויה זיבה הסותרת וצריכה למנות מחדש לאותה ראייה ז' ימים נקיים נוספים. לכן כיון שיש פעמים שעל כל טיפה כחרדל יושבת ז' נקיים (כדאמרינן) החמירו בנות ישראל על עצמן שעל כל טיפת דם כחרדל שרואה תשב ז' נקיים.

וכן פסקו טוש"ע שעל כל טיפה כחרדל שרואה תשב שבעה נקיים.

 

טיפה כחרדל

 יש לנו להבין מה פירוש חומרא זו – האם הדימוי לחרדל הוא בגלל הצבע שדומה לחרדל או הגודל של זרע החרדל?

ר' יונה: דחה דברי האומרים משום הצבע  (ר"י במס' ברכות מובא בב"י)

ר"ן: פירש את החומרא מבחינת הכמות. דהיינו – היתה לנו ה"א לומר שרק בדם המרובה יש להחמיר ולספור ז' ימים נקיים – שמא יצא מן המקור בג' ימים בזה אחר זה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שיצא לחוץ – וצריכה מהתורה ז' נקיים ולכן נקט ר' זירא טיפה כחרדל אע"ג שאינה אלא ראייה אחת בלבד. וזו בעצם החומרא.

דין פנויה

 ריב"ש (מובא בב"י): "… דבר פשוט הוא שנוהג בה (דין נדה בפנויה)… הטעם שלא תיקנו טבילה לפנויה כדי שלא יבואו לידי מכשול (בעילת פנויה) בהסתלק ממנה איסור נדה החמור"(עכ"ל הב"י)

רמ"א: "… ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה כי כל הבא על הנדה חייב כרת."

בסימן זה נעסוק בעז"ה בשני נושאים מרכזיים:

א. אם וסתות דאורייתא או דרבנן? ובנפ"מ הנלמדות משאלה זו.

ב. פרישה סמוך לוסת.

פירושים ומובנים רבים למילה וסת בחז"ל אך כאן (קפ"ד) נתמקד בהגדרה הבאה:

וסת – אורח הנשים. משך הזמן שבו אשה רואה דם בפועל.

 

סעיף א' – וסת קבועה.

משנה נדה סג: -"… אין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג' פעמים. ואינה מטהרת מן הוסת עד שתיעקר ממנה ג' פעמים."

גמ' נדה ט: -"וכמה עונה? אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה עונה בינונית שלושים יום. רבא אמר רב חסדא עשרים יום ולא פליגי – מר קחשיב ימי טומאה וימי טהרה  ומר לא קחשיב ימי טומאה."

עונה בינונית=שלושים יום.

רש"י (טו. ד"ה "בתוך"): ימי עונה ל' יום. וסתם נשים חזיין לסוף עונה.

א"כ סתם עונה=ל' יום. אך מ"מ הדבר משתנה מאשה לאשה ולכל אשה יש וסת שונה משל חבירתה.

טור: "רוב הנשים יש להן וסתות לראות בזמן ידוע כל אחת לפי זמנה. וסתם וסת היא משלושים יום לשלושים יום."

ב"ח: סתם וסת ל' יום=ה"מ אם לא קבעה לה וסת ולא ראתה אלא פעם אחת-אז מן הסתם לא תראה עד שלושים יום.

וכן כתב גם בשו"ע שכל אשה יש לה וסת קבועה כל אחת לפי זמנה. וסתם וסת שלושים יום.

אם ומתי אשה צריכה לבדוק את עצמה?

ראשית נקדים ונדגיש שני עניינים בנושא:

א. את הבדיקה יש לחלק לג' זמנים: 1. לפני תשמיש.

  1. אחרי תשמיש.
  2. שלא בשעת תשמיש-בלא קשר ועתוי                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   לתשמיש.

ב. כמו כן יש להבחין בין אשה שיש לה וסת קבועה לבין אשה שאין לה וסת קבועה לעניין הבדיקה: רוב ככל הפוסקים מסכימים – כשיש לה וסת קבועה – לא בעיא בדיקה.

הרמב"ם מצריך בדיקה אחר תשמיש גם באשה שיש לה וסת קבועה.

(ועניין זה יתבאר בעז"ה בהרחבה לקמן.)

משנה נדה יג.: "כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ."

(אשה שמקפידה לבדוק את עצמה מדי פעם שמא ראתה – ה"ז משובחת, שמתוך כך לא תבוא לידי ספק טומאה ובעלה לא יבוא לידי איסור (רש"י) אבל באנשים דהיינו טומאת זב ובעל קרי – המרבה לבדוק שמא יצאה ממנו טומאתו תקצץ ידו מפני שע"י כך מגיע ח"ו להוצאת שז"ל.)

גמ' נדה יב.: "בעא מיניה ר' זירא מר' יהודה: אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה? אמר ליה לא תבדוק! ותבדוק ומה בכך? א"כ ליבו נוקפו ופורש." (שרואה שאשתו בודקת את עצמה חושד שמא הרגישה שאל"כ לא הייתה בודקת שהרי יודעת שלא תקנו לה חכמים לבדוק וא"כ חושש שמא טמאה היא ופורש ממנה. – תוס' בשם ר"ח.)

בפירוש דברי המשנה והגמ' הנ"ל נחלקו הפוסקים מתי אסור לה לבדוק עצמה לבעלה ומתי מצווה:

   רבינו שמחה  (מובא בב"י): "הא דאמר ר' יהודה לא תבדוק אחר תשמיש קאמר אבל קודם תשמיש מצווה. דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת."

    תוס' (יב.): לפני תשמיש ליבו נוקפו  ולכן אסור לה לבדוק עצמה לפני תשמיש. וכן פסק טור.

דרכי משה (סק"א) כתב בשם:

א. אגור – אינה צריכה בדיקה כלל. המחמיר יחמיר והמקל לא הפסיד.

ב. אור זרוע-טוב להחמיר לבדוק לפני תשמיש אבל לאחר תשמיש לא שאז ליבו נוקפו מכאן ולהבא.

ג. מרדכי – גם קודם תשמיש לא תבדוק דליבו נוקפו ולא יאמין לה שהיא טהורה.

ד. בית-יוסף – כתב בקפ"ו כדעת התוס' – וכן דעת רוב הפוסקים.

   ב"י:

המחלוקת הנ"ל בין הפוסקים מיירי באשה שאין לה וסת קבועה. מ"מ כולם מסכימים דביש לה וסת קבועה לא בעיא בדיקה כלל. לאפוקי מדעת הרמב"ם (פ"ד הט"ז מהל' איסו"ב) דס"ל שאשה שיש לה וסת קבועה נמי צריכה בדיקה אחרי תשמיש – אבל לפני תשמיש לא.

טור: כאמור פסק כדברי התוס' ורוב הפוסקים וז"ל: "וכל מי שיש לה וסת קבוע, בעלה בא עליה שלא בשעת וסתה כמו שירצה ואינה צריכה בדיקה. ואדרבה אין לה לבדוק לפני תשמיש שלא יהא ליבו נוקפו ופורש. אבל כל המרבה לבדוק שלא בשעת תשמיש הרי זו משובחת."

  (לעניין מה שכתב הטור כמו שירצה כתב הב"ח – בין ערה בין ישנה. דלא מבעיא בישנה דאיכא צערא לבדוק עצמה ולא אטרחוה רבנן אלא אפילו ערה דליכא צערא אינה צריכה בדיקה ואדרבה אין לה לבדוק עצמה. וכתב הט"ז, סק"א, שבין ערה בין ישנה מיירי שאינה ישנה לגמרי – שאז אסור לו לבוא עליה – דהוי כאונס (מס' כלה) אלא מיירי שאינה ערה ברמה שתוכל להשיב אם טהורה או לא.)

שו"ע – פסק כרמב"ם שאשה שיש לה וסת קבוע אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש אלא לאחר תשמיש אבל שלא בשעת תשמיש כל המרבה לבדוק משובחת.

ש"ך, סק"ד, כתב על פסק השו"ע שזוהי דעת הרמב"ם אבל לרוב הפוסקים אין לה להחמיר כלל לבדוק עצמה לפני תשמיש – שמא ליבו נוקפו ופורש. וכן לא לאחר תשמיש שלא יהא ליבו נוקפו ופורש מכאן ולהבא. והא דאמרינן כל המרבה לבדוק עצמה – משובחת ה"מ שלא בשעת תשמיש.

סיכום הדינים ע"כ:

– רוב הפוסקים נחלקו בעניין בדיקה באשה שאין לה וסת קבועה אבל יש לה וסת קבועה – לכו"ע אינה צריכה בדיקה. חוץ מהרמב"ם דס"ל שגם אשה שיש לה וסת קבועה – בעיא בדיקה.

– לעניין זמן הבדיקה נחלקו הפוסקים – מתי אסור, מתי מותר ומתי רשאית להחמיר על עצמה – ולבדוק את עצמה:

תוס', טור, מרדכי וש"פ – אסור לבדוק לפני תשמיש שמא ליבו נוקפו.

רבינו שמחה – אחרי תשמיש אסור שמא ליבו נוקפו מכאן ולהבא.

רמב"ם ושו"ע – צריכה בדיקה אחרי תשמיש אבל לא לפני. שלא בשעת תשמיש ה"ז משובחת.

אגור וש"ך – אין להחמיר כלל לא לפני ולא אחרי תשמיש.

סעיף ב' – וסתות דאורייתא או דרבנן?

             פרישה סמוך לוסת.

כאמור לכל אשה יש קביעות משלה לוסתה. זמן קבוע בחודש שהיא רואה דם. נברר לקמן בעז"ה אם קביעות זו היא מדאורייתא או מדרבנן? והנפ"מ הנלמדות משאלה זו.

לכאורה, ככל חזקה י"ל שקביעות זו היא מדאורייתא (שהרי קבעה לה וסת ג' פעמים דף סג: משנה.) אך ישנן סיבות וסברות אחרות לומר שוסתות דרבנן:

א. שיטת ה"נודע ביהודה": כנגד החזקה"אורח בזמנו בא"יש חזקת טהרה. לפי שסתם נשים בחזקת טהרה. (סתם נשים בחזקת טהרה וכיון שלא הרגישה ולא ראתה לא יצאה בוודאות מחזקת טהרה ולכן מעמידים אותה בחזקתה – טהרה.)

ב. שיטת ה"חוות דעת": 1. כפי שראינו בקפ"ג – הרגשה ביציאת הדם היא תנאי הכרחי לטומאה מדאורייתא. ולכן אע"ג שיש חזקת"אורח בזמנו בא"כיון שלא הרגישה – שזהו עיקר הטומאה – אמרינן דוסתות דרבנן.

  1. חזקת וסתות אע"ג שקבעה ג' פעמים, הוי חזקה גרועה, חזקה שעשויה להשתנות ואינה ככל חזקה דאורייתא ולכן אמרינן וסתות דרבנן.

בשאלה אי וסתות דאורייתא או דרבנן עוסקת הגמ' נדה טז. הגמ' שם דנה בכמה מקרים שהם נפ"מ של השאלה הנ"ל. נבאר לקמן בעז"ה את דברי הגמ' ואת המקרים שהיא דנה בהם:

נדה טז.: "בעו מניה מרב נחמן: וסתות דאורייתא או דרבנן?"

 

א. אשה שהגיע שעת וסתה ולא ראתה ואח"כ ראתה:

"אמר להו (רב נחמן לשואליו) מדאמר הונא חברין משמיה דרב: אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף ראתה חוששת לוסתה וחוששת לראייתה (שמטמאין טהרות שנגעה בהם מרגע קביעת וסתה ואילך שמא אורח בזמנו בא) אלמא וסתות דאורייתא.

איכא דאמרי הכי קאמר להו – טעמא (דחוששת לראייתה ווסתה) דראתה הא לא ראתה אין חוששין אלמא וסתות דרבנן."

 

ב. הגיע שעת וסתה ולא בדקה ואח"כ בדקה:

"איתמר אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה: אמר רב: בדקה ומצאת טמאה – טמאה, טהורה – טהורה. ושמואל אמר: אפילו בדקה ומצאת טהורה נמי טמאה – שאורח בזמנו בא. לימא דבוסתות קמפלגי: דמ"ס דאורייתא ומ"ס דרבנן."

 

ג. הייתה במחבא והגיע שעת וסתה:

"… דתנן ר"מ אומר אם היתה במחבא (רש"י – מחמת ליסטים ובולשת) והגיע שעת וסתה ולא בדקה – טהורה. שחרדה מסלקת את הדמים. טעמא – דאיכא חרדה, הא ליכא חרדה טמאה אלמא וסתות דאורייתא."

 

 

 

ד. הרואה דם מחמת מכה:

"… דתניא הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה – טהורה – דברי רשב"ג. רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה. מאי לאו בהא קמיפלגי: דמ"ס וסתות דאורייתא ומ"ס וסתות דרבנן? אמר רבינא לא דכו"ע וסתות דרבנן (וכאן נחלקו אם כל דם שבא מן המקור טמא אפילו אינו דם נדה או רק דם נדה הבא מן המקור טמא?)

תוד"ה "ורב נחמן" (שם): "נראה דהלכה דוסתות דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן… ומיהו נראה לכתחילה צריכה לבדוק בשעת הוסת."

   ב"י:

תוס', רשב"א ורא"ש: וסתות דרבנן.

ספר התרומה: וסתות דאורייתא.    

ש"ך סק"ה: "… הסכמת רוב הפוסקים והאחרונים דוסתות דרבנן."

 

פרישה סמוך לוסת.

 

   עונה=היום או הלילה שבו עשויה לראות תחילת וסתה. ויתבארו החילוקים בזה לקמן בעז"ה.

גמ' שבועות יח: – "ת"ר "והזרתם את בני ישראל מטומאתם"- אמר ר' יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבה – עונה. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרון מתים… אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים… ריב"ל אמר הויין לו בנים ראויים להוראה…"

כאמור לעיל, לכל אשה בד"כ יש וסת הקבועה לה. בעניין הוסתות יש לחלק בין:

א. וסת הימים –קביעות בימי החודש לראות דם.

ב. וסת הגוף – תופעות פזיולוגיות שמתרחשות בגוף האשה סמוך/בתוך וסתה כגון: פיהוק, עיטוש וכיו"ב. (חילוק זה יתבאר בעז"ה לקמן.)

משנה נדה ב.: "שמאי אומר: כל הנשים דין שעתן.

                           הלל אומר: מפקידה לפקידה ואפילו ימים הרבה.

                          וחכ"א: לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא מעת לעת ממעטת על יד                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                        מפקידה לפקידה  ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.

                         -כל אשה שיש לה וסת (קבועה) דיה שעתה."

   (משנה זו דנה בשאלה: אשה שרואה דם ממתי מחשיבים אותה לטמאת נדה כדי לטמא טהרות שנגעה בהם קודם?

שמאי: דיה שעתה – מרגע שראתה ואילך כל טהרות שנגעה בהם טמאות ולא כל מה שהיה לפני כן.

הלל: כל מה שנגעה בו מהבדיקה הקודמת ועד הבדיקה הנוכחית טמא -ואפילו חלפו ימים רבים מבדיקה לבדיקה (הלל מחמיר בטהרות לגבי שמאי).

חכמים: אין הלכה כהלל המחמיר מדי ואין הלכה כשמאי המקל מדי. אלא: אם לא בדקה מעת לעת (כד' שעות) אז כל מה שנגעה תוך כד' שע' אחרונות טמא, ואם בדקה תוך כד' שע' – מחשיבים אותה טמאה בזמן שמבדיקה לבדיקה שבתוך הכד' שע'.

דין נוסף במשנה: אשה שיש לה וסת קבוע – דיה שעתה – שמטמאין אותה מרגע שראתה.)

משנה נדה סג.: "כל אשה שיש לה וסת – דיה שעתה.

ואלו הן הוסתות (וסת הגוף): מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כרסה ובשיפולי מעיה ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיו"ב, וכל שקבעה לה ג' פעמים ה"ז וסת."

   משנה נדה סג: –"היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסתות (=הגוף, דהיינו בתחילת הפיהוק, העיטוש או כל כיו"ב) – כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טמאות (לפי שמיד עם וסת הגוף ראתה דם.) בסוף הוסתות – כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טהורות. (שלא ראתה דם מרגע שהתחילה להתעטש או לפהק אלא בסוף הפיהוק או העיטוש – לכן בתוך הוסתות לא ראתה וטהורה.)

ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות; היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה. (ואם לא ראתה משמשת כל היום לפי שר' יוסי דייק עד שעות מסויימות שלמודה לראות בהם.) ר' יהודה אומר כל הלילה שלה." (אבל בלילה אסורה ומיירי שרגילה לראות בסוף הלילה.)

הגמ' (שם): מבררת כיצד דייק ר' יוסי עד כדי שעות ביום וסתה:

"… היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים (כל כ' בחודש הוי יום וסתה) ומשש שעות לשש שעות (משש שעות הראשונות של היום – כל שש שעות) הגיע יום עשרים ולא ראתה: אסורה לשמש כל שש שעות ראשונות – דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת בשש שעות. עברו שש שעות ולא ראתה אסורה לשמש כל היום כולו  – דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה."

   הגמ' (שם) דנה בעניין כמה זמן צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה;

"… והתניא והזרתם את בני – ישראל מטומאתם מכאן אמר ר' ירמיה (בשבועות גרס' ר' יאשיה) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבה עונה. מאי לאו עונה אחריתי? לא ! אותה עונה !"

   רש"י ד"ה עונה אחריתי: "דאם וסתה ביום אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ור' יהודה לא אסר אלא עונת וסתה."

(בתחילה היתה ה"א לומר שצריך לפרוש מן האשה עונה אחרת מהעונה שעשויה לראות בה דם. ומסקנת הגמ' – שאותה עונה בלבד צריך לפרוש ממנה. דהיינו אם רגילה להיות רואה ביום כל היום כולו אסור, ואם רגילה להיות רואה בלילה כל הלילה כולו אסור.)

טור בעניין פרישה סמוך לוסת פסק כדברי הגמ' הנ"ל שצריך לפרוש ממנה אותה עונה בלבד, וז"ל: "ובשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת – אם הוא ביום פורש ממנה כל אותו היום כולו אפילו אם הוסת בסופו ומותר מיד בלילה שלאחריו (אם לא ראתה כמובן) וכן אם הוא בתחילתו פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו. וכן הדין אם הוא בלילה -פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ושלאחריו, בין שקבעה וסת בג' פעמים או בפעם אחת."

(פרישה בסק"ה, לגבי מה שכתב טור: "בין שקבעה וסת בג' פעמים או בפעם אחת" כתב: שלעולם צריך לפרוש ממנה עונה אחת. ובדרישה סק"ג (באותו עניין) כתב שמה שמובא במשנה סג: שאשה קובעת וסת בג' פעמים – אינו אלא לעניין קביעות וסת דבעינן ג' פעמים, אבל לעניין לחוש ולפרוש בזמן זה חוששין אפילו בפעם אחת ולכן כתב טור בין שקבעה בג' פעמים או בפעם אחת.)

בית יוסף –

-כאמור נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בענין פרישה סמוך לוסת; ר' יוסי דייק עד כדי שעות ביום הוסת עצמו ור' יהודה אסר את כל היום כולו. –ונפסקה הלכה כר' יהודה שכל היום כולו אסור – וכן פסק כאמור גם הטור. "וכך דברי כל הפוסקים." (לשון הב"י).

בענין הגדרת העונה, ממתי יש לפרוש סמוך לוסת נחלקו הפוסקים וכמה דעות בדבר:

שיטת האור זרוע

 

האור זרוע (מובא בב"י) החמיר יותר מדברי הגמ' הנ"ל וכתב שיש לפרוש סמוך לוסת כד' שעות. דהיינו אם הוא ביום פורש ממנה כל אותו היום וכל אותו הלילה שלפניו וכן להיפך.

הב"י – חלק עליו וכתב: "שאין טעם ושורש לדברים אלו שהרי בגמ' מפורש כדברי הפוסקים ז"ל." וכן כתב גם האגור – שחומרת האו"ז חומרא יתירה היא.

אבל הב"ח חלק על הב"י ועל האגור וכתב: "ונראה לפענ"ד דכך ראוי לנהוג בחומרא זו דאור זרוע דאין ספק שכך היתה קבלה בידו מפי הזקנים ודלא כב"י דכתב דאין טעם ושורש לדברים אלו."

וטעמו של הב"ח  מדברי הגמ' בסג: – שאמר ר' ירמיה – שצריך לפרוש עונה סמוך לוסת והיתה ה"א לומר עונה אחרת – ואע"ג שנאמר הלכה כר' יהודה – ה"מ שכך ההלכה אבל ראוי להחמיר שלא מן ההלכה שמא תראה עם הנץ החמה ותהא סבורה דחזיא בסוף הלילה והיא בעצם ראתה ביום. ולכן יש להחמיר לעולם ולפרוש יום ולילה שהם כד' שעות.

שו"ע – פסק שלא כדברי האור זרוע אלא כדברי הגמ' וכפי שהבנו בתחילה וז"ל:

"בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת…אם הוא ביום פורש ממנה אותו היום כולו אפילו אם הוסת בסופו ומותר מיד בלילה שלאחריו, וכן אם הוא בתחילתו פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו. וכן הדין אם הוא בלילה – פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו. בין שקבעה וסת בג' פעמים או בפעם אחת."

  ש"ך בסק"ה: הפרישה סמוך לוסת היא מדרבנן שכן הסכמת רוב הפוסקים שוסתות דרבנן.

סק"ז: מיישב את קושיית הב"י על האו"ז עפ"י מה שכתב ראב"ן: שאם יש לאשה וסת קבוע ביום דהיינו זמן מסוים וקבוע ביום עצמו -כגון שרגילה לראות לעולם בתחילתו או באמצעיתו או בסופו  פורש ממנה אותו היום בלבד, ובזה איירי הגמ' בסג:. אבל אם אין לה קביעות כזו אלא קביעות ליום בלבד ואין לה שעה או זמן מסוים ביום עצמו -שלפעמים רגילה לראות בתחילתו ולפעמים בסופו – צריך לפרוש ממנה כל הלילה שלפניו ובזה איירי האו"ז (וכ"כ גם בנקודות הכסף וכתב שם שכן נראה לו עיקר.)

אבל בחידושי רעק"א סק"ג, חלק על פירוש זה של הש"ך וכתב עליו: לפענ"ד ערבך ערבא צריך. דבפשוטו י"ל דגם בזה אין צריך לפרוש בלילה שקודם שחכמים לא אסרו רק אותו היום שהיה בו הראייה הן שהיה הראיה זמן מעט הן שהיה הראיה כל היום."

ט"ז הביא דברי הב"ח שיש להחמיר כדברי האו"ז אך כתב: "ותמוה הוא להחמיר על מה שמפורש בתלמוד לקולא בפרט בוסתות דרבנן."

לענין הלכה בפתחי תשובה סק"ז כתב בשם חוות דעת שיש להקל כט"ז וב"י.

שיטת האביאסף

 

מובא בב"י שבהגהות מיימוניות (פ"ד אות ט') הביא בשם  אביאסף שעונה הוי יום או לילה ביומי ניסן או תשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת. הב"י מסביר את שיטת האביאסף: שעונה הוי יב' שעות ולכן בימי תמוז שהימים ארוכים או טבת שהלילות ארוכים יש לחשב יב' שעות מהיממה – שהיא כד' שעות. "ומ"מ נ"ל דאין לחוש לכך מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו וגם לישנא דגמ' משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה – לא על השעות. ולא הזכירו שעות בפרק האשה אלא משום פלוגתא דר' יוסי דאיתא התם." (עכ"ל הב"י).

הב"ח חלק על הב"י והג' מיי' שלא קבלו דברי האביאסף וכתב עליהם: "דאישטמיטתא להו הא דאיתא ריש  פרק תינוקת להדיא דלגבי נדה נמי הוה עונה יב' שעות דווקא דהיינו יום או לילה ביומי ניסן  ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת. עי"ש (סה:) והכי נקטינן."

שו"ע לא הזכיר דברי האביאסף.

ש"ך סק"ז – הביא דברי האביאסף וכתב  שב"י דחה דבריו כיון שלא משמע הכי מהגמ'  ומהפוסקים. וכתב עוד בשם המעדני מלך, ב"ח וראב"ן – שדברי האביאסף נכונים ומבוארים בגמ'  (נדה סה:).

וכתב עוד: "ומה שלא הזכירוהו הפוסקים אין ראייה דבסתם יום ובסתם לילה  מיירי. ואין הכי נמי – שבתקופת תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכהאי גוונא מצינו בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים כגון לעניין ק"ש באו"ח ריש סי' נח' ולעניין חמץ בערב פסח…"

   ט"ז סק"ב הביא דברי האביאסף ומחלוקת ב"י ב"ח בזה. והקשה הט"ז על שיטת האביאסף שאם נאמר שעונת הוסת תלויה בשעות אז שיטת האביאסף תחול רק אם ראתה באמצע היום או באמצע הלילה של ימי ניסן או ימי תשרי שאל"כ – בכל אופן שנחשב יצא שבחלק מן היום תהיה מותרת (וח"ו לומר כך שהרי הלכה פסוקה שאסורה כל היום כולו) כגון שאם נאמר שיש לחשב יב' שעות מרגע שראתה ואילך יתכן שתהיה אסורה גם בלילה שלאחריו ומותרת בו ביום עד לאותה שעה שתראה.

וכן אם נחשב למפרע יב' שעות -אם רגילה לראות בתחילת היום הרי מרגע שעבר הזמן שלמודה לראות בו תהיה מותרת אעפ"י שהוא באותו היום.

וכן אם נחשב שש שעות למפרע ושש מכאן ולהבא יתכן שתהיה ג"כ בו ביום.

ואין לומר כן שהרי הלכה פסוקה היא שכל היום כולו אסור. "ותמהני על הב"י שלא הקשה כן על סברת אביאסף בזה." (לשון ט"ז).

וכתב הט"ז שאין לפסוק כדברי האביאסף אלא שחז"ל קבעו יום או לילה ולא חילקו בין יום קצר ליום ארוך וכך יש לנהוג. וז"ל: "אלא ע"כ ביום ובלילה תליא מלתא. שנתנו חכמים שיעור להאיסור כאן או יום או לילה תהיה כפי מה שהוא הן קצר הן ארוך הן לפני שעה שרגילה לראות בו הן אח"כ. השוו מידותיהם וקרי לזה שעור עונה, דברוב מקומות ללילה בסך יב' שעות וכן היום." (עכ"ל הט"ז).

וסת הימים ווסת הגוף

 

משנה סג. –"כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה.

ואלו הן הוסתות (=הגוף): מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כרסה ובשיפולי מעיה ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כיו"ב. וכל שקבעה לה ג' פעמים ה"ז וסת."

   משנה סג: -"היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסתות (=הגוף, דהיינו בתחילת הפיהוק וכו') כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טמאות (לפי שמיד עם וסת הגוף ראתה דם). בסוף הוסתות – כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טהורות (שלא ראתה דם מרגע שהתחילה להתעטש או לפהק אלא בסוף הפיהוק או העיטוש – לכן בתוך הוסתות לא ראתה וטהורה.).

  ראב"ד (מובא בב"י – בסוף הסימן):  כתב שמה שאמרנו שצריך לפרוש מהאשה כל העונה שרואה בה – ה"מ בוסת הימים, אבל אם היא וסת הגוף אינה אסורה אלא עם וסתה בלבד בין שיש לה יום קבוע לאותם הסימנים בין שאין לה, אבל לפני הסימנים מותרת. ומדייק דבריו מדברי המשנה בסג: – שר' יהודה חולק על ר' יוסי רק בוסתות הימים אבל לא בוסתות הגוף. ועוד שכל זה מיירי רק אם היא רואה כל הראיה בתוך הוסת – עם הסימנים אבל אם רגילה לראות אח"כ – ג"כ צריכה בדיקה כדי להתירה לבעלה. אך קודם נוסת מותרת בלא בדיקה.

ב"ח – בסוף הסימן הקשה על -כך ממה שכתב הרא"ש (פ"ט סי' יא) בשם הראב"ד עצמו – דכשיש לה יום קבוע לפיהוקין – כשיגיע יום הפיהוק צריכה לפרוש מבעלה כל העונה כדין וסת הימים. "ואין חולק על זה כמבואר בב"י סימן קפ"ט שכל המחברים מסכימים לזה עי"ש" (עכ"ל הב"ח).

רמ"א: "וכל זה (פרישה בעונת וסתה) לא מיירי אלא בוסת התלוי בימים אבל לא בוסת התלוי בשנוי הגוף. ועיין לקמן סימן קפ"ט."

 

גדרי הפרישה

 

בעניין הפרישה סמוך לוסתה נחלקו הפוסקים כפי שנראה בעז"ה לקמן אם מכל קרבה יש לפרוש סמוך לוסת או רק מתשמיש?

טור: "ופרישה שפורש סמוך לוסתה אינה אלא מתשמיש אבל מותר בשאר קריבות דברים."

פרישה סקכ"א: "שאין כאן אלא חשש של דבריהם."

   ב"י:

רשב"א: ג"כ כתב הכי שהפרישה אינה אלא מתשמיש אבל בשאר קריבות שרי. וכ"כ רש"י, ראב"ד, מ"מ בשם רמב"ן, הגהות מימוניות.

תה"ד: נשא ונתן בדין זה והעלה לאסור כל קריבה כגון חיבוק, נישוק וכיו"ב ומה שהתירו שאר קריבות דווקא מזיגת הכוס וכיו"ב.

הב"י חלק על תה"ד וכתב שאין דבריו נראין ולא ראה (תה"ד) דברי הפוסקים בזה ולכן – יש  לדחות את דבריו.

ב"ח: כיון שהפרישה היא מדרבנן, והפסוק: "והזרתם" הוי אסמכתא בעלמא -לא אסרו אלא תשמיש ולא כל קירבה, שחיישינן שמא ע"י תשמיש תראה באותה עונה ויבוא ח"ו לידי איסור כרת. אבל בשאר דברים אין לחוש שמא יבוא עליה (שהרי הביאה עצמה דרבנן היא) ולכן לא גזרינן בהו. "מיהו נראה דהמחמיר באלה (חיבוק, נישוק וכו') תבוא עליו ברכה." (לשון הב"ח).

שו"ע פסק כהרשב"א וסיעתו וז"ל: "בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה ולא משאר קריבות אלא מתשמיש המיטה בלבד."

ט"ז פסק לאסור כל קריבה כתה"ד: "ולי נראה שאסור מן הדין לדעת הרא"ש. וראיה מסימן שמ"ב (חיו"ד) כתב הרא"ש לעניין אבילות שיש להחמיר בחיבוק ונישוק שהוא מביא לידי חשק, וה"ה נמי הכא וכל שכן הוא דיש לו חשק טפי כשהולך לדרך."

 

אשה שמשנית וסתה

 

משנה סג: – "היתה למודה להיות רואה יום טו' ושינתה להיות רואה ליום כ' זה וזה אסורין. שינתה פעמים ליום כ' זה וזה אסורין. שינתה ג' פעמים ליום כ' הותר טו' וקבעה לה יום כ', שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג' פעמים ואינה מטהרת מן הוסת עד שתיעקר ממנה ג' פעמים."

   דרכי משה סק"ג: "כתב בהגהות מימוניות (פ"ח מהל' איסו"ב) אשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנית וסתה לאחר או להקדים ב' או ג' יפרוש ממנה ביום הגעת הוסת ב' או ג' ימים קודם או אחריו."

   רמ"א: "ואשה שמשנית וסתה להקדים שנים או שלושה ימים או לאחר, כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה שנים או שלושה ימים קודם או אחריו. ועיין לקמן סימן קפ"ט."

 

סעיף ג' – פרישה סמוך לוסת של קטנה.

 

כאמור בסעיף הקודם – יש לפרוש מן האשה עונה סמוך לוסתה בין שקבעה וסת בג' פעמים ובין שראתה פעם אחת – לפי שג' פעמים שייך לעניין קביעת וסת אבל לחוש שמא תראה – חיישינן אפילו בראיה אחת.

טור: "וכתב הרשב"א: בד"א בגדולה, אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו בג' פעמים."

   בב"י כתב שהטעם לכך: כיון שהיא מוחזקת באינה ראויה לראיות ולכן מחשיבים את ראיותיה כמקרה עד שתוחזק בג' פעמים. דין זקינה שנסתלקו דמיה שווה לדין קטנה בזה.

שו"ע ג"כ פסק הכי: "בד"א בגדולה אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו שלוש פעמים. וה"ה לזקינה שנסתלקו דמיה."

   ש"ך סק"י: "ימי הנעורים – היינו יב' שנים ויום אחד."

   ט"ז סק"ו לגבי מ"ש שו"ע: "אין צריך לפרוש סמוך לוסתה – נראה פשוט דה"ה בשעת וסתה עצמה- דחד טעמא הוא… ולא נקט סמוך אלא כיון דמיירי בסימן זה בזה."

 

סעיף ד' – אשה שרגילה לראות עם הנץ החמה

 

טור: "כתב הראב"ד: ואם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ החמה או אחר הנץ החמה – יש מחמירים לאסרה כל היום וכל הלילה, ויש מקילין – שאינה אסורה אלא ביום. והכריע הוא כדברי המקילין."

   ב"ח: "מיהו כבר כתבתי דבכל וסת יש לנהוג בחומרא דאור-זרוע  לפרוש יום ולילה מטעם חששא זו דשמא תראה עם הנץ החמה וטועה היא (ולא יודעת אם ביום ראתה או בלילה)… ולפענ"ד נראה דאע"ג דכך היא ההלכה (להקל כהשו"ע והראב"ד) מ"מ באיסור כרת ראוי להחמיר כהיש מחמירים."

   ב"י כתב שטעם המקילין כיון שוסתות דרבנן, וחיישינן ליום כיון שהוא ודאי בימי נדתה.

שו"ע פסק כהראב"ד – להקל. והטעם כיון שוסתות דרבנן. וז"ל: "אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לן שפיר אי קודם הנץ החמה או אחריו אינה אסורה אלא ביום."

   ש"ך סקי"ג כתב ששו"ע פסק להקל כיון שוסתות דרבנן. ועוד כתב שם שה"ה אם ראתה בביה"ש ולא קים לן אי קודם הלילה או אחריו – אינה אסורה אלא בלילה.

בסקי"ד הביא הש"ך את דברי הב"ח שפסק להחמיר וכתב עוד שלפי מה שכתב בסק"ז (לגבי חומרת האו"ז) – כך הדין גם כאן.

ט"ז בסק"ז – כתב סברא משלו מדוע יש להקל ולאסור אותה רק ביום – כיון שביום עכ"פ – היא טמאה – לכן אנו תולין תחילת הקלקלה גם כן ביום.

סעיף ה' –הרואה ראיה מרובה מלפני הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה.

 

משנה סג: -"היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה: אינה אסורה אלא עם הנץ החמה – דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר כל היום שלה…"

(ובגמרא, שם, אוקימנא להא ברגילה לראות בסוף הלילה ולכן אסורה כל עונת הלילה שלפני כן, והיום כולו שלה ומותרת. אך ר' יוסי אינו אוסר אלא את שעת הוסת בלבד.)

הטור והרא"ש – הביאו את דברי הראב"ד (בספר בעלי הנפש) לגבי אשה שרגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה וג' דעות בנושא זה:

א. אסורה בלילה וביום – ז"א זמן וסתה "התפרסה" על שתי עונות ואסרתן. והטעם – כיון שגם ביום וגם בלילה רואה דם – הלילה נאסר בגלל ראיית הדם שקודם הנץ החמה, והיום נאסר בגלל ראית הדם שלאחר הנץ החמה.

ב. רק בלילה אסורה – כיון דאזלינן בתר תחילת הוסת – שהיתה קודם הנץ החמה.

ג. דעת הראב"ד: אסורה בלילה, וביום – כשיעור שנמשך בו הוסת – שהרי גם לפי ר' יוסי שעת הוסת עצמה עכ"פ אסורה.

הרא"ש כתב שתי סיבות שיש לפסוק כראב"ד ולא לאסור גם את הלילה וגם את היום:

א. המשנה בסג: – מיירי שראתה עם הנץ החמה, וא"כ  אי אפשר שלא תראה בתוך הנץ החמה עצמה – כיון שהוא זמן מועט ביותר ובכל זאת אמר ר' יהודה כל היום שלה – שמותרת ביום.

ב. במשנה הנ"ל המילים "להיות רואה" נאמרו בסתמא, ולא פורש אם מדובר בראיה מרובה או בראיה מועטת.

לכן אינה אסורה אלא בלילה ובשעת הוסת עצמה.

שורש המחלוקת בין הדעה שאוסרת גם את הלילה וגם את היום לבין הדעה שמתירה את היום (חוץ משעת הוסת עצמה) הוא: אי אזלינן בתר תחילת הוסת או אחר הראיה; מי שהתיר את היום ס"ל דאזלינן בתר תחילת הוסת ולא איכפת לן מה שרואה דם בהמשך. ומי שאסר גם את היום ס"ל שגם ביום וגם בלילה עכ"פ ראתה דם ולכן גם היום וגם הלילה הוי זמן וסתה ויש לפרוש בשניהם.

שו"ע פסק כראב"ד וז"ל: "אם רגילה לראות ראיה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה אסורה בלילה, וביום – כשיעור הנמשך בו."

ט"ז סק"ח: "אסורה בלילה – כיון דודאי ראתה בסוף הלילה, אזלינן בתר תחילת הוסת ואמרינן שעיקר הוסת בלילה אלא שנמשך זמנו עוד במקצת היום, ע"כ אסורה גם באותו מקצת היום."

וכן כתב גם הש"ך – כיון דאזלינן בתר תחילת הוסת והוסיף (סקט"ו): "ולפי זה אם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה כל היום, ובלילה – כשיעור הנמשך בו." (ועיין עוד בסעיף הקודם בש"ך סקי"ג.)

ועוד כתב הש"ך (שם): שכאמור האו"ז החמיר ואסר שתי עונות. הב"ח נתן טעם לחומרא זו – שאם רואה בהנץ החמה או ביה"ש יכולה לטעות ולחשוב שראתה ביום ובעצם ראתה בלילה או שלחשוב שראתה בלילה ובעצם ראתה ביום ולכן פסק שם הב"ח להחמיר ולאסור שתי העונות. עפ"י זה כתב הש"ך שאף כאן יש לנהוג כשיטת האו"ז. (ועיו מ"ש הש"ך לעיל סקט"ו).

סעיף ו' –וסת שנמשך ב' או ג' ימים.

 

לגבי אשה שוסתה נמשכת ב' או ג' ימים – דהיינו ששופעת במשך ב' או ג' ימים מובאות בטור השיטות הבאות:

ראב"ד: שפעה ב' או ג' ימים כולם חשובים עונה אחת ואע"ג שהגיע תחילת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת.

רמב"ן: ג"כ סובר הכי – לפי שכל יום ויום הוי וסת בפני עצמו ואפילו נעקר היום הראשון – חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם.

רז"ה: אינה אסורה אלא עונה הראשונה וכיון שעברה עונה הראשונה ולא ראתה – מותרת. "ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל." (-לשון הטור).

ב"י הביא דברי הרא"ש שכתב טעם לדברי הרז"ה:  המשניות שבתחילת המסכת דנות בנשים שדין שעתן. מ"מ המשנה בדף יא. אומרת: "אעפ"י שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה…" ז"א – שתמיד אשה צריכה לבדוק את עצמה אם רואה דם חוץ מנדה שאם ראתה דם טמאה היא ז' ימים ולא שייך א"כ שתבדוק את עצמה במשך ימי נדתה שהרי טמאה היא ממילא. ובגמ' שם אמרינן שנדה אין צריכה בדיקה ה"מ לפי ריש לקיש שאמר אין אשה קובעת וסת בימי נדתה. אבל לר' יוחנן קשה – לפי שאמר שאשה כן קובעת וסת בימי נדתה. כלומר נדה ג"כ צריכה לבדוק עצמה כדי שתראה כמה זמן נארכת וסתה – ותקבע משך הוסת להבא – כדי שתדע מתי וכמה צריכה לפרוש מבעלה.

וכתב הרא"ש שלפי דברי הגמ' הנ"ל אם נאמר שכל שלושת ימי וסתה היא אסורה – מהנימוק שהם נחשבים עונה אחת – יהיה קשה גם לריש לקיש – שהרי היא צריכה לבדוק את עצמה גם בימי נדתה כדי שתדע כמה צריכה לפרוש מבעלה להבא?!

לכן על כרחך י"ל שלא צריכה לפרוש אלא עונת תחילת הוסת ולא כל הג' ימים.

רשב"א הביא ראיה נוספת לדברי הרז"ה:

משנה סג: "היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה – דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר כל היום שלה…" ובגמ' התם אוקימנא להא כגון דרגילה לראות בסוף הלילה.

במקרה זה ודאי יש לומר שראתה גם לאחר הנץ החמה ור' יהודה התיר לה בכל זאת את היום ולכן גם כאן אין לחוש לזמן המשכת הוסת אלא לעיקר תחילת הוסת. (וע"ע לעיל בסיבה הראשונה שכתב הרא"ש שיש לפסוק כראב"ד).

והקשה הרשב"א מגמ' בנדה דף י: – לגבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כל שבעה אינה אלא ראיה אחת אך אם רואה ופוסקת ושוב רואה – הויא לה כשתי ראיות. וא"כ ראיה שניה שבתוך נדתה היא ראיה בפני עצמה ולא אזלינן בתר ראיה ראשונה – ולכאורה לפי מה שאמרנו לעיל ראיה שניה היתה צריכה להיות נמשכת מראיה ראשונה?!

ותירץ הרשב"א: בגמ' מיירי לעניין להחזיקה בדמים ולענין כתמים, אך לענין קביעת וסת אזלינן בתר התחלת ראיה שהיא עיקר.

קושיית הב"ח

בסעיף הקודם פסק הרא"ש כדברי ראב"ד – שאם רואה ראיה מרובה מלפני הנץ החמה ונמשכה עד לאחר הנץ החמה אסורה עונת הלילה, וביום כשיעור שנמשך בו הוסת. ואילו כאן פסק הרא"ש כדברי הרז"ה -שברואה ב' או ג' ימים אזלינן בתר תחילת הוסת. וזה להיפך מדברי הראב"ד שפסק שכל ג' הימים הוי עונה אחת ואסר כל ימי משך הוסת?

ותירץ שיש לחלק: כשרואה מלפני הנץ החמה עד לאחריו הכל נחשב לראיה אחת ולכן מסתברא כדברי ראב"ד – לאסור את הלילה וזמן משך הוסת. אבל בשופעת ב' או ג' ימים – אין זה נחשב ראיה אחת והדם שרואה בראיה הראשונה הוי תחילת הוסת ומה שרואה אח"כ הוי דמים שנתווספו ואין זה נחשב למשך הוסת לפי שאינה ראיה אחת.

   דרישה (סק"ה) תירץ את הקושיא הנ"ל באופן שונה במקצת מתירוץ הב"ח:

בסעיף ה' מיירי בראיה מועטת מלפני הנץ החמה עד לאחריו וסברא לומר בזה שהכל מצטרף לראיה אחת ולכן יש לאסור גם את זמן משך הוסת. אבל אצלנו זוהי ראיה מרובה כ"כ ואין לומר שכל הראיות מצטרפות לראיה אחת וממילא אינה אסורה אלא העונה שבה מתחילה הוסת.

שו"ע פסק כרא"ש/רז"ה: "אם וסת נמשך ב' או ג' ימים ששופעת או מזלפת אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת."

   ש"ך סקט"ז: כתב את שני התירוצים הנ"ל (ב"ח ודרישה)לסתירה לכאורה שבין שני הסעיפים.

ט"ז סק"ט הסביר את פסק השו"ע שגם כאן אזלינן בתר תחילת הוסת. אך לגבי התירוצים של הב"ח והדרישה כתב הט"ז: "כך מתרצים רבים את דברי השו"ע אלא דצריך עיון מנא ליה לחלק בכך."

 

סעיף ז' –מעוברת ומינקת.

 

משנה נדה ז:- "ר' אליעזר אומר ד' נשים דיין שעתן; בתולה, מעוברת, מניקה וזקינה… מעוברת – משיודע עוברה. מניקה – עד שתגמול את בנה…"

גמ' ט.: "… בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן: הגיע עת וסתה בימי עיבורה ולא בדקה מהו? קא מבעיא לי אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא מאי? כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דלמא דדמיה מסולקים לא בעיא בדיקה?

… הכא נמי דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה." (דין זה שאשה מעוברת דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה נלמד מדין אשה שהייתה במחבא. ויתבארו הדברים בעז"ה בסעיף הבא.)

ועוד שם במשנה (ז.) נחלקו ר"מ וחכמים בטעם של מניקה ובנפ"מ בזה: "… נתנה בנה למניקה, גמלתו או מת – ר"מ אומר: מטמאה מעת לעת (חוזרת להיות רואה דם ככל הנשים) וחכ"א: דיה שעתה." (דין מיוחד יש למעוברת למשך כד' חודש ואין הדבר תלוי במה שאמר ר"מ).

שורש מח' ר"מ וחכמים הוא בטעם הדין שמעוברת דיה שעתה; ר"מ סובר שהטעם הוא כיון שהדם נעכר ונהפך לחלב. ולכן רק כאשר מניקה בפועל דיה שעתה ושלא מניקה בפועל חוזרת לקדמותה להיות רואה דם כשאר נשים.

אבל חכמים סוברים שמעוברת הוא זמן קבוע=כד' חודש, ואין הטעם תלוי בהנקה אלא הטעם הוא כיון שיולדת – איבריה מתפרקים ודמה מסתלק ממנה ואינו חוזר עד כד' חודש אבל לאחר כד' חודש אפילו אם היא מניקה בפועל נחשבת לרואה דם כשאר נשים.

טור: "ואם הגיע וסתה בזמן עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהן כד' חודשים משנולד הולד אפילו מת הולד אין צריך לפרוש  סמוך לוסתה וכן לאחר הוסת מותרת אעפ"י שלא בדקה."

ב"י:

רא"ש: האזהרה שבני ישראל צריכים לפרוש מנשותיהם סמוך לוסת עונה אחת – כשהיא מעוברת אין צריך לפרוש אפילו בשעת הוסת.

מעוברת = משהוכר עוברה (ג' חודשים, קפ"ט לג')

מניקה = מח' ר"מ וחכמים.

עוד מובא בב"י מח' רז"ה ורשב"א:

רז"ה: מעוברת בחזקת מסולקת דמים רק אם עברו עליה ג' עונות ולא ראתה.

רשב"א: חלק עליו וכתב שכל מעוברת – דיה שעתה.

שו"ע: "אם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהם כד' חודשים משנולד הולד אפילו מת הולד אין צריך לפרוש סמוך לוסתה ואפילו בתוך וסתה (רא"ש) מותרת בלא בדיקה."

   ש"ך סקי"ח:  לענין מניקה דאמרינן כד' חודש = שנתיים כתב: "עיין באה"ע… אי חודש העיבור עולה למנין." דהיינו אם צריך כד' חודש דווקא או שנתיים ואפילו יש בהן שנה מעוברת והוי א"כ כה' חודש?

פתחי תשובה סקי"ג:

ש"ך: אין חודש העיבור עולה למנין – דהיינו שלא מחשיבים במשך השנתיים את חודש העיבור אלא מסתכלים על המנין כשנתיים ואפילו אם יש בהן שנה מעוברת.

"כרתי ופלתי" (ר' יונתן אייבשיץ) חודש העיבור עולה למנין  – דהיינו מחשיבים אותו במנין כד' חודש ולכן בעינן כד' חודש בלבד ולא יותר. ובשנה מעוברת מחשיבים יב' חודש בלבד ותו לא.

ש"ך סק"כ: כתב בשם פרישה שדווקא סמוך לוסתה בימי עיבורה אין צריך לפרוש אבל בזמן וסתה עצמו צריך לפרוש. אבל הש"ך חלק עליו וכתב כהמחבר שאפילו בשעת וסתה מותרת בלא בדיקה.

ט"ז: ימי עיבורה – שאין צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה – הטעם כיון דדמיה מסולקים. וכן בימי מניקתה ואפילו מת הולד וכדאמרינן.

סעיף ח' – חרדה מסלקת דמים.

 

אשה שהיתה נחבאת במחבא מפני גוים, ליסטים וכיו"ב והגיע שעת וסתה אינה חוששת לו כיון שמטבע הדברים – החרדה מסלקת את הדמים ואינה טמאה.

יש לחלק בין חרדה מתמשכת (שגורמת להסתלקות דמים) לבין פחד פתאומי שגורם לתוצאה הפוכה-ראיית דמים: "ותתחלחל המלכה (אסתר) ואמר רב מלמד שפרסה נדה… והא אנן תנן שחרדה מסלקת את הדמים? הא לא קשיא פחדא צמית בעתותא מרפיא."(נדה עא.)

בענין זה שחרדה מסלקת את הדמים ואשה שנמצאת בחרדה כזו אינה חוששת לוסתה, נחלקו הראשונים והפוסקים אם לכתחילה אינה חוששת או שמא לכתחילה צריכה לבדוק את עצמה גם אם היתה במחבא אבל בדיעבד אם לא בדקה טהורה – לפי שחרדה מסלקת את הדמים?

ונבאר בעז"ה לקמן את הדברים;

שיטת הרא"ש

משנה לט.: "… הגיע שעת וסתה ולא בדקה ה"ז טמאה. ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה ה"ז טהורה – מפני שחרדה מסלקת את הדמים."

   רא"ש (מובא בב"י) – לא קי"ל כמו משנה זו כיון שקי"ל שוסתות דרבנן ולפי משנה זו משמע שוסתות דאורייתא שהרי ברישא אמרינן "הגיע שעת וסתה ולא בדקה… ה"ז טמאה." ובסיפא – דווקא משום שחרדה מסלקת את הדמים הויא טהורה שאל"כ הויא טמאה. ודייק עוד הרא"ש שצריך לומר:  שר"מ אומר.

– לכן עפ"י משנה זו, אשה שהיתה במחבא לכתחילה צריכה לבדוק את עצמה אבל בדיעבד אם לא בדקה – טהורה לפי שחרדה מסלקת את הדמים.

שיטת הרשב"א

גמ' נדה ט.: "בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן: הגיע עת וסתה בימי עיבורה ולא בדקה מהו? קא מבעיא לי אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא מאי: כיון דוסתות דאורייתא בעיא בדיקה או דלמא כיון דדמיה מסולקים לא בעיא בדיקה?

אמר ליה תניתוה: ר"מ אומר אם הייתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים… וכיון דאיכא חרדה – דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה – הכא נמי דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה."

   רשב"א בחידושיו כאן (ד"ה "הכא נמי"): "מדקאמר ולא בעיא בדיקא משמע דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה דמסולקת דמים לגמרי חשבינן לה ואין צריך לפרוש ממנה עונה סמוך לוסתה… ואפילו למ"ד וסתות דאורייתא וכ"ש לדידן דקי"ל כמאן דאמר וסתות דרבנן. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה שהוא מפרש לא בעיא בדיקה בדיעבד… הא לכתחילה צריכה בדיקה. והראשון נראה עיקר." (וכן כתב גם בתורת הבית, בית ז', שער ג',בדיני הוסתות, דף יב:).

טור: "האשה שהיתה נחבאת במחבא מפני פחד והגיע וסתה חוששת לו אפילו לא היה לה וסת קבוע. עבר היום ולא בדקה מותרת שחרדה מסלקת את הדמים." (ס"ל כהרא"ש – שלכתחילה צריכה לחשוש גם אם היא במחבא.)

ב"י: הקשה על טור שהרי מעוברת נלמדת מדין היתה במחבא כדאמרינן בסעיף הקודם – ושם פסק הטור (כך דייק הב"י) שמעוברת אינה צריכה לבדוק לכתחילה כיון דדמיה מסולקים ולפיכך היה לו לפסוק כך גם כאן?

ותירץ: אפשר לומר שטור התכוון לומר שאינה צריכה בדיקה בדיעבד אבל לכתחילה חוששת (אך תירוץ זה דחוק כיון שהוא מבוסס על דברי הגמ' ט. ותשובת ר' יוחנן לההוא סבא "תניתוה" כלומר המשנה לט. מיירי בדיעבד ור' יוחנן השיב בההוא גוונא של המשנה)."ומסברא ידעינן לה" (ב"י).

וכתב עוד הב"י שיש לחלק בין מ"ד וסתות דאורייתא – שבדיעבד טהורה, לבין מ"ד וסתות דרבנן – שלכתחילה אינה חוששת.

ב"ח: "… ולפענ"ד נראה דיש להחמיר כדעת הרא"ש ורבינו (טור) המפורשים לאיסור ודייקו לשון משנתינו בהייתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה, אבל לכתחילה חוששת וצריכה בדיקה. וכ"כ הרב (הרמ"א) בהגהות שו"ע וכן עיקר."

   שו"ע פסק כהרשב"א (עיין באר הגולה): "היתה נחבאת במחבא מפני פחד והגיע שעת וסתה אינה חוששת לו."

   רמ"א: "וי"א דווקא אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה אבל לכתחילה צריכה בדיקה."

   ש"ך סקכ"א: "אבל לכתחילה צריכה בדיקה (רמ"א) – ולא דמי למעוברת ומניקה דבסמוך דאפילו לכתחילה אין צריכה בדיקה דמעוברות ומניקות חזינן דמיהן מסולקין אבל היתה במחבא לא בריר לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשים אע"ג דהוו במחבא לא ישנו את תפקידן."

   ט"ז סקי"א: הביא קושית ב"י הנ"ל ותירוצו, וכתב שהב"ח כתב שהיה לטור ולרא"ש גירסה אחרת בגמרא. ועוד כתב שם הט"ז: "ולענ"ד נראין הדברים כפשוטן…" ומסביר: אכן דין מעוברת נלמד מדין אשה שהיתה במחבא אלא שיש הבדל מהותי ביניהן שגורם לשוני בדין (שמעוברת  אינה חוששת לכתחילה לוסתה משא"כ היתה במחבא – לכתחילה חוששת אבל בדיעבד – טהורה.): מעוברת מסולקת דמים כל עיקר – זהו דבר עובדתי ולכן אין לאוסרה בשעת וסתה. אבל אשה שהיתה במחבא – יש לחוש שבאותו הזמן של החרדה – תשמש את בעלה ויצא הפחד מליבה וכיון שהוא שעת וסתה וקי"ל  חזקת: "אורח בזמנו בא" – חישינן שמא תראה אז ותטמא. דלא אמרינן חרדה מסלקת את הדמים אלא היכא שהיתה כל שעת הוסת בחרדה ולא הפסיקה ממנה – ודבר זה גורם את ההבדל שבין מעוברת להיתה במחבא "וזה נכון וברור ותמהני על המפרשים שלא הרגישו בדבר זה כי סברא נכונה וראוי לקבוע כן הלכה." (לשון ט"ז).

סעיף י'- היוצא לדרך.

גמ' יבמות סב: -"ואמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנאמר "וידעת  כי שלום אהליך" וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא! "ואל אישך תשוקתך"-  מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. א"ר יוסי לא נצרכה אלא סמוך לוסתה (שהרי פשוט שאדם צריך תמיד לרצות את אשתו וכאן מדובר שהוא סמוך לוסתה – שזהו זמן שהפרישו חז"ל אותו מאשתו לכן כשיוצא לדרך – אע"ג שהפרישוהו חז"ל מאשתו – יפקדנה.) וכמה? (סמוך לוסתה) אמר רבא עונה! וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מטרדי."

   רש"י ד"ה ה"מ: "דחייב לפקדה כי אזל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא, משום דטריד במצוה. אי נמי מטריד בתשמיש ויבטל ממצוה."

לפי רש"י משמע א"כ שלפקדה הכוונה תשמיש.

תוס' (שם) ד"ה "חייב" כתבו בשם ר"ת: "דפקידה זו אינו תשמיש אלא כשהוא רוצה לצאת בדרך אם הוא רחוק ממנה לא יצא לדרך אא"כ ישוב אליה ויפקדנה בשאר דברים וידבר על ליבה." (עיין הגהות הב"ח אות ב').

טור: "היוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו אפילו סמוך לוסתה (גמ' יבמות  סב:) י"א שאפילו בתשמיש חייב לפקדה (רש"י) ור"ת פירש שאסור לפקדה בתשמיש ולא אמרו לפקדה אלא בדברי ריצוי ולא חיישינן שמא יבוא עליה."

פרישה סקכ"ג כתב שלפי מה שראינו בסעיף ב' מח' רשב"א ותה"ד גם בלא יוצא לדרך שרי בדברי ריצוי – אלא שכאן חייב. וא"כ אין להקשות על ר"ת מדוע כתב ולא חיישינן שמא יבוא עליה הרי ממילא שרי גם למי שאינו יוצא לדרך? אלא י"ל שיוצא לדרך -אשתו משתוקקת ולכן חייב לפקדה דה"א כיון שמשתוקקת לו דלמא משדלתו שיבוא עליה. קמ"ל דלא חיישינן להא.

ב"י:

ראב"ד: הטעם שמותר לפקוד את אשתו סמוך לוסתה – כיון שוסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו.

סמ"ג: (כתב הב"י:) נראה שדעתו להתיר אפי' תשמיש ומ"מ כתב בסוף דבריו שהמחמיר תבוא עליו ברכה.

דרכי משה סק"ה: כתב בשם הגהות שערי דורא -כשיוצא לדבר מצוה אין צריך לפקדה.

ובסק"ו כתב בשם נימוקי יוסף שאם היא נדה ותטבול תוך עונה ותטהר – צריך להתעכב בשבילה עונה, יפקדה ואח"כ יצא לדרך.

שו"ע: "הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה."

ט"ז סקי"ד: "כיון דוסתות דרבנן – במקום מצוה לא גזרו."

   רמ"א: "ואפילו בתשמיש שרי (רש"י) ומ"מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברי ריצוי תע"ב (ר"ת וסמ"ג)... ואם הולך לדבר מצוה אין צריך לפקוד אשתו (גמ' יבמות סב: והגהות שערי דורא) וי"א אם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת צריך להמתין." (נימוקי יוסף).

ש"ך סקכ"ה כתב בשם: טוש"ע או"ח רמ"ו ורמב"ם הל' דעות פ"ד -"דלא יבעול לא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך שקשה לו."

סקכ"ז: מותר לרצות אשתו (היוצא לדרך) בכל מיני קורבה כגון חיבוק ונישוק ואע"ג שבסעיף ב' הוכיח הש"ך מדברי הב"ח שיש להחמיר כתה"ד ולאסור כל קירבה – כאן אין להחמיר שהרי י"א שאפילו לפקוד את אשתו בתשמיש הוי חיובא ומצוה.

סקכ"ט: אם אשתו נדה ותטבול ותטהר תוך עונה – צריך להמתין (נימוקי יוסף) מיהו אם הולך לדבר מצוה אין צריך להמתין ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול נראה דאין צריך להמתין.

סעיף יא' –הבא מן הדרך.

 

משנה טו.: "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן.

                   הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה."

   גמ' שם: "למה לי למתני הבאין מן הדרך? סד"א ה"מ היכא  דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה. (שהוא נמצא בעיר והיא חוששת שמא יבוא פתאום לכן מקפידה לבדוק את עצמה.) אבל היכא דליתיה במתא דלא רמיא אנפשה לא. קמ"ל (- שאעפ"י שאינו בעיר ולא חוששת שמא יבוא אפ"ה מקפידה לבדוק את עצמה) אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה והוא שבה ומצאה בתוך ימי עונתה. (תוך ל' יום דסתם נשים חזיין לל' יום. אבל אם עברו ל' יום מיום הראיה – צריכה בדיקה) .

אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה (רש"י – בתוך אותם הימים שהיה בדרך) אבל הגיע שעת וסתה אסורה (קודם ביאתו מן הדרך – לפי שאורח בזמנו בא).– קסבר וסתות דאורייתא. רבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע שעת וסתה נמי מותרת – קסבר וסתות דרבנן."

   אוקימתא אחרת שם בגמרא (ע"ב) לכך שהיא בחזקת טהרה אפילו הגיע שעת וסתה: רב הונא אומר כשיש לה וסת לימים ולקפיצות – כיון דתליא מלתא במעשה אימא לא קפצה ולא ראתה אבל יש לה וסת לימים בלבד – אינה בחזקת טהרה – וא"כ ס"ל דוסתות דאורייתא.

אבל רבה בר בר חנה אומר שאפילו יש לה וסת לימים נמי מותרת – דס"ל וסתות דרבנן.

ועוד שם בגמ' (טו:) -"אמר רב שמואל משמיה דר' יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה."

   רש"י: "אם שהה בדרך ז' ימים אחר וסתה, דעכשיו עומדת בימים שיכולה להטהר אפילו הגיע וסתה אמרינן טבלה ואין צריך לשואלה."

בהמשך מוסיפה הגמרא ואומרת משום ר' יוחנן שאפילו היא ילדה שבושה לטבול ג"כ בא עליה שלא בשעת וסתה בלי לשואלה. אלא שהקשו: אם נאמר שהספק שמא טבלה שמא לא טבלה – הרי שבודאי ראתה, ובודאי ראתה – ודאי אסורה שהרי אין ספק (טבלה) מוציא מידי ודאי (ראתה). ותירצו שיש לומר: ספק ראתה ספק לא ראתה, ספק טבלה ספק לא טבלה הוי ספק ספיקא וקטינן לקולא.

טור: "הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבוא עליה עד שישאלנה. ואם שהה ל' יום חשוב כהגיע עת וסתה דסתם עונה ל' יום ואסור לסוף ל' יום עד שתבדוק. בד"א: בשלא שהה אחר הוסת שיעור כדי שתוכל לטבול אבל אם שהה אחר הוסת שיעור שתוכל לטבול בא עליה ואין צריך לשאול בין אם היא ערה או ישנה בין קטנה בין גדולה."

   שו"ע: "אשה שיש לה וסת לימים לבד והגיע שעת וסתה אסור לבוא עליה עד שישאלנה ואם אין לה וסת – יום ל' לראייתה הוי כהגיע שעת וסתה. ואם שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול בא עליה ואין צריך לשאול."

ש"ך סק"ל: "קודם שעת וסתה וכן באין לה וסת קודם ל' אין צריך שישאלנה."

ט"ז סקט"ז: "… אפילו אשה ילדה שבושה לטבול מעצמה… ואם ודאי ראתה אסורה עד שישאלנה."

סעיף א'  – נאמנת לומר טבלתי.

 

גמ' נדה יב.: "ת"ר חמרין ופועלים והבאים מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה. ובאין ושוהין עמהן בין ישנות בין ערות. בד"א שהניחן בחזקת טהרה אבל הניחן בחזקת טומאה לעולם היא טמאה עד שתאמר לו טהורה אני."

הניחן בחזקת טהרה – טהורה בלי שישאלנה.

הניחן בחזקת טומאה – טמאה עד שתאמר טהורה אני.

בב"י כתב שפשוט הוא שה"מ שעברו ימי השיעור שתוכל למנות ולטבול.

טור: "האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי. ומ"מ כשאומרת לו טבלתי נאמנת."

פרישה סק"ב: "נאמנת -… ואין צריך עדים שטבלה."

ב"י – הטור דקדק לומר: "עד שתאמר לו טבלתי."–  דוקא טבלתי ולא טהורה אני או כל כיו"ב כיון שאינה נאמנת לומר אינני טמאה וכפי שיתבאר לקמן בעז"ה, אלא נאמנת דוקא שאומרת טבלתי.

רא"ש: אפילו מצא בגדיה מלוכלכים בדם נאמנת לומר בשוק של טבחים עברתי או בדם ציפור נתעסקתי.

שו"ע: "האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי."

    רמ"א: "ומאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול נאמנת. אפילו רואה בגדיה מלוכלכים נאמנת לומר בשוק טבחים עברתי או נתעסקתי בציפור וכד' לזה."

   ט"ז סק"א – מקשה מדוע דייקו הפוסקים לומר שהיא נאמנת רק אם עברו ימים שיכולה למנות ולטבול – הרי לפני כן בודאי שאינה נאמנת שהרי אי אפשר לה לטבול באותו זמן? אלא י"ל שמיירי שספק לו אם עברו ימים שיכולה למנות ולטבול – והיא נאמנת לומר טבלתי לפי שאפשר בכך.

ש"ך סק"א – ג"כ כתב הכי; שאם הוא יודע שבודאי לא עברו ימים שתוכל למנות ולטבול – ודאי שאסורה. אלא אם ספק לו אם עברו או לא – נאמנת וסומך על עדותה.

 

סעיף ב' – הוחזקה נדה בשכנותיה.

 

בסעיף זה נעסוק בדין זה בקצרה. בסעיף שאחר זה נעסוק בו בעז"ה ביתר הרחבה.

גמ' כתובות עב.: "… דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה – בעלה לוקה עליה משום נדה."

    רש"י: "הוחזקה נדה בשכנותיה – שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה."

ועוד כתב רש"י שבעלה לוקה עליה – מיירי שהתרו בו.

טור: "ואם הוחזקה נדה בשכנותיה כגון שראוה לובשת בגדים המיוחדים לה לימי נדתה חשיבא כודאי טמאה."

ב"י – ואסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי. ואם שמשה לוקה עליה דמשוינן לה דודאי נדה.

שו"ע: "ואם הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה חשובה כודאי טמאה."

וכאמור חילוקים נוספים בדין זה יתבארו בעז"ה בסעיף הבא.

 

סעיף ג' – אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני.

 

בסעיף זה נדון בעז"ה בנאמנות האשה להעיד על עצמה אם טמאה היא או טהורה וכן אם אמרה בתחילה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני – אי שויה לנפשה חתיכה דאיסורא או שנאמנת בנותנת אמתלא לדבריה כפי שנראה בעז"ה.

משנה כתובות כב.: "האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני – נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהייתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני – אינה נאמנת." (ומיירי שאבד גטה.)

ועוד בגמ' אוקמינא להא בשנתנה אמתלא לדבריה.

ושם במשנה שנינו עוד: "אמרה נשביתי (בין העכו"ם) וטהורה אני (שלא נבעלתי לעכו"ם) נאמנת (ומותרת לכהן) שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת. ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא."(דהיינו אם כבר נשאה לכהן ואח"כ אמרה שהיתה בין העכו"ם ובאו עדים ע"כ – אין בעלה חייב לגרשה.)

גמ' (שם): "… תניא נמי הכי: אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת. ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקדשה את עצמה. אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן? אמרה להם: בתחילה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי."

    ושם נמי: "… בעא מיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני (נדה) וחזרה ואמרה טהורה אני מהו? א"ל: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת. תנא מיניה מ' זמנין ואפ"ה לא עבד שמואל עובדה בנפשיה."(שלא נהג כן עם אשתו).

טור: "אמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה לו טהורה אני אינה נאמנת ואם נותנת אמתלא לדבריה שאמרה לו כן תחילה מפני שלא היה בה כח או דבר אחר כיו"ב – נאמנת."

ב"י:

– ר' ירוחם – אם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני – נאמנת רק אם אמרה כן תוך כדי דיבור אבל אחרי כדי דיבור אינה נאמנת.

– ר"ן – כאמור בגמ' הנ"ל, למרות שרב  האמין את האשה בשנתנה אמתלא לדבריה שמואל לא נהג כן בעצמו עם אשתו כיון שחשש לכך. ולכן אפ"ה הלכה כרב כיון שהלכה כמותו באיסורי ועוד ששמואל לא נהג כן לא משום שאין הלכה כרב אלא משום שהחמיר על עצמו אבל אה"נ אם היה צריך להורות לאחרים בדין זה היה מורה כרב.

– רי"ף – יש לפסוק ולהחמיר כשמואל כיון דחישינן להא.

– ר"ן – שמואל לא חלק על רב אלא החמיר על עצמו. ולא נכתבו דברי שמואל אלא ללמד למי שרוצה להחמיר על עצמו שיכול.

בעניין שנתנה אמתלא לדבריה מובאות בב"י ובד"מ כמה סיבות שגרמו לה לומר בתחילה טמאה אני, וכפי שנראה לא כל סיבה ולא כל אמתלא מתקבלת ויתכן שסיבה כזו או אחרת שגרמה לה "לשקר" בתחילה – אין בה ממש ולכן אע"ג שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת.

ב"י:

רמב"ם: "האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחילה – אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כיצד? תבעה בעלה, ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אני אלא  מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו – הרי זו נאמנת וכן כל כיו"ב."

ספר התרומה: "אשה שאמרה טמאה אני ואח"כ אמרה לא כי, טהורה אני אינה נאמנת לומר תחילה הייתי מכחשת ומשטה בך אלא צריך לפרוש הבעל ממנה עד שתספור ז' נקיים ותטבול אבל אם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבורה בא אלי הדם או חולה הייתי ולא הייתי יכולה לסבול תשמיש או דברים אחרים כיו"ב נאמנת ומותרת מיד."

   דרכי משה:

מהר"י וייל: "…. דאם הייתה בקטטה עם בעלה ואמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני ומה שאמרתי תחילה מחמת הקטטה שהייתה ביני ובינך עשיתי נאמנת. ולא עוד אלא בסתם אם היא באה ושוכבת אצלו אין צריך לשואלה דודאי הואיל ושוכבת אצלו טהורה היא ותחילה מחמת קטטה ומריבה עשתה."

   שו"ע: "אמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני אינה נאמנת (אם הוא לאחר כדי דיבור – רי"ו) ואם נתנה אמתלא לדבריה כגון שאומרת שלא אמרה לו כן תחילה אלא מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש או טענה אחרת כיו"ב – נאמנת."

רמ"א: "ומ"מ מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא להאמין לה מדת חסידות הוא (ב"י) אבל מדינה נאמנת אפילו שתקה אח"כ רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחילה טמאה אני עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה (מהר"י וייל) וכד' לזה."

   ש"ך בסק"ב ובסק"ג – הביא את הדוגמאות הנ"ל שראינו בב"י על איזו אמתלא נאמנת ועל איזו לא.

בסק"ד כתב הש"ך לגבי דברי מהר"י וייל: רק שהיא באה ושוכבת וכו' שמ"מ נראה שהבעל צריך לשאול אותה למה באה אצלו "דצריך להוציא האמתלא מפיה"

ועוד כתב שם הש"ך שמהר"י וייל אמר כן היכא שאמרה לפני כן מרגישה אני בבני מעיים, או חוששת או כל כיו"ב אבל לא כשאמרה בפירוש טמאה אני. ומה שכתב רמ"א כאן משמע שגם אם אמרה בפירוש טמאה אני – נאמנת. אך מ"מ גם הרמ"א מסכים דכל מה דאפשר לברר מבררינן ומה שאמר כאן בא לומר דלא נימא ששכיבה אצלו לאו כלום הוא .

הוחזקה נדה בשכנותיה.

נושא זה כאמור קשור לסעיף הקודם אלא שבסעיף הקודם עסקנו בו באופן כללי ביותר. כאן בעז"ה נדון בו בהרחבה כיון שהטור הקשה ממקרה זה לנאמנות האשה עצמה כפי שנראה בעז"ה.

 

משנה כתובות עב.: "ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה: מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה…"

   גמ' (שם): "ומשמשתו נדה  – היכי דמי – אי דידע בה נפרוש אי דלא ידע – נסמוך עילוה? דאמר ר' חיננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה שבעת ימים- לה – לעצמה! ל"צ דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שייליה ואישתכח שיקרא. ואיבעית אימא כדרב יהודה דאמר רב יהודה: הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה."

רש"י: "הוחזקה נדה בשכנותיה – שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה. בעלה לוקה – אם התרו בו…"

(תוד"ה "וספרה"  שם: "וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתוב וספרה? וי"ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור – אין לה לברך.")

טור: "כתב הרמב"ן: הוחזקה נדה בשכנותיה ואח"כ אומרת טהורה אני אפילו נותנת אמתלא לדבריה שאומרת לא לבשתי בגדים אלו אלא שלא תטרידני עכשיו כי לא הייתי בריאה – אינה נאמנת ע"כ. ר"ל כיון שראינוה לובשת בגדי נדותה הוי כאילו ראינו שראתה שאז אינה נאמנת לומר לא ראיתי.

ותימה הוא: וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מכשאומרת בפירוש טמאה אני? שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא." (ז"א כשהיא אומרת בעצמה טמאה אני מותרת ע"י אמתלא, ושאחרים אוסרים אותה ע"י חזקה מסויימת – לא כ"ש שתהיה טהורה ע"י אמתלא?!)

ב"י:

רשב"א – מתרץ את קושית הטור וכותב שהטעם שאינה נאמנת אם הוחזקה בשכנותיה הוא שמשום בושת אונס או כל סיבה כיו"ב אפשר להאמין לה אם נתנה אמתלא לדבריה אבל כאן לא כיון שעשתה מעשה ז"א כשרוצה להתחמק מתשמיש ולתת אח"כ אמתלא לדבריה – אם היא טהורה באמת – היא תתחמק מסיבות של בושת, אונס או כיו"ב אבל לעשות מעשה בולט כל -כך כגון ללבוש בגדי נדות – אינה עושה אא"כ טמאה באמת ולכן כשהוחזקה נדה בשכנותיה אינה נאמנת לתת אמתלא לדבריה – אלא נעשית מכחישה מה שאמרה קודם.

ביחס לדברי הגמ' שאם אמרה חכם טהר לי וכו' מובא בב"י:

רמב"ן: החכם נאמן.

רשב"א: אינו נאמן. ומיירי שבאו עדים והזימו את החכם – שאמרו "עימנו היה" במקום פלוני. וכל זה לעניין להפסידה כתובתה – שאין החכם נאמן כולי האי שנפסיד כתובתה בעד אחד, אך מ"מ מודה הרשב"א שלעניין החזקתה בטומאתה נאמן הוא. וכן כתב הט"ז בסק"ג. ועוד כתב שם הט"ז שהחכם נאמן לאוסרה רק אם הוא בפנינו אבל אם עד מעיד שהחכם אסר אינו נאמן.

שו"ע: "אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדתה ואח"כ אמרה טהורה אני אעפ"י שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת. (רמ"א (?) – אמרה פלוני חכם טהר לי כתם והחכם אומר שהיא משקרת נאמן החכם וטמאה היא).

ש"ך סק"ה – לגבי הוחזקה נדה בשכנותיה – הביא את תירוץ הרשב"א לקושיית הטור.

וכתב עוד שלפי דבריהם (רשב"א וב"ח) הוחזקה נדה בשכנותיה אינה נאמנת ע"י אמתלא – ה"מ רק כאשר היתה לה אפשרות אחרת להתחמק מתשמיש והיא לובשת בגדי נדות אבל אם לא היתה לה אפשרות אחרת והוצרכה ללבוש בגדי נדותה – נאמנת לומר טהורה אני – ע"י אמתלא.

ט"ז סק"ב: לגבי הוחזקה נדה בשכנותיה שאינה נאמנת – כתב בשם מהר"י לייב מפראג שכתב שיש להבחין בין הוחזקה נדה בשכנותיה לבין כשונתנת אמתלא לבעלה:

כשמוחזקת בשכנותיה – מחזיקה עצמה טמאה כנגד כולי עלמא וכו"ע לא יודעים מאמתלא ולכן אין לסמוך על אמתלא זו שהיא כנגד כלי עלמא. משא"כ כשאומרת לבעלה טמאה אני – שהיא סומכת על כך שתאמר לו את האמתלא בסוף וידע בעלה שאמרה טמאה – מסיבה כזו או אחרת ולא משום טומאה. "ותירוץ זה נכון" (לשון ט"ז)

ועוד כתב הט"ז דלפי זה אם אמרה לבעלה בפני רבים לא מהניא אמתלא אח"כ דבעינן לבעלה בלבד.

 

סעיף ד' – היה משמש עם הטהורה ופרסה נדה.

 

בסעיף זה נעסוק בעז"ה במקרה עצמו בפרט ובעניין שגגות וכפרות בכלל. כאן נבאר בעז"ה מה יש לעשות מיד במקרה כזה וכיצד יש לפרוש ממנה במקרה זה ולקמן נראה בעז"ה דין השגגות והכפרות בכלל ובמקרה זה בפרט.

גמ' שבועות יז:, יח. -"היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופורש מיד – חייב כרת מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו… היכי עביד? אמר רב הונא משמיה דרבא נועץ עשר ציפורניו בקרקע עד שימות (האיבר) …"

טור: "היה משמש עם הטהורה ופרסה נדה לא יפרוש מיד אלא ינעוץ ציפורניו בארץ ולא יזוז ממקומו עד שימות האיבר ויפרוש באיבר מת."

ב"י:

– טעם שלא יפרוש עיד שימות האיבר – לפי שיציאתו הנאה לו כביאתו.

-רמב"ם: אם פורש בקשויו – חייב כרת.

– טעם לנעוץ ציפורניו בקרקע – שאם לא עשה כן כל עוד שאינו פורש – הוא נהנה.

– סמ"ג: "… ומפנה ליבו בפחד ורתת גדול עד שימות האיבר ואח"כ נשמט ממנה."

– מרדכי – בזמן זה יפסוק מלדוש – וזה פשוט.

שו"ע: "היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופורש מיד – חייב כרת (רמב"ם) שיציאתו הנאה לו כביאתו. כיצד יעשה: נועץ ציפורני רגליו בארץ ושוהה בלא דישה (מרדכי) עד שימות האיבר ופורש באיבר מת."

   רמ"א: "וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו (סמ"ג) ולא יסמוך עליה רק יסמוך על ידיו ורגליו שלא יהנה ממנה."

סעיפים א – ב  – דיני הבדיקה. מקורות וביאורים.

 

בסעיפים אלו נעסוק בעז"ה, בדיני בדיקת האשה. נושא זה מורכב מאד, ומופיעים בו חילוקים רבים ושיטות רבות. גם בפסיקת ההלכה כפי שנראה, בעז"ה, אין הדברים ברורים ופשוטים.

נשתדל בעז"ה לסדר את הלימוד בצורה ברורה, מובנית ומובנת ככל שיסייע ה' בידינו. בתחילה נראה את המקורות בגמרא, את הסתירות ביניהן וישובן. אח"כ נראה את שיטות הפוסקים והבנתם את דברי הגמרא. ולבסוף נבאר בעז"ה את פסיקת השו"ע.

עוד יש להקדים ולומר שבדין בדיקת האשה יש להבחין בחילוקים הבאים:

א. אם הבדיקה נצרכה לכל אשה או רק לאשה שעסוקה בטהרות.

ב. אם יש בזה הבדל בין אשה שיש לה וסת לאשה שאין לה וסת.

ג. זמן הבדיקה; לפני תשמיש או אחריו.

 

מקורות

 

   א. משנה נדה יא.: "… ופעמיים צריכה להיות בודקת; שחרית ובין השמשות. ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה…"

(אשה שעסוקה בטהרות צריכה לבדוק עצמה פעמיים ביום: בשחרית – כדי לברר אם הטהרות שעסקה בהם בלילה ודאי לא נטמאו. וביה"ש – כדי לברר שטהרות שעסקה בהם ביום לא נטמאו.

בדיקה נוספת המוזכרת במשנה – לפני שמשמשת את ביתה. בביאור בדיקה זו יש מחלוקת כפי שנבאר לקמן בעז"ה)

גמ' (שם): "אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת.(מה שנאמר במשנה שצריכה לבדוק עצמה ה"מ לענין טהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה.) פשיטא! שחרית תנן? אלא אי אתמר אסיפא איתמר: ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה – אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות (שבודקת עצמה גם לבעלה) דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה. אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה כלל."

(הבדיקה השלישית שבמשנה – מדובר בבדיקה נוספת של אשה שעסוקה בטהרות שתבדוק עצמה גם לבעלה שהרי ממילא בודקת עצמה לטהרות ואין כאן טרחה יתירה. אבל שאר נשים שאינן עסוקות בטהרות לא מטרחינן להן כולי האי לבדוק עצמן לבעליהן).

– עוד מסיקים שם בגמרא שאפילו אשה שאין לה וסת קבוע נמי לא צריכה בדיקה לבעלה.

יוצא א"כ מדברי הגמרא:

א. אשה שעסוקה בטהרות בודקת עצמה שחרית, ביה"ש ולבעלה – ואפילו יש לה וסת.

ב. אשה שאינה עסוקה בטהרות אינה בודקת עצמה כלל ואפילו אין לה וסת.

 

ב. גמ' (שם): "… דאמר ר' זירא אמר ר' אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק – ואוקימנא בעסוקה בטהרות."

 

ג. גמרא נדה יב: –"ת"ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ויוציא ולא מחזיר עולמית –דברי ר"מ. (אינו מחזיר עולמית כיון שאם תצא ותתרפא ותחזור להיות לה אורח כנשים ותנשא לאחר – יאמר הראשון – לו ידעתי שתתרפא לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל למפרע – לכן גזרו שאינו מחזיר עולמית.) ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים הן עותוה הם תקנוה. (שאם רואה דם בעדים מגרשה ואינו מחזירה עולמית ואם לא ראתה – לא מגרשה.)... א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס."

ומבררין בגמרא במאי אוקימנא לברייתא זו: אם נאמר דאוקימנא להא בעסוקה בטהרות – דהיינו שרק אשה שעסוקה בטהרות צריכה בדיקה גם לבעלה – הא אמרה שמואל חדא זמנא (מקור ב'), וא"כ מדוע יש כפילות? ואם נאמר בשאינה עסוקה בטהרות מיירי נמצא סתירה בדברי שמואל עצמו; שפעם אמר שרק עסוקה בטהרות צריכה בדיקה גם לבעלה וכאן אומר שגם מי שאינה עסוקה בטהרות נמי צריכה בדיקה לבעלה?!

ומתרצים בגמרא: "מאן דמתני הא לא מתני הא."

(כדי להגדיר בדיוק את שאלת הגמרא ואת תשובתה יש להיעזר בראשונים כיון שיש פירושים שונים בראשונים לזה שמהם, לפי דעתי נובעים גם החילוקים בדינים. ונראה זאת בעז"ה לקמן בהמשך.)

 

ד. משנה נדה טז.: "בש"א צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או שתשמש לאור הנר. בה"א דיה בשני עדים כל הלילה."

(ב"ש: אשה שמשמשת במשך כל הלילה כמה פעמים צריכה עדים על כל תשמיש ותשמיש; אחד לפני תשמיש ואחד לאחריו. ותבדוק את כולם למחרת או שתשמש לאור הנר ובכל תשמיש תבדוק לפניו ולאחריו – לאור הנר.

ב"ה: תשמש בשני עדים בלבד אחד לפני התשמיש הראשון ואחד אחרי התשמיש האחרון.)

גמ' (שם ע"ב): "… אמר ר' זירא מדברי כולם נלמוד שבעל נפש לא יבעול וישנה (בלא בדיקה)

רבא אמר בועל ושונה (אפילו בלא בדיקה) כי תניא ההיא לטהרות."

(המשנה הנ"ל מיירי באשה שהיא עסוקה בטהרות ולכן הוצרכה לבדיקות הנ"ל משא"כ בשאר נשים שאינן צריכות בדיקה כלל.)

עד כה ראינו, בעז"ה, את המקורות המהווים בסיס ויסוד לסוגייתנו. כאמור בהבנתם ובפירושם נחלקו הראשונים והפוסקים ונלמדו כמה שיטות בדין הבדיקה. נראה, בעז"ה לקמן את השיטות השונות, דרך לימודן מהמקורות ואת הנפ"מ ביניהן.

 

השיטות בדין הבדיקה.

אשה שאין לה וסת.

שיטת רש"י.

נדה יב: -"… מאן דמתני הא לא מתני הא."

כדי להבין את שיטת רש"י יש להבחין: א. ג' מקרים המובאים בגמרא.

ב. שתי קושיות בתוך ג' המקרים הנ"ל.

א. ג' המקרים המובאים בגמרא:

  1. יא: –"…ופעמיים צריכה להיות בודקת שחרית וביה"ש ובשעה שעוברת לשמש את ביתה."

ולגבי משנה זו אמר רב יהודה אמר שמואל שמיירי באשה שהיא עסוקה בטהרות ואפילו אין לה וסת.

  1. יא: –"… דאמר ר' זירא אמר ר' אבא בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק – ואוקימנא בעסוקה בטהרות."
  2. יב: לגבי מחלוקת ר"מ וחנינא בן אנטיגנוס א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא ואוקימנא להא בעסוקה בטהרות.

ב. שתי הקושיות:

  1. בכל אחד מהמקרים ההלכה היא מפי שמואל וא"כ יש כפילות בדברי שמואל ויש לשאול מדוע קיימת כפילות זו?
  2. יש כפילות נוספת בין מקרה א' למקרה ג' בדברי רב יהודה וא"כ יש לשאול לגבי כפילות זו.

ונבאר עתה בעז"ה שיטת רש"י בנ"ד:

בתחילת דבריו מפרש רש"י בפשטות את הכפילות ששואלת עליה הגמרא כפי שפירשנו בפירוש הראשון, דהיינו הכפילות בדברי שמואל ומפרש שרב יהודה אמר משמו של שמואל את ההלכה עפ"י המשנה ביא: ור' זירא אמר ר' אבא בר ירמיה אמר שמואל עוסק בהלכה אחרת. ז"א: מאן דמתני הא (1) לא מתני הא (2) ולהיפך. אלא שבהמשך דבריו מקשה רש"י את הקושיא השניה שראינו: שיש כפילות במימרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל" וא"כ יש לשאול מדוע יש כפילות בדברי רב יהודה?

לגבי שאלה זו מביא רש"י שתי פירושים שאת הראשון הוא מקבל ואת השני הוא דוחה:

פירוש א':

אכן יש כפילות בדברי רב יהודה אמר שמואל: המשנה ביא. ומחלוקת ר"מ וחנינא בן אנטיגנוס.

המשנה ביא. יכולה להתפרש לשני כיוונים: עסוקה בטהרות ואינה עסוקה בטהרות. ושם לא בא ללמדנו רב יהודה דבר לעניין עסוקה בטהרות אלא בא ללמדנו לגבי אשה שאינה עסוקה בטהרות=שאינה צריכה בדיקה לבעלה כלל. ולגבי מח' ר"מ ור' חנינא בן אנטיגנוס שמיירי באשה שעסוקה בטהרות שצריכה בדיקה-למדנו שמואל-שההלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. ז"א שאשה שעסוקה בטהרות ואין לה וסת משמשת בשני עדים, הם עיוותיה והם תיקוניה.

פירוש ב':

כאן השאלה היא לגבי הכפילות בדברי שמואל. וי"ל שלעולם מיירי בשאינה עסוקה בטהרות שצריכה בדיקה ומחלוקת אמוראים היא בדברי שמואל.

אך כאמור דוחה רש"י פירוש זה שהרי אם ניישב הכפילות בדברי שמואל מ"מ תשאר הכפילות בדברי רב יהודה עצמו. ולכן מקבל רש"י את הפירוש הראשון.

ב"י:

מסיק מדברי רש"י שאשה שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה כלל ואפילו אין לה וסת. (וכ"כ רשב"א, סמ"ג, סה"ת, ר"ן והג"מ – שזוהי דעת רש"י).

מרדכי: לפי רש"י ור"ת אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה.

רוקח, הג"מ וסה"ת: בשל סופרים הלך אחר המיקל. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמה לבדוק לפני תשמיש לא שדינן לה – דא"כ ליבו נוקפו ופורש.

רבינו שמחה: אחרי תשמיש אינה רשאית אבל לפני מצוה (ועין לעיל קפ"ד א').

שיטת הר"ן.

(פ"ב דשבועות דף ב. מדפי הרי"ף)

לגבי הגמרא בנדה יב: מחלוקת ר"מ ור' חנינא בן אנטיגנוס – א"ר יהודה אמר שמואל בעסוקה בטהרות מיירי. ולפי מה שפירש רש"י – אשה שעסוקה בטהרות ואין לה וסת – לפי ר"מ יש לגרשה (אך כאמור הלכה כר' חנינא).

ומקשה הר"ן על פירוש זה ואומר שלא יתכן לומר כן כיון שלפי ר"מ יש לגרש את האשה ולא להחזירה עולמית וכי בגלל שהיא אשה שעסוקה בטהרות וחיישינן שמא תטמא אותם נגרשה?! אין זו סיבה מספקת להוציא אשה! לכן ודאי יש לומר שמחלוקתם דנה לגבי אשה שאינה עסוקה בטהרות ומיירי בבדיקת אשה לבעלה.

(נראה לפענ"ד ששורש מח' רש"י ור"ן היא בהבנת דברי ר"מ – ז"א מה הסיבה שאמר ר"מ שיש לגרש האשה ולא להחזירה עולמית: לפי ר"ן: הסיבה לגירושין היא שלא תטמא את הטהרות שמתעסקת בהן יום יום וא"כ אין להוציא אשה מבעלה בשל סיבה זו. ולכן חייבים לפרש שמיירי בבדיקת אשה לבעלה שאינה יכולה לשמש איתו ולכן מוציאה ואינו מחזירה עולמית.

לפי רש"י : הסיבה לגירושין היא שאינה יכולה לשמש את בעלה וכל עניין הבדיקה לבעלה באשה עסוקה בטהרות נובע מתוך שהיא עסוקה בטהרות – דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה. ולכן מיירי באשה עסוקה בטהרות ועיקר הגירושין הוא בגלל שאינה יכולה לשמש את ביתה.)

 

שיטת רבנו חננאל.

מובא בב"י בשם הרא"ש (פ"ק דנדה סי' ה').

רבנו חננאל פירש כפירוש השני שדחה רש"י ופסק הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס ז"א – אשה שאין לה וסת אעפ"י שאינה עסוקה בטהרות – אסורה לשמש בלא עדים.

ולגבי מה שהקשה רש"י דא"כ קשיא דרב יהודה אדרב יהודה י"ל דאמוראי ננהו אליבא דרב יהודה (ר"ן).

רשב"א בתורת הבית (בית ז' שער ב' דף ז.) הביא ראיות לסתור את פירוש ר"ח:

א. קשיא דרב יהודה אמר שמואל אדרב יהודה אמר שמואל.

ב. לגבי מה ששאל ר' זירא את ר' יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה (יב.) א"ל לא תבדוק דא"כ ליבו נוקפו ופורש – פירש הרשב"א ששאלה זו של ר' זירא היא לא לגבי כו"ע אלא ממידת חסידות לבעל נפש. אבל אה"נ כל אשה לא תבדוק ואפילו אין לה וסת.

ג. "כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן" (טו.) – ודייק מזה רשב"א כל – אפילו מי שאין לה וסת.

ד. נדה יב: – שיילנהו לאנשי ביתיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב אי מצריכו להו בדיקה ואמרו ליה לא – משמע אפילו אין לה וסת קבוע.

מסקנת הרשב"א: א"כ שבדיקה לבעלה מיירי באשה שעסוקה בטהרות בלבד ומי שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה ואפילו אין לה וסת קבוע.

רבנו ירוחם: (נתיב כו' ח"ב) כתב שלפי ר"ח שמעוברת מ"מ אינה צריכה בדיקה ואפילו הגיעה שעת וסתה.

שיטת הרי"ף.

  "… ואם שמשה בשני עדים אחד לו ואחד לה ג' פעמים ולא נמצא דם באחד מהם הרי הן תיקוניה והרי היא ככל הנשים  אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אניטגנוס." (ז"ל הרי"ף ס"פ אלמנה ניזונת כתובות ס: מדפי הרי"ף ולאחר שהביא מח' ר"מ ור' חנינא בן אנטיגנוס כתב כן.)

וכתב על זה הר"ן (פ"ב דשבועות) שהרי"ף אמנם סובר שאשה שאין לה וסת לא צריכה בדיקה, אבל ה"מ לאחר שתהיה מוחזקת ג' פעמים שלא תהיה רוה דם מחמת תשמיש – דהיינו אם בדקה ג' פעמים ראשונות והוחזקה שאינה רואה דם מחמת תשמיש – לא צריכה יותר בדיקה לעולם ואפילו אין לה וסת אבל לכתחילה חוששין.

אבל הב"י הביא דעת המרדכי שחלק על פירוש זה של הר"ן וסבר שגם לרי"ף צריכה בדיקה לבעלה אם אין לה וסת ולא חילק בין ג' פעמים ראשונות לשאר פעמים.

רשב"א, מ"מ ורמב"ן – פסקו כדעת רי"ף וכפי שפירש ר"ן ולא כפי שפירש מרדכי.

 

שיטת הרמב"ם.

פ"ד הט"ז מהל' איסו"ב: "… אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש."

לפי הרמב"ם כל אשה שאין לה וסת צריכה לבדוק עצמה לבעלה ואפילו אינה עסוקה בטהרות.

ר"ן הרמב"ם מפרש מחלוקת ר"מ ור' חנינא בן אנטיגנוס באשה שאינה עסוקה בטהרות ואפ"ה צריכה בדיקה אם אין לה וסת. (לגבי הסתירה בדרי רב יהודה י"ל אמוראי ננהו וכו').

שיטת הרא"ש.

הרא"ש הרבה להקשות על שיטת הרי"ף ולהוכיח כנגדו. אך לבסוף כתב : "יש לפרש כשיטת רש"י רק שלא מלאני ליבי להקל כי דברי ר"ח דברי קבלה הן."

 

אשה שיש לה וסת.

 

ר"ן (פ"ב דשבועות) כתב שמשמע מדברי רי"ף והסכמת כלל הפוסקים (חוץ מהרמב"ם) שאשה שיש לה וסת קבועה משמשת בלא בדיקה.

מ"מ – ראב"ד, רמב"ן ורשב"א – אשה שיש לה וסת משמשת בלא עדים שלא בשעת וסתה ובועל ושונה כמה פעמים ואינה צריכה לבדוק לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש. שבנשים שיש להן וסת לא הוזכרה בדיקה בתלמוד – אלא למי שהיא עסוקה בטהרות.

ב"י – כתב שראייתם מדברי הגמרא והמשנה טז. מח' ב"ה וב"ש ורבא אמר התם שמשנה זו מיירי לטהרות. (עיין לעיל מקור ד').

יוצא א"כ שלפי רוב ככל הפוסקים (להוציא דעת הרמב"ם) אשה שיש לה וסת אינה צריכה כלל בדיקה לבעלה.

דעת הרמב"ם.

פ"ד הט"ז מהל' איסו"ב: "… אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד אבל לאחר תשמיש הכל צריכות ב' עדים אחד לו ואחד לה ואף מעוברת ומניקה."

 משמע מדבריו שהוא סובר שגם אשה שיש לה וסת צריכה בדיקה – לאחר תשמיש.

ראב"ד: (שם) – השיג עליו וכתב שיגע יגיעות רבות לחינם, שכל הבדיקות שהוזכרו בתלמוד אינן אלא באשה שהיא עסוקה בטהרות.

 

סיכום השיטות.

   א. אשה שיש לה וסת :

לפי רוב ככל הפוסקים – אינה צריכה בדיקה כלל, בין לפני תשמיש בין לאחריו ואדרבה אין לה להחמיר על עצמה ולבדוק שמא ליבו נוקפו ופורש.

לפי הרמב"ם – נמי צריכה בדיקה אחרי תשמיש.

ב. אשה שאין לה וסת:

– רוב הפוסקים – אינה צריכה בדיקה ודינה כדין אשה שיש לה וסת שכל הבדיקות שהוזכרו בתלמוד אינן אלא לאשה שהיא עסוקה בטהרות בלבד.

– רי"ף (רמב"ן ורשב"א) – אם הוחזקה ג' פעמים ראשונות שאינה רואה מחמת תשמיש – אינה צריכה בדיקה יותר.

(ב"י: "ונראה לי לדעתם (רי"ף וסיעתו) שבאותם ג' פעמים צריכה לבדוק עצמה קודם תשמיש."

ד"מ סק"א: "ואין דבריו (ב"י) נראין לא מלשון רבנו (טור) ולא מלשון רי"ף עצמו").

-רא"ש ור"ח – כל זמן שאין לה וסת צריכה בדיקה קודם תשמיש ולאחריו.

– רמב"ם – גם בעלה צריך לבדוק לאחר תשמיש.

טור: "כל אשה שאינה עסוקה בטהרות פירש רש"י שאינה צריכה בדיקה לבעלה אפילו אם אין לה וסת. ורבנו חננאל פסק כיון שאין לה וסת אפילו לבעלה אסורה עד שתבדוק. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל נראה לי כפירוש רש"י אלא שלא מלאני ליבי להקל כי דברי רבנו חננאל דברי קבלה הן. והך בדיקה פירש רב אלפס שבודקת אחר תשמיש היא והוא אם עשתה כן ג' פעמים ונמצא דם על שלו או על שלה ג' פעמים תצא בלא כתובה…ואם שמשה ג' פעמים ע"י בדיקה ולא נמצא לא בשלה ולא בשלו בשום פעם הרי היא ככל הנשים ומותרת בלא בדיקה. וכ"כ הרמב"ן אלא שהוסיף עדיין בדיקה אחת לה קודם כל תשמיש. וא"א הרא"ש ז"ל כתב שבודקת פעם אחת קודם תשמיש ופעם אחת אחר תשמיש והבעל אינו צריך לבדוק וכן תעשה כל ימיה שלעולם אסורה לשמש בלא בדיקה. ואם הוחזקה ג' פעמים להיות רואה מחמת תשמיש אז אסורה לשמש לעולם ותצא בלא כתובה."

 

פסיקת השו"ע.

 

סעיף א' – אשה שיש לה וסת.

בסימן קפ"ד א' כתב השו"ע: "… וכל אשה שיש לה וסת קבוע בא עליה שלא בשעת וסתה ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש." –ז"א שאינה צריכה בדיקה לפני תשמיש אבל אחרי תשמיש כן תבדוק וא"כ זוהי דעת הרמב"ם ונראה שפסק כמותו, לכאורה.

אלא שבסימן קפ"ו א' – הביא "בסתם" דעת האומרים אשה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל ואדרבה אין לה להחמיר על עצמה שמא לבו נוקפו ופורש. ו"בי"א" הביא דעת הרמב"ם הנ"ל שכן צריכה בדיקה אפילו יש לה וסת.

וא"כ עפ"י כללי השו"ע – סתם וי"א הלכה כסתם. וא"כ הוי סתירה בדברי שו"ע עצמו?!

ש"ך (קפ"ד סק"ד): מיישב סתירה זו ומסביר שמה שכתב שו"ע בקפ"ד -זוהי אמנם דעת הרמב"ם אך אין לומר שפסק כן רק שהביא דעתו אבל אה"נ הלכה כשאר פוסקים.

(לגבי מ"ש שאין לה לבדוק עצמה שמא לבו נוקפו ופורש כתב "כריתי ופליתי" (ר' יונתן מאייבשיץ) שאם בעלה מצווה אותה לבדוק עצמה ליכא למיחש לשמא לבו נוקפו וכו' ושרי לה לבדוק את עצמה.)

רמ"א – גם בקפ"ד וגם כאן פסק כשאר פוסקים שאשה שיש לה וסת אין לה להחמיר על עצמה ואסור לה לבדוק עצמה לא לפני תשמיש ולא לאחריו.           

סעיף ב' –אשה שאין לה וסת.

שו"ע: "אם אין לה וסת קבוע ג' פעמים הראשונים צריכין לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש הוא בעד שלו והיא בעד שלה ואם הוחזקה באותם ג' פעמים שאינה רואה דם מחמת תשמיש שוב אינה צריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש (רי"ף) ולהרמב"ם והרא"ש כל זמן שאין לה וסת צריכה היא בדיקה לעולם קודם תשמיש ואחר תשמיש. והרמב"ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש."

רמ"א: "ואין צריכין לבדוק עצמן אחר כל תשמיש ותשמיש שעושין בלילה אחת אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד אחד ולמחר צריכים בדיקה ואם מצאה דם טמאה.

קנחה עצמה בעד ואבד לה לא תשמש עד שתבדוק עצמה הואיל ואין לה וסת."

ש"ך סק"א – מה שפסק שו"ע זוהי דעת הרי"ף עפ"י מה שהבינו אותו רוב הגדולים: שצריכה לבדוק עצמה ג' פעמים ראשונות ואח"כ לא  תבדוק כלל.

אלא שכתב שלא הבין ולא ירד לסוף דעת הגדולים שהבינו כך מדברי הרי"ף והרבה להוכיח שגם הרי"ף סובר כשיטת רש"י: "אבל האמת יורה דרכו דדעת הרי"ף כדעת כל הפוסקים דאפילו אשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר התשמיש."

ולכן למסקנה כתב הש"ך – כיון שדעת רוב הפוסקים באשה שאין לה וסת שאינה צריכה בדיקה כלל בין לפני תשמיש ובין לאחריו ואפילו לדעת הרי"ף, וכן סובר גם הרא"ש רק שלא מלאו לבו להקל- יש א"כ לפסוק שאינה צריכה בדיקה כלל ואפילו לא ג' פעמים ראשונות.

 

סעיף ג' –וסת חצי קבוע.

 ב"י :

תה"ד – כתב שאשה שיש לה וסת באופן הבא: עד יד' יום מיום טבילתה ודאי שאינה רואה אך לאחר יד' יום אין לה קביעות לוסתה; יתכן שתראה בטו', טז', יז' ויתכן שתראה כא', כב', כג' ז"א יש לה קביעות שלא תראה שבועיים ראשונים אך לחצי השני של החודש אין לה קביעות מתי תראה.

ודינה – שעד שבועיים ימים ראשונים תשמש בלא בדיקה כלל.

שו"ע: "אשה שאינה רואה בפחות מיד' ימים אחר טבילתה אבל לאחר יד' ימים אין לה קבע עד יד' יום דינה כדין אשה שיש לה וסת."

סעיףד' –שאשה נאמנת לבדוק העד שלו.

 

משנה נדה ריש פרק כל היד: "דרך בנות ישראל משמות בשני עדים (מטפחות בדיקה) אחד לו ואחד לה (שבעלה יבדוק לאחר תשמיש בעד שלו אם נמצא דם עליו) והצנועות מתקנות להן עד שלישי לתקן הבית (עד שלישי – לפני תשמיש כדי שתוכל לשמש את ביתה ובעד זה אינה בודקת לאחר תשמיש אלא בעד חדש ונקי.)"

רמב"ם (מובא בב"י): "יש להאיש להניח אשתו שתבדוק בעד שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו" (שהרי היא בקיאה יותר ממנו בראיית דמים בד"כ).

שו"ע: "יש לאדם להניח את אשתו שתבדוק בעד שלו. מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו."

 

סעיף ה' – הוחזקה ג' פעמים להיות רואה מחמת תשמיש.

    בנושא זה נעסוק כאן בקצרה כיון שהוא יתבאר בסימן הבא בהרחבה.

טור: "אם הוחזקה ג' פעמים להיות רואה מחמת תשמיש אז אסורה לשמש לעולם ותצא בלא כתובה."

ב"י:

רשב"א – רואה דם מחמת=רק אם רואה בשעת התשמיש עצמו, שאז ודאי בא הדם מחמת התשמיש עצמו אבל אם ראתה לאחר מכן – תולים ראיית הדם בקלקול וסת ולא מחמת תשמיש.

ועוד כתב הרשב"א שהני ג' פעמים מיירי רצופים בזה אחר זה כדין שור המועד וחזקת קרקעות אך אם רואה מחמת תשמיש לסירוגין – אין זה נקרא מחמת תשמיש.

רמב"ם – רואה מחמת תשמיש=שהייתה כך מביאה ראשונה מתחילת נשואיה. אבל אם ארע לה חולי זה אחר שנשאה ולא מביאה ראשונה- יוציא ויתן כתובתה ולא יחזיר עולמית.

ד"מ:

מרדכי – דוקא אשה שאין לה וסת תצא בלא כתובה אבל יש לה וסת – אעפ"י שרואה מחמת תשמיש – יוציא ויתן כתובתה.

שו"ע: "אם ראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים רצופים (רשב"א) אסורה לשמש לעולם עם אותו בעל ויתבאר בסימן שאחר זה."

ובעז"ה דין הרואה דם מחמת תשמיש יתבאר בהרחבה בסימן הבא.  

הקדמה

– יש להקדים ולומר שרואה דם מחמת תשמיש פירושו כפשוטו – דהיינו שרואה דם מחמת התשמיש עצמו ולא שראתה דם בשעת התשמיש מסיבה כל שהיא כגון שפרסה נדה בשעת התשמיש או שראתה דם בתולים בשעת התשמיש או מכל סיבה אחרת שאינה מחמת התשמיש עצמו. ז"א יש הבדל בין רואה בשעת התשמיש לבין רואה מחמת התשמיש ולא כל זמן שרואה בשעת התשמיש מקרי רואה מחמת התשמיש אלא כל היכא דאפשר לתלות תלינן (כגון דם בתולים, מחמת מכה וכל כיו"ב)

– עוד יש להקדים ולומר שלגבי המילה וסת אמרנו לעיל (קפ"ד) שיש לה מובנים רבים ומשמעויות שונות בכל מקום ומקום. בקפ"ד הגדרנו את המילה וסת כיום או לילה שבו עשויה לראות דם נדתה. כאן (לפחות בסעיף א') הגדרת המילה וסת – הזמן שרואה בו דם בפועל.

– נשתמש כאן בר"ת רדמ"ת – לדין רואה דם מחמת תשמיש.

 

סעיף א' – דין רדמ"ת.


   גמרא נדה סה:/סו. -"ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר ורדמ"ת משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר ורדמ"ת משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה."

   פרישה סק"ג – כתב שלגבי מה שנאמר בגמרא משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית היתה ה"א לומר שבסה"כ משמשת ד' פעמים דהיינו הפעם שראתה בה דם מחמת התשמיש ועוד ג' פעמים נוספות כדי להחזיקה ברדמ"ת. ולכן כתב הפרישה שאין לומר שתשמש עוד ג' פעמים עם הפעם שרדמ"ת בה אלא שבסה"כ משמשת ג' פעמים ומחשיבה את הפעם שרדמ"ת בה כראשונה להחזיקה ברדמ"ת. וכ"כ ט"ז סק"א.

אבל תורת השלמים בסק"ב כתב שמשמע מלשון הטור והשו"ע שמשמשת ג' פעמים נוספות לפעם שבה רדמ"ת ובסה"כ משמשת ד' פעמים. וכן היא דעת הראב"ד.

עוד כתב פרישה בסק"ה ובסק"ו – שמשמשת ג' פעמים עם ג' אנשים לפי שאין כל הכוחות שוות ואין כל האצבעות שוות. וכ"כ ט"ז סק"ב וסק"ג.

רש"י (שם) – כתב שהני מילי לאו בבתולה קא מיירי אלא בדם נדות מיירי.

רמב"ם (בסוף הסימן הקודם) – לגבי רדמ"ת שצריכה להיות מוחזקת ג' פעמים כתב: "בד"א בשהיתה כן מתחילת נשואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם אבל אם ארע לה חולי זה אחר שנשאה – נסתחפה שדהו  לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם ואח"כ חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה ולא יחזיר עולמית."

ובודאי יש לומר כרש"י דלא בבתולה קא מיירי שהרי בביאה ראשונה מתחילת נשואיה אפשר לתלות בדם בתולים. ולכן י"ל שמיירי דברי הרמב"ם באלמנה, גרושה או כל כיו"ב שאי אפשר לתלות בדם בתולים.

ד"מ סק"א כתב בשם מרדכי: "ואין חילוק בין אשה שנשאת עתה מחדש ובין אשה שנשאה מכמה ימים."

וכן פסק ברמ"א: "ואין חילוק בין אם ראתה ג' פעמים מיד שנשאה ובין נתקלקלה אח"כ וראתה ג' פעמים."

ב"י כתב לגבי מה שכתב רש"י שבבתולה מיירי – שפשוט הוא אלא שבא ללמדנו שאפילו רואה כמה פעמים מחמת תשמיש ועדיין אפשר לתלות בדם בתולים תלינן.

ובסוף הסימן כתב מהו השיעור שעדיין יכולה לתלות בדם בתולים. (ויתבאר בעז"ה שם).

רשב"א בסוף הסימן הקודם כתב שהני ג' פעמים שתהיה מוחזקת להיות רדמ"ת – בעינן ג' פעמים רצופים. אבל אם שמשה בינתיים בהיתר בלי שרדמ"ת אע"ג שראתה ג' פעמים – כל שאינם רצופים אלא לסרוגין – לא נחשבת לרדמ"ת. וכ"כ ב"י כאן.

וכן פסק הרמ"א: "ואלו ג' פעמים צריכים להיות רצופים אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה."

מה מקרי חזקת רדמ"ת?

כאמור מדברי הגמרא הנ"ל בעינן שתראה דמ"ת ג' פעמים אצל ג' אנשים. אלא שלענין חזקה, באופן כללי, יש מחלוקת בגמרא (יבמות סד:/סה.) בין רשב"ג לבין ר' יהודה:

לפי רשב"ג – חזקה נחשבת ג' פעמים.

לפי ר' יהודה – חזקה נחשבת כבר בב' פעמים.

ר' יהודה ורשב"ג נחלקו (שם) לגבי מס' דינים מה נחשבת בהם חזקה. ומ"מ מסקנת הגמרא שם –"נשואין ומלקיות – כרבי. וסתות ושור המועד – כרשב"ג."

תוס' נדה סו. ד"ה "ונאמנת" – כתב בשם ר"י – שרבי יודה בדין רדמ"ת דבעינן ג' פעמים שתראה דם מחמת תשמיש כדי להחזיקה בכך.

סמ"ג – "הרואה דם ג' פעמים מחמת תשמיש אסורה לשמש עוד עם זה הבעל אך יכולה להנשא לאחר ואם ראתה כמו כן ג' פעמים מחמת תשמיש של זה אסורה לשמש לכל העולם עד שתבדוק" – משמע א"כ מדבריו שאסורה להנשא לשלישי!

בדברי תוס' וסמ"ג הנ"ל יש להבחין בשני חילוקים: דין וסתות ודין רדמ"ת.

לפי תוס' – אשה זו יכולה להנשא לשלישי כיון דס"ל שדין רדמ"ת כלול בדין וסתות – וכיון שהלכה כרשב"ג בוסתות – בעינן ג' פעמים. ובמקרה זה מודה גם ר' יהודה דבעינן ג' פעמים.

אבל לפי הסמ"ג אין דין רדמ"ת כלול וכיון שהלכה כרבי מחברו (כתובות כא.) הלכה כרבי ולכן בעינן ב' זימנין ותו לא. ומה שהתיר הסמ"ג עם אותו אדם ג' פעמים ה"מ כיון שהוא דין רדמ"ת ובדין רדמ"ת מודה רבי דבעינן ג' פעמים.

ב"י: "… ומ"מ כל הפוסקים פסקו דמותרת לבעל שלישי כפשטה דברייתא."

וכן פסקו טוש"ע.

שיעור זמן רדמ"ת

נבאר לקמן בעז"ה תוך כמה זמן מהתשמיש עד שראתה נחשבת לרדמ"ת. מהו גבול הזמן מרגע התשמיש עד שראתה כדי להחשיבה רדמ"ת?

משנה נדה יד.: "דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו (שיבדוק את עצמו) ואחד לה. (שני עדים אלו הם לאחר התשמיש) הצנועות מתקינות להן שלישי לתקן את הבית (שבודקות עצמן בעד נוסף קודם תשמיש)

נמצא על שלו טמאין וחייבים קרבן (ואפילו שהה זמן רב שניהם טמאים כדין טומאת נדה ובועלה).

נמצא על שלה אותיום (מיד) – טמאים וחייבים קרבן.

נמצא על שלה לאחר זמן  – טמאין מן הספק ופטורין מן הקרבן.

איזהו אחר זמן? כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה (של מטה) ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה.

רבי עקיבא אומר אף מטמאה את בועלה. ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה."

   סמ"ק, סמ"ג, סה"ת, מרדכי (העתיק דבריהם) וטור – פסקו עפ"י משנה זו ששיעור הזמן שמלאחר התשמיש ועד שראתה דם כדי להחשיבה כרדמ"ת ולטמאה כדין נדה ובועלה הוא שיעור בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה. ואם ראתה לאחר שיעור זה אינה מוחזקת להיות רואה דם מחמת תשמיש גם אם נמצא דם על שלה. לפי שאפשר לומר שמא לאחר תשמיש ראתה ולא מחמתו.

יש לציין ששיעור זה שייך בבדיקה בעד שלה בלבד את עצמה אבל אם נמצא על שלו אפילו לאחר זמן זה טמאים שניהם כדין טומאת נדה ובועלה ונחשבת לרדמ"ת. (ש"ך סק"ד).

ב"י – לגבי מה שנאמר במשנה "איזהו אחר זמן? בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה" (של מטה) הקשה מדברי הגמרא (שם יד:) – "ורמינהי איזהו אחר זמן? פירש ר' צדוק בר' אליעזר כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו. אמר רב חסדא מאי אחר? אחר דאחר."

ז"א: מה שנאמר במשנה איזהו אחר זמן אין הכוונה אחר אותיום אלא אחר הזמן שהוא אחר אותיום.

(רב אשי בהמשך סובר שחד שיעורא הוא אך נפסקה בגמרא הלכה כרב חסדא.)

מ"מ יש כאן ג' שיעורים:

-אותיום – מיד.

-כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת תיטול עד ותבדוק.

– כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה.

ותמה הב"י על הפוסקים הנ"ל – שהחשיבוה לרדמ"ת עד כדי שיעור שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה – שהוא ארוך יותר מכדי שיעור שתושיט ידה וכו' והוכיח שמשמע בהדיא דלא חייבים קרבן כל ששהתה יותר מכדי שתושיט ידה וכו'

רמב"ם פ"ה מהל' שגגות ה"ו פסק:

– ראתה בשעת תשמיש – טמאין שניהם כדין טומאת נדה ובועלה.

– שהתה עד כדי שתושיט ידה וכו' – טמאים מספק ופטורין מן הקרבן.

– שהתה עד כדי שיעור שתרד מן המטה וכו'  – בעלה טהור.

ראב"ד – פסק כרמב"ם והוסיף: "… ויש אומרים שאין אנו בקיאין עכשיו בשיעורים הללו – הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה והרי היא רואה דם מחמת תשמיש ומסתברא כוותיה ."

טור – כאמור לעיל פסק ששיעור הזמן להחשיבה כרדמ"ת הוא "בכדי שתרד מן המטה" וכו'.

שו"ע פסק כרמב"ם:

"אשה שרדמ"ת מיד בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותיטול עד לבדוק בו ותקנח עצמה…"

רמ"א: "ויש אומרים שאין אנו בקיאין איזה מקרי מחמת תשמיש כי אין בקיאין בשיעור הנזכר לעיל ולכן כל שרואה ג' פעמים סמוך לתשמיש מקרי לדידן  מחמת תשמיש  ונאסרת  על בעלה." (ב"י בשם ראב"ד).

[לענין מה נחשב סמוך לתשמיש י"א שהוא חצי שעה (מקור חיים) וי"א חצי דקה (שו"ת שיירי טהרה)]

ש"ך סק"א – לגבי השיעור שמחשיבים אותה כרדמ"ת כתב:

אם ראתה בתוך שיעור כדי שתושיט ידה וכו' נחשבת לרדמ"ת גם אם נאמר שלאחר תשמיש ראתה. ואם ראתה לאחר זה השיעור – טהורה גם אם נאמר שקודם לכן ראתה – כיון שלאחר שיעור זה יצאה מגדר רדמ"ת. אבל אם בדקה מיד לאחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה תוך השיעור הנ"ל – אע"ג שהראיה בתוך שיעור המגדיר אותה רדמ"ת – אינה נחשבת לרדמ"ת.

ולענין השיעור שמגדיר אותה כרדמ"ת פסק הש"ך כהשו"ע: "מבואר להדיא דאע"ג דלא בדקה עדיין כלל מ"מ אחר שיעור דכדי שתושיט ידה אינה מוחזקת ברמ"ת"

ולגבי מה שפסק הרמ"א – שכל שראתה סמוך לתשמיש מקרי רדמ"ת ה"מ שודאי לה שראתה סמוך לתשמיש אבל בדקה לאחר זמן מופלג מהתשמיש – אם אינו בשיעור כדי שתושיט ידה וכו' – אע"ג שאפשר לומר בשעת תשמיש ראתה – מותרת.

ועוד כתב שפשוט הוא אם כל ראיית דם שאינה בגדר רדמ"ת – אפילו ראתה כן כמה פעמים – מותרת.

ועוד לענין חומרת הרמ"א – נשאר הש"ך בצ"ע  בסק"ז אם מהטעם שאין אנו בקיאין בשיעורים  הנ"ל מחמירים ואוסרים כל סמוך לתשמיש  – האם בגלל חומרא זו אוסרים אותה לכל העולם אם ראתה כן או שמא אוסרים אותה לכל העולם רק אם ראתה תוך כדי השיעור שפסק המחבר ולא מחמירינן כולי האי כהרמ"א?!

 

סעיף ב' – אופן הבדיקה.

   גמרא נדה סו.: "כיצד בודקת את עצמה? מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו – אם נמצא דם על ראש המוך – בידוע שמן המקור הוא בא. לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדים הוא בא… אמר שמואל ובשפופרת של איבר ופיה רצוף לתוכה."

   טור: "כיצד בודקת? נוטלת שפופרת של איבר ופיה רצוף לתוכה ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך ומכנסת אותו באותו מקום. נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדים ומותרת."

    ב"י ופרישה (סק"ח) מסבירים את דרך הבדיקה ותוצאותיה:

ע"י בדיקה זו ניתן להבחין אם הדם שרואה בשעת התשמיש בא מן המקור ומחשיבים אותה לרדמ"ת – או שמא מן הצדדים הוא בא ואינה בגדר רדמ"ת. לכן מכניסה באותו מקום שפופרת בצורה של איבר וחלקה – כדי שלא תסרוט את גופה ויצא דם וכך תפגע אמינות הבדיקה. השפופרת כאמור צריכה להיות בצורה של איבר לפי שע"י איבר רגילה לראות. דרך השפופרת משחילה קיסם עם מוך שמונח בראשו כדי שלא יתלכלך המוך בדם מן הצדדים אלא שיגיע ישירות למקור וכך תהיה הבדיקה אמינה אם יש דם במקור או לא. בראש הקיסם כאמור יש מוך כיון שע"י המוך ניכר דם בכל שהוא ועוד שע"י כך לא יסרט מקורה ע"י הקיסם עצמו.

עד היכן מכניסה את השפופרת?

הטור לא פירש עד היכן מכניסה את השפופרת.

אבל הב"י הביא את הרמב"ם שכתב: "מכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם."

וכתב הב"י – שזהו המקום שהשמש דש, וצריכה להחדיר המכחול עד שם כיון שכך הבדיקה  אמינה שהרי השמש דש שם ואם לא נגיע לשם בבדיקה זו כיצד נדע אם הדם מן המקור או לא? אלא ודאי יש לומר שצריכה להחדיר המכחול עד מקום שהשמש דש.

וכן פסק השו"ע: "… ומכנסת אותו באותו מקום עד מקום שהשמש דש."

ש"ך סק"י – כתב בשם "משאת בנימין" שמכניסה המכחול והשפופרת עד מקום שיכולה ומשערת לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש ונאמנת על כך ואינה צריכה לדחוק השפופרת למקום צר ודחוק שהתורה לא נתנה למלאכי השרת.

אמינות הבדיקה.

בענין אמינות הבדיקה ואם יש לסמוך עליה היום רבו הדעות והמחלוקות. כאן נראה בעז"ה ענין זה באופן כללי ובהמשך הלימוד נרחיב יותר.

הב"י – מקשה ואומר שאם לא נמצא דם על ראש המכחול מדוע נאמר שאינו מן המקור – שמא מן המקור היה הדם ומה שלא נראה על המוך ה"מ מפני שאין המוך עב כשמש – שהרי אין כל האצבעות שוות? או שמא לא נראה עליו דם מפני שלא הכניסתו בכח – ואין כל הכוחות שוות?

וי"ל – הא דאמרינן אין כל האצבעות שוות ואין כל הכוחות שוות – לקולא אמרינן ולא לחומרא מהטעם שרוב נשים אינן רדמ"ת ולכן כל היכא דאפשר לתלות להקל תלינן.

ד"מ – סק"ב כתב בשם הגה"ה – שאפילו אם לא נמצא כלל על השפופרת תוכל לשמש אח"כ די"ל שנתרפאה כי ע"י שפופרת רגילה לראות כמו ע"י תשמיש.

ז"א: בבדיקה זו כשמוציאה את הקיסם והמוך ולא נמצא דם על המוך אלא נמצא דם על השפופרת ודאי יש לומר שמן הצדדים הוא בא ולא מן המקור אבל אם לא ראתה גם בשפופרת – הרי שגם מן הצדדים לא ראתה ואין לתלות מה שראתה בשעת התשמיש שמן הצדדים ראתה שהרי גם מן הצדדים לא נמצא דם והיתה א"כ ה"א לומר שכן ראתה מן המקור רק שע"י המוך לא ראתה לפי שאין כל האצבעות שוות. לכן כדי לדחות ה"א זו כתב בד"מ שגם אם לא נמצא על השפופרת עצמה נמי טהורה.

וכ"כ הש"ך סקי"א וכתב שכן היא דעת הב"ח וטעמו שאם היה מן המקור בשעת התשמיש גם עתה היה על המוך.

ועוד כתב ד"מ – בסק"ד בשם הר"מ פדואה שבדיקה זו מועילה גם בזמן הזה.

וכן פסק ברמ"א: "ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו."

 

סעיף ג' – אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון.

 

גמרא נדה סו.: "אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל הראשון?  אמר ליה לפי שאין כל האצבעות שוות. אמר ליה ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי? אמר ליה לפי שאין כל הכוחות שוות."

   רש"י ד"ה "ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון – כלומר מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע"י בדיקה ולמה תתגרש."

   תוד"ה "ותבדוק" (שם): "פירש בקונטרס מביאה שלישית ואילך תשמש ע"י בדיקה ולמה תתגרש. מתוך לשונו משמע דאסורה לראשון אפילו בבדיקה… ור"ת מתיר לראשון בבדיקה ויש להעמיד הברייתא כשאינה רוצה לטרוח בבדיקה או שאינה יודעת לבדוק וכן משמע בירושלמי…"

   ב"י כתב שמדברי תוס' ורא"ש משמע שלדעת רש"י אסור לאשה זו לשמש עם הראשון אחרי ג' פעמים שראתה דם מחמת תשמיש – לעולם! גם אם תבדוק עצמה תחתיו לפני שתתגרש ממנו.

אבל הם הסכימו להתירה לראשון ע"י בדיקה שכן משמע בירושלמי וכן דעת ר"ת.

אבל הב"י כתב – שגם מדברי רש"י ניתן להבין שמותר לה לשמש עם הראשון ע"י בדיקה וכן היא דעת רמב"ן, רשב"א, סמ"ג, סמ"ק, רי"ו, סה"ת וש"פ. – שכל זמן שהיא רוצה לבדוק עצמה בודקת ואם בא הדם מן המקור אסורה לכל ואם הוא מן הצדדים מותרת לעמוד עם בעל זה, או שיכולה להתגרש ולהנשא לאחר (אם לא בדקה). ולא הוזכרה כאן בדיקה אלא להקל עליה להנשא לאחר בלא בדיקה כלל מהטעם שאין כל האצבעות שוות.

ריצב"א – גם כן פסק שמותרת לשמש אצל הראשון בבדיקה וכבר היה מעשה והתירו – והבא לאסור אין שומעין לו. ובדיקת שפופרת גם בבעל הראשון (ב"י) – אפילו לבעל נפש ראוי לסמוך – לפי שגירושין הם ענין קשה כ"כ.

רמב"ם פ"ד מהל' איסו"ב הל' כ' – כב':

"מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה. ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית. ראתה דם כך בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם נישאת לשני וראתה דם… נישאת לשלישי וראתה דם כך בשעת תשמיש ג' פעמים הרי זו תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה."

יוצא א"כ שלפי הרמב"ם אסור לה לבדוק עצמה לאחר ביאה שלישית אצל הראשון ואין בדיקה זו מועילה לה לעמוד עם בעלה אלא תתגרש בין בראשון בין בשני בין בשלישי תנשא לאחר/תבדוק עצמה.

וכתב המ"מ – שלפי הרמב"ם אין לה לעמוד עם בעלה שראתה עמו ג' פעמים עד שתבדוק עצמה – שמא יבוא עליה קודם בדיקה. אבל בדקה עצמה בין ראשון לשני או בין שני לשלישי ומצא שהדם מן הצדדים – מותרת לשני או לשלישי.

טור – פסק כדעת רא"ש, תוס' וסיעתם:

"ואם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה ג' פעמים הרשות בידה שלא אמרו שתתגרש מן הראשון אלא להקל עליה להתירה לשני ולשלישי לכל אחד ג' פעמים בלא בדיקה."

   שו"ע ג"כ פסק הכי (עפ"י הכלל סתם וי"א הלכה כסתם):

"אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה ג' פעמים הרשות בידה ומותרת לו. וי"א שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפילו בבדיקה."

   רמ"א: "ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל."

 

   ש"ך:

סקי"ג – אם בדקה עצמה אצל הראשון ונמצא דם על המוך – ז"א שהדם בא מן המקור ונחשבת רדמ"ת –אסורה לכל -כ"כ כל הפוסקים.

סקי"ד – חלק על פסיקת המחבר וכתב שאין להורות בדיקה בבעל הראשון שהרי הרמב"ם ורש"י (עפ"י תוס' ורא"ש) אוסרים. ועוד שהראב"ד ורמב"ן – אוסרים בדיקה זו בזמן הזה שאם ימצא דם על המוך – תהיה אסורה לכל העולם.

אבל הב"ח ומהר"ם מלובלין מקילים.

אם מצטערת בשעת התשמיש.

בשאלה אם ניתן לסמוך על הבדיקה של שפופרת כתב הריצב"א (מובא בב"י) שאם היא מצטערת בשעת התשמיש וקשה לה מאד נראה כי קצת חולי ומכה יש לה ויש לסמוך על בדיקה זו.

רמ"א: "ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש לכולי עלמא יש לסמוך על הבדיקה בבעל הראשון."

ש"ך סקט"ו – כתב שקצת חולי או מכה יש לה שם ולכן יש לסמוך על בדיקה זו.

סעיף ד' –שמשה סמוך לוסתה.

                           

גמרא נדה סו.: "ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. ואם יש לה וסת תולה בוסתה."

   רש"י – "ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת."

משמע מדברי רש"י – שוסת זו שתולה בה אינה וסת קבועה שיש לה (זמן קבוע בחודש  שיש לכל אשה)  אלא זוהי וסת שרואה דם מחמת תשמיש דהיינו כל כמה תשמישים באופן קבוע – רואה דם ולא תלי בכלל בוסתה הקבועה או שזוהי וסתה. לכן אם רואה לפרקים מחמת תשמיש באופן קבוע אין להחשיבה כרדמ"ת אלא יש לומר שזוהי וסתה וזהו קלקולה ולכן תשמש בין וסת לוסת בלא בדיקה.

אבל הרמב"ם, רמב"ן, רשב"א וטור פרשו את הגמרא כפשטה דהיינו שיש לה וסת קבוע והיא שמשה סמוך לוסתה ובעלה חשב שיפרוש ממנה קודם שתגיע וסתה – מ"מ תולה בוסתה שזהו דם נדתה ולא מחשיבינן לה כרדמ"ת.

וכתב הב"י ששני פירושים אלו הלכתא נינהו.

טור: "ואם שמשה סמוך לוסתה אנו תולים ראיתה בשביל וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש."

וכן פסק גם השו"ע.

פרישה סקי"א – כתב שלאו דווקא בסמוך לוסתה תולה בוסתה אלא אפילו אם בשעת וסתה שמש עימה וראתה נמי תלינן בוסתה אלא שלא עסקינן ברשעים. ולר"ת שבקפ"ד מחמיר ואוסר סמוך לוסת אפילו ביוצא לדרך מיירי שאם ראייתה בתחילת היום מותרת כל הלילה שלפניו.

 

סעיף ה' –אם תולה במכה שיש לה באותו מקום.

 

גמרא נדה סו.: "ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה… ואם היה דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה…"

   טור: "ואם יש לה דם באותו מקום תולין אותה בדם מכתה ואם דם מכתה משונה מדם ראיתה אין תולין בדם מכתה."

הפרישה בסקי"ב ובסקי"ג כתב לגבי הענין שאם דם ראיתה משונה מדם מכתה – דהינו שידוע שמה שראתה עכשיו שונה מדם מכתה בד"כ אין לתלות במכתה ואפילו אם שני הדמים הם מחמשת מיני הדמים – נמי תולין במכתה אם היא משונה מראיתה.

ב"י:

– רשב"א – כתב שאין תולין בדם מכתה דווקא שנתברר שדם מכתה משונה מדם ראיתה אבל אם לא ברור דבר זה וספק לנו בו תולין במכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת עד שתראה ודאי וכל שיש לנו לתלות תלינן.

עוד כתב הרשב"א – שתולה במכתה אפילו אינה מרגישה שהדם שות ממכתה שהרי אמרנו אשה נאמנת לומר מכה יש לי באותו מקום ולא דורשים שתאמר שממנה שותת הדם.

– סה"ת, מרדכי ותה"ד – חלקו על הרשב"א הנ"ל וס"ל אשה שיש לה מכה ואינה יודעת בבירור אם מכה זו מוציאה דם אם לאו – אם מרגישה שהדם שותת מן המקור טמאה ואינה תולה במכתה. ובשעת וסתה  אפילו יודעת בבירור שהדם שותת מן המכה – אינה תולה בה שאל"כ לעולם לא תהיה טמאה. (מיהו כתמים תולה בה).

דרכי משה (סק"ג):

כתב בשם שערים מדורא שאם ברור לה ששותת מן המקור אינה תולה במכתה אא"כ ודאי לה שמכתה מוציאה דם אבל אם ספק לה אם הדם מן המקור או לא – תולה במכתה מספק ספיקא (ספק מן המקור ספק מן הצדדים, ספק מן המכה ספק לא).

ויש להבחין בין דברי סה"ת לבין דברי השערים מדורא;

סה"ת עוסק בספק דאורייתא – דהיינו ודאי לה שהדם שותת מן המקור אלא שלא ברור לה אם ממכתה או מהמקור עצמו שותת הדם ולכן הוי ספיקא דוארייתא ונקטינן לחומרא.

אבל בשערים מדורא מיירי בספק ספיקא – שאין לה ודאות אם הדם שותת מן המקור או מן הצדדים ועוד שיש לה ספק אם הדם שותת מן המכה שבמקור או מהמקור עצמו. לכן הוי ספק ספיקא ונקטינן לקולא.

– תה"ד בתשובה – לגבי אשה שיודעת ודאי שיש לה מכה אך אינה יודעת אם מוציאה דם או לא.

כתב שלכאורה היה צריך לאסור ולא לתלות במכתה לפי שמרדכי כתב להדיא דבעינן שיודעת שהמכה מוציאה דם – רק אז תולה במכתה. אלא שבמקרה שעליו ענה כתב שיש צד להקל ולתלות במכתה מכמה סיבות:

א. אם אשה זו בודקת עצמה בחורים ובסדקים ומוצאת דם דווקא במקום מסויים – דבר זה מוכיח שיש לה מכה במקום מסויים וממנה שותת הדם.

ב. אם אשה זו כשבודקת את עצמה ומרגישה כאב באותו מקום שממנו רואה דם (לעיל א') בשעת בדיקתה יותר מאשר מקומות אחרים – בודאי שיש להקל ולתלות במכתה.

ועוד כתב טור:

– ראב"ד – כתב שאידנא אין סומכים על בדיקת שפופרת ועוד שאפילו אם יודעת שמן הצדדים הוא בא – הרי שבנות ישראל החמירו על עצמן וגזרו שתשבנה ז' נקיים על כל טיפה כחרדל.

– רא"ש – חלק עליו וכתב שסומכים על בדיקה זו ואם מוכח שמן הצדדים הוא בא – טהורה. שהרי לא צריכה בקיאות מיוחדת לראות אם יש דם על המוך או לא. – וכן פסקו רי"ף, רמב"ם, רשב"א, ר"ן וכן פסק הר"מ פדואה (ד"מ סק"ד). וכתבו עוד הרשב"א והר"ן שגם לראב"ד – אם בדקה ונמצאה טהורה אין מוציאין אותה מבעלה. וכתב הרי"ף שמה שכתב הראב"ד שבנות ישראל החמירו על עצמן בכל טיפה כחרדל ה"מ בסתם ראיה אבל אם ידוע שמן הצדדים הוא בא – טהורה.

-רמב"ן כתב דהאידנא אין תולין בדם מכתה לפי שצריך לדעת אם הדם משונה מדם ראיתה וכיון שאין אנו בקיאין במראות דמים איננו יודעים אם דם מכתה שונה מדם ראיתה.

– רא"ש חלק על הרמב"ן וס"ל דלא שייך כאן כלל בקיאות במראות דמים אלא כאן יש להבחין בין דם לדם ולראות אם שניהם דומים או משונים וכל אדם יכול להבחין הבחנה זו. וכן פסקו רשב"א, ר"ן ורמב"ם.

– ר' ירוחם – כתב שנכון להחמיר כדברי רמב"ן וראב"ד אע"ג שלהוציא אשה מתחת בעלה הוא דבר קשה מאד והמחמיר תע"ב.

שו"ע: "אם יש מכה באותו מקום תולין בדם מכתה ואם דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה בדם מכתה."

 

 

 

 

 

סיכום השיטות בדין תולין במכה:

 

רשב"א: אם ספק שדם מכתה משונה מדם ראתה – תולין במכה. ואין תולין בדם מכתה אא"כ ברור שהוא משונה מדם ראיתה. ותולין בדם מכתה אפילו אינה מרגישה שממנה שותת הדם וכן פסק שו"ע.

ספר התרומה ומרדכי:  יודעת שיש לה מכה במקור ויורד משם דם ואינה יודעת אם מן המכה או מן המקור עצמו שותת הדם – אינה תולה. אינה תולה במכה בשעת וסתה. מיהו כתמים יכולה לתלות.

שערים מדורא: אינה יודעת אם מן המקור או מן הצדדים שותת הדם ועוד שאינה יודעת אם מן המכה או מן המקור עצמו – כיון דהוי ספק ספיקא תולה במכתה.

תרומת הדשן:  פסק כסה"ת וכמרדכי אא"כ:

א. כשבודקת את עצמה מוצאת דם במקום מסוים בלבד.

ב. באותו מקום שמוצאת דם מרגישה קצת כאב כשבודקת יותר מבשאר מקומות.

 

יש/אין לה וסת קבוע – אם תולה במכתה.

 

ב"י:

– הגהות מיימוניות, סמ"ג וסמ"ק  כתבו שבשעת וסתה אינה תולה בדם מכתה שאם כן לא תטמא לעולם.

-רמב"ם כתב שאשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה באותו מקום אעפ"י שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור לפי שוסתות דרבנן ויש להקל.

– רשב"א – ג"כ פסק הכי והוסיף שאשה בחזקת טהרה עומדת ואפילו הגיע שעת וסתה – כיון דוסתות דרבנן נקטינן לקולא ותולין במכתה גם בשעת וסתה.

 

הרמ"א לגבי מה שכתב שו"ע שתולה בדם מכתה כתב: "וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע ואז יכולה לתלות שלא בשעת וסתה במכתה… ומכל מקום בשעת וסתה או מל' יום לל' יום אינה  תולה במכתה דאל"כ לא תטמא לעולם." (סמ"ג וסמ"ק)

 

סעיף ו' – נאמנות אשה לומר מכה יש לי באותו מקום.

 

גמרא נדה סו.: "ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא- דברי רבי. רשב"ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא…"

   טור: "ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שדם זה יוצא ממנה."

ב"י – כן פסקו הפוסקים כדברי רבי.

שו"ע: "נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה."

   רמ"א: "וכן אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה."

 

סעיף ז' –אם מוצאת כתמים במקום אחד בלבד תולה במכה.

 

הזכרנו לעיל את דברי תה"ד שאם אשה בודקת את עצמה ומוצאת כתמי דם במקום מסויים בלבד וכן אם באותו מקום שמוצאת בו הכתמים מרגישה קצת כאב יותר מבכל מקום אחר כשבודקת ויש לה מכה ודאי י"ל שמן המכה דם זה בא ולכן תולה במכתה.

שו"ע: "אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאת כתמים כי אם במקום אחד בצדדים יש לתלות שממכה שבאותו צד בא וכל שכן אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת ובשאר חורים וסדקים אינה מרגשת כאב כלל"

 

סעיף ח' –אם רוצה להתרפאות מחולי רדמ"ת.

 

טור: "כתב בספר התרומה שאם תרצה להתרפאות צריכה שתתרפא קודם שתתחזק (ג' פעמים ברדמ"ת) אבל אחר שתתחזק צריך עיון אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש אחר כך אפילו אם הוא רופא מומחה."

ב"י – כתב שגם סמ"ג וסמ"ק כתבו הכי וכתבו שצ"ע אם הוא רופא יהודי מומחה אם תוכל לסמוך עליו.

ריצב"א – כתב שאם הוא רופא ישראל ואמר לה שנתרפאה יכולה לסמוך עליו. אבל אם הוא רופא גוי אין להתיר על פיו "אשר פיהם דיבר שוא".  מיהו אם תראה האשה שפסק דם וסתה וראיה שלה ע"י רפואות וניכר שהועילו נראה שיש לסמוך אף על הגוי – כי לדבר זה יש רפואה.

שו"ע: "אם תרצה להתרפאות צריך שיהיה קודם שתתחזק אבל לאחר שתתחזק יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אח"כ ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל נתרפאת ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראייתה ע"י הרפואות וניכר שהועילו יש לסמוך אף על הגוי."

(עפ"י כללי שו"ע – י"א וי"א הלכה כי"א בתרא – ז"א שפסק כריצב"א).

ש"ך סקכ"ח – כתב בשם הב"ח שאם רופא עשה רפואות לאשה קודם שהוחזקה ותרפאה ממנה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אפילו לאחר שהוחזקה בג' פעמים ובפעם ד' מותרת לשמש לאחר רפואה.

 

 

 

סעיף ט' – נתרפאה ע"י פחד.

 

גמרא נדה סו.: "ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמר ליה לאבדן זיל בעתה אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם אמר רבי נתרפאה זאת."

טור: "כתב רמב"ן היו מפחידים אותה פחד פתאום והפילה דם ונתרפאת מותרת לבעלה ואם חזרה וראתה דם מחמת תשמיש אפילו פעם אחת בידוע שלא עלתה לה רפואה. והאידנא אין מתירין אותה לאחר שראתה דם עד כאן."

ב"י – הקשה מדוע השמיטו הפוסקים דין זה והלא מעשה הוא שהיה בגמרא ולית מאן דפליג עליה?!  ויתכן לומר שהפוסקים ס"ל כהרמב"ן – דהאידנא אין לסמוך על רפואה זו.

ד"מ – הקשה על תירוץ זה של הב"י וכתב שאם ס"ל להפוסקים כהרמב"ן היה להם לאסור גם בבדיקת שפופרת שכתב שאין לסמוך עליה האידנא?!

אלא ודאי י"ל שדווקא בדין רפואה זו (פחד פתאום) אין אנו בקיאין ולכן לא סמכינן עליה  אבל בבדיקת שפופרת שפיר דמי גם האידנא.

עוד כתב הב"י שמה שכתב רמב"ן שאם לאחר רפואה זו ראתה פעם אחת בלבד – י"ל שכתב כן מסברא דלא בעינן שתחזור ותראה ג' פעמים כדי להיות מוחזקת ברדמ"ת אלא די בפעם אחת להחזירה לחזקתה הראשונה.

ועוד כתב הב"י בשם הגה"מ ובשם ראב"ד – שהאידנא אין לסמוך על בדיקת שפופרת ורפואה זו אבל אם בדקה עצמה בהם ומצאה טהורה – אין מוציאין אותה מתחת בעלה עד שתבעל וחזור לקלקולה הראשון.

שו"ע: "הפחידוה פתאום ונפל ממנה חררת דם ומותרת לבעלה ואם חזרה וראתה מחמת תשמיש אפילו פעם אחת בידוע שלא נתרפאת ובזמן הזה אין מתירין ע"י רפואה זו ומיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר רפואה זועד שתבעל וחזור לקלקולה."

 

סעיף י' – רדמ"ת בפעם אחת אע"ג שלא הוחזקה – חוששת לראיתה.

 

ב"י – כתב בשם הגה"מ – שמי שראתה דם מחמת תשמיש פעם אחת מותרת לשמש אחר שתטהר. מיהו מיחש חיישא חדא זימנא אחר ראייתה. ז"א אם רדמ"ת פעם או פעמיים בליל שני לטבילתה כשתגיע שוב טבילתה – תפרוש מבעלה ליל שני של טבילתה.

וכן פסק שו"ע.

הרמ"א בסעיף זה הוסיף מס' דינים בנ"ד:

"ואם ראתה ג' פעמים כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאילו ראתה ג' פעמים רצופים (אע"ג דבינתיים היתה ביאה של היתר) שהרי אי אפשר לה לטבול ולשמש עימו שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילתה.

   ואם ארע לה שראתה ג' פעמים בביאה ראשונה שאחר לידתה או ראתה אחר כל לידה ג' פעמים ובינתיים לא ראתה יש שכתבו להקל להתירה לבעלה כי תלינן הראיה בחולשתה עדיין מכח לידתה… וכל זה אם כבר עברה ושמשה בין לידות הראשונות שהוחזקו ביאות של היתר אחר ביאות של איסור אבל אם ראתה ג' פעמים רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה אלא צריכה בדיקת השפופרת.

   מיהו כל מקום שצריכה בדיקה אם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת השפופרת כן נראה לי" (- לדין זה הסכים הש"ך)

(יש לברר כאן מח' ש"ך וט"ז בדין הב' של הרמ"א).

 

סעיף יא' –אם רדמ"ת צריכה לקבוע זאת בג' וסתות.

 

ב"י כתב בשם מהר"ם – אשה שרדמ"ת ולאחר חצי שנה חזרה ורדמ"ת – מותרת לבעלה שהרי לא קבעה ראיה זו בג' וסתות שווין או מופלגין אך עכ"פ חוששת לאחרון פעם אחת.

אבל אם ראתה ג' פעמים בהפלגה שווה או בימים קבועים בחודש – אסורה לכל כדין רדמ"ת.

וכן פסק השו"ע .

 

סעיף יב'- אם רדמ"ת מותרת להשאר אצל בעלה בלא תשמיש.

 

אשה שהוחזקה כרדמ"ת ואינה רוצה להתגרש מבעלה אך גם אינה יכולה לשמש עמו – האם מותר לה להשאר במחיצתו בלי לשמש עמו?

ב"י – כתב בשם מהר"ם שאסור להשהותה עימו אף אם אינו רוצה לבוא עליה דחיישינן שמא יבוא עליה, דכשתטבול – אינו אלא איסור דרבנן ויהיה קל בעיניו לחטוא. ועוד שלפי רש"י שאסרה עולמית (לעיל סע' ג') יתכן שמיירי באיסור תורה.

אך כתב בהמשך דבריו שכל זמן שאינו חפץ לישא אשה אחרת ורוצה להשהותה ע"י אדם אחר ולא ילך אצלה אלא בעדים אין צריך לגרשה אא"כ היא רוצה להתגרש. ואם רוצה לישא אחרת – יוציא ויתן כתובתה.

ד"מ סק"ו -כתב שע"י בדיקה מותרת להשאר אצל בעלה.

שו"ע פסק כדברי מהר"ם: "הרואה מחמת תשמיש ג' פעמים אסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבוא עליה אא"כ רוצה להשהותה ע"י שליש ולא ילך אצלה אלא בעדים."

סעיף יג' – עד מתי תולין בדם בתולים?

 

אמרנו לעיל דכל היכא דאפשר לתלות תלינן ותלינן נמי בדם בתולים. ויש לשאול א"כ עד מתי, כמה ביאות – אפשר לתלות בדם בתולים?

בשאלה זו דן הב"י לקמן:

הבועל את הבתולה וראתה דם בשעת תשמיש נראה שאפילו כמה פעמים אין מחזיקין אותה ברדמ"ת אלא תולין ראיות אלו בדם בתולים.

וכתב שנראה לו שתולים בדם בתולים עד שתפסיק פעם אחת מלראות בשעת התשמיש דאז ברור שכלו בתוליה ואם אח"כ תראה ג' פעמים מחמת תשמיש חזקה שהיא רדמ"ת. וכל זמן שלא הפסיק מלראות מביאה ראשונה – תולה בבתוליה אפילו פעמים רבות.

וכתב עוד בשם התוס' – אפילו לא פסקה חודש או ג' חודשים – תולין ראיותיה בבתוליה.

ובגמרא נדה (יא:) אמרינן אם עברה לילה אחד בלא תשמיש וראתה טמאה – וכתב על זה הב"י שטמאה פירוש הדבר טמאה מדין טומאת נדה ולא רדמ"ת אך כשתגיע שעת טבילתה ותטהר אפילו תראה בשעת התשמיש כמה פעמים עדיין תולים בדם בתולים. אך בסוף דבריו כתב: "… כן נראה לי אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידיים מוכיחות שהוא דם בתולים."

שו"ע: "הבועל את הבתולה כמה פעמים וראתה דם מחמת תשמיש לעולם מחזקינן שהם דם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש ואם אחר כך תראה שלוש פעמים מחמת תשמיש הוחזקה להיות רדמ"ת."

רמ"א: "ואפילו אם לא פסקה לראות פעם אחת אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים."

ש"ך בסקל"ז כתב בשם הב"ח שאפילו אין לה צער כלל בשעת תשמיש תלינן בדם בתולים.

אבל במשאת בנימין – פסק כדברי הרמ"א כאן.

 

סעיף יד' – אשה שאינה יכולה לטבול.

 

ב"י כתב בשם ר"ש בר-צמח שאשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול – עושים לה תקנה מסויימת כגון חימום וכיו"ב שהיו עושים לכהן גדול אבל אם אינה יכולה לטבול כלל- תצא מתחת בעלה כדי שלא יתבטל ממצות פריה ורביה כדין אשה שרדמ"ת שבעלה מגרשה.

שו"ע: "אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול תצא מתחת בעלה כדי שלא יתבטל מפריה ורביה."

כאמור לעיל בסימן קפ"ג, לא כל דם מטמא באשה (מדאורייתא) יש בה דם טהור ויש בה דם שהוא טמא. ונראה לקמן בעז"ה הבחנות נוספות במיני דמים על מה שראינו כבר לעיל.

 

סעיפים א' – ב' – צבע הדם המטמא באשה.

 

גמרא נדה יט. -"מנא לן דאיכא דם טהור באשה דלמא כל דם דאתי מינה טמא? אמר ר' חמא בר יוסף אמר ר' אושעיא אמר קרא: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם"- בין דם טהור לדם טמא."

   א"כ לא כל דם שיוצא מן האשה טמא; יש הבחנה בין דם טמא לדם טהור. וכפי שנראה בעז"ה לקמן ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן מחמירים יותר בנ"ד.

גוונים שונים בדם.

לא כל צבע אדום באשה מטמא. מדאורייתא – חמישה מיני דמים בלבד מטמאים אשה טומאת נדה.

משנה נדה יט. –"חמישה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג.

בש"א אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. וב"ה מטהרין.

הירוק – עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים. אמר ר' מאיר אם אינו מטמא משום מראה מטמא משום משקה (ז' משקים המכשירים אוכלים לקבל טומאה.) ר' יוסי אומר לא כך ולא כך.

איזהו אדום? כדם המכה. שחור? כחרת (דיו שחור) עמוק מכן – טמא, דהה מכן טהור. וכקרן כרכום  כ(עלה)ברור שבו. וכמימי אדמה – מבקעת בית כרם ומציף (עליה)  מים. וכמזוג – כשני חלקים מים ואחד יין (2/3) מן היין השרוני."

גמ' (שם): "… אמר ר' אבהו אמר קרא דמיה דמיה הרי כאן ארבעה. והא אנן חמישה תנן? אמר ר' חנינא: שחור- אדום הוא אלא שלקה."

 

    כמימי תלתן וכמימי בשר צלי.

 

תלתן – מין קטנית. ומיירי שהשרו את עליו במים וכגוון המים עסקינן.

משנה (שם): "… בש"א אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. וב"ה מטהרין."

   גמ' (שם): "וב"ה מטהרין – היינו ת"ק?! איכא בנייהו לתלות."

ת"ק סבר שרק ה' מיני דמים טמאים באשה ולא יותר וב"ש טמאו גוונים נוספים, כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ב"ה מטהרין הגוונים שהוסיפו ב"ש וא"כ ב"ה כמו ת"ק – ומדוע א"כ יש כפילות במשנה?

ומתרצים: איכא בינייהו לתלות – ז"א לפי ת"ק – המינים הנוספים שטמאו ב"ש הם ספק טמאים ספק טהורים וב"ה מטהרין אותם לגמרי.

רמב"ן – פסק הלכה כת"ק – שהשאר הוי ספק.

רמב"ם ורא"ש – פסקו הלכה כב"ה – שרק ה' מינים שבמשנה טמאים והשאר טהורים ממש.

ירוק ולבן.

משנה (שם): "… הירוק – עקביא בן מהללאל מטמא. וחכמים מטהרין…"

   גמ' (שם): "וחכמים מטהרין – היינו ת"ק?! איכא בינייהו לתלות." (עיין לעיל)

רא"ש, רמב"ם, ר"ן ורשב"א – הלכה כחכמים – שירוק טהור.

רא"ש – בריש פרק המפלת אמרינן להדיא דהאידנא צבע לבן וירוק כזהב טהור.

ב"י – הקשה שכיום רק לבן וירוק טהורים מדוע א"כ לא נטהר גם כמימי תלתן וכמימי בשר צלי הרי חכמים פסקו התם להקל בהם?

י"ל – שרק לבן וירוק טהורין כיון שאין בהם שום דמיון לאדום ושום ספק שמא יש בהם אדמומיות מסויימת כמימי תלתן וכמימי בשר צלי דחיישינן להו כיון דלכו"ע נוטים הם לאדמומיות. משא"כ בירוק ולבן.

עוד מסיק הב"י – שהוא הדין לכל מראות שאין בהם כלל ספק לאדמומיות – שטהורין.

תוס' (יט: ד"ה הירוק): ירוק – כאתרוג ולא ככרתי שרק בכהאי גוונא אינו נוטה כלל לאדמומיות.

ב"י – מדייק מדברי תוס' שאין לומר שככרתי טמא כיון שאינו נוטה כלל לאדום לכו"ע רק שאמרו כאתרוג לאפוקי מצבע זהב – שיש לו נטיה לאדמומיות.

תה"ד -לבן שאינו לבן לגמרי כגון לבן שכהה מחמת אבק וכיו"ב אין לחשוש בו לאדמומיות או שחרוריות (דנימא אדום הוא אלא שלקה).

ב"י – מ"מ מגמגם תה"ד להקל בירוק ולבן כיון שסמ"ק סתם בהם ולא פירש. וכתב הב"י שאין לחשוש לזה ויש להתיר הירוק ולבן בלא שום גמגום כלל. (ועיין עוד לקמן במה שנכתוב בעז"ה בדעת ש"ך, ט"ז, ב"ח ופ"ת – לגבי צבע ירוק).

 

דין המראות בזמננו.    

כאמור במשנה יט. – רק ה' דמים טמאים באשה. אך מסיבות שנראה בעז"ה לקמן אסרו חז"ל מראות דם נוספים. (וכפי שאמרנו לעיל יש צבעים שיש בהם נטיה לאדמומיות ולכן חיישינן להו.)

גמרא נדה כ: –"אמר ר' יוחנן חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא מטמינא מטהר מטהרנא מטמא . אמר ר' אלעזר ענוותנותא דרבי חנינא גרמא לי דחזאי דמא ומה ר' חנינא דענוותן הוא מחית נפשיה לספק וחזי אנא לא אחזי. אמר ר' זירא טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא…"

ממקרים אלו רואים שכמה חכמים בתקופת התלמוד לא הבחינו בין סוגי דמים משום שאינם בקיאים בהבחנה זו.

 רא"ש -"… ובדורות הללו אין בקי לראות בדמים לישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם. ואפילו בימי חכמי התלמוד היו מן החכמים שהיו נמנעים לראות דמים כל שכן האידנא שאין לטהר שום דם הדומה למראית אדמומית אם לא שיהיה לבן וירוק כמראה הזהב."

   כן פסקו רמב"ם ורשב"א.

נוזל סמיך כדם.

כאמור לא כל גוון מטמא באשה – ישנם גוונים מסויימים בלבד. הבחנה נוספת בין דמים תתכן גם באיכות הדם – דהיינו אם הוא נוזל סמיך כדם רק שאין מראהו כדם – וגם כאן אין לטמא ואפילו הוא סמיך כדם לפי שאין מראהו כדם.

רמב"ם (פ"ה מהל' איסו"ב ה"ו): "לא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד שנאמר דם יהיה זובה. לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק אעפ"י שסמיכתו כדם הואיל ואין מראיו מראה דם הרי זה טהור."

וכן פסק טור. (תה"ד החמיר בדם סמיך כפי שנראה בעז"ה לקמן)

 

הפרשת דם טהור עם הרגשה.

 

כפי שראינו בעז"ה בקפ"ג  -הרגשה בהפרשת הדם הוי דאורייתא.

תה"ד (סימן רמ"ו) – כתב אשה שהרגישה שנפתח רחמה ויצא ממנה דם טהור (ירוק או לבן) – אין לחשוש ולומר שמא יצאה עמו טיפת דם טמא כחרדל ונימוח. אלא שבהמשך דבריו כתב שירא הוא להקל אם נמצא על העד לחלוחית סמיכה דאע"ג דלבן הוא יש לחוש מפני הטועים ואין לטהר אלא מה שהוא אינו סמיך ולא הרגישה בו.

ב"י – "ונ"ל שחומרות יתירות ולית דחש להוא" (הרגשה וסמיכות הדם).

ד"מ סק"ב – לענין ההרגשה -כתב שאין להחמיר אם יצא דם טהור (ירוק/לבן) בהרגשה כיון שמה שאמרנו שהרגשה מטמאה מדאורייתא ה"מ כאשר מצאה כתם עם הרגשה או במי רגליה אבל בלאו הכי אין לטמא. "גם לא ראיתי לאחד מן הגדולים שכתב לטמאותה בהרגשה בלא ראיה כלל וכן דבריו (תה"ד) צריכים עיון."

טור: "דבר תורה חמשה דמים טמאים באשה ותו לא (משנה, גמ' וש"פ) אבל האידנא שנתמעט הבקיאות חזרו לטמאות כל שיש בו מראה אדום (גמ' כ:, רא"ש) ביו אם הוא כהה הרבה או עמוק וכן כל מראה שחור. ואין טהור אלא בשתי מראות שהן הלבן והירוק (גמ' כא.) בין ירוק ככרתי בין צהוב כזהב (רא"ש ותוס') אפילו יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה." (רמב"ם ודלא כתה"ד).

שו"ע – ג"כ פסק הכי אלא שהוסיף: "ואפילו הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה מראות הללו טהורה." (דלא כתה"ד שמגמגם בזה).

רמ"א – לענין סמיכות דם כתב -"וכן עיקר (ב"י וטור) דלא כיש מחמירים לטמאות אם יש בו סמיכות והוא עב" (תה"ד)

ולענין שהרגישה וראתה מראה טהור כתב הרמ"א עיין סי' ק"צ – שם פסק השו"ע להחמיר כתה"ד ולא השיג עליו הרמ"א. משמע א"כ שסובר שיש להחמיר בהא כתה"ד.

ש"ך סק"ג – לענין ירוק הביא דעת הב"ח שכתב שירוק טהור דווקא אם נשאר ירוק מתחילתו עד סופו אך אם נשתנה כשנתיבש ונעשה אדום בקצותיו – טמאה כיון שכשיצא – האדום נימוח בירוק וכשנתיבש חזר לקדמותו וא"כ הויה טמאה לכן כשמביאים דם למורה הוראה אין לו לבדוק בעודו לח אלא ימתין עד שיתיבש ואז יבדוק.

אבל הש"ך חלק עליו וכתב שאין נוהגין כן. ועין עוד לקמן מ"ש בשם חכם צבי.

ט"ז סק"א – ב"ח כתב – אשה שיצאה ממנה סמיכות דם לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ – יש לטמאה לפי שדרך הדם להתלבן במרחץ.

ותמה עליו – לפי שלא נמצא רמז לזה בתלמוד ובפוסקים. ועוד הוכיח מהגמרא שרק בשחור אמרינן אדום הוא אלא שלקה ולא בשאר צבעים וא"כ לפי זה אין לאסור בלובן. "דבר זה חומרה יתירה היא והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל כן נראה לענ"ד."

ועוד הביא חומרת הב"ח שהביא הש"ך לעיל וחלק עליו גם בזה וכתב שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין לחלק בין לח ליבש מסברא.

פתחי תשובה – כתב בשם חכם צבי שאפילו אם ראה המורה כשהיה לח היה טהור וכשנתיבש נמצא מראה טמא – יש לטהר לפי שהולכים תמיד אחר יציאה מן הגוף לטהר או לטמא.

סעיף ב' – נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו.

 

גמרא נדה כ: –"ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה. הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה. והיכי עביד הכי?  והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר? מעיקרא טמויי הוה מטמי לה כיון דאמרה ליה דכל יום הוה מדכי לי כי האי גוונא והאידנא הוא דחש בעיניה – דכי לה. ומי מהמני? אין! והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו.

איבעיא להו כזה טיהר איש פלוני חכם מהו? ת"ש נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. שאני התם דליתי לקמה ."

אין להשוות בין המקרים כיון שכשהיא אומרת כזה ראיתי ואבדתיו היא נאמנת כיון שאין הדם לפנינו אבל כשהיא אומרת כזה טהר לי חכם אין להאמינה בלבד יש לראות את הדם ולטהר/לטמא בעצמינו.

מ"מ בשאלה אם אמרה חכם פלוני טיהר לי כזה – לא נתקבלה תשובה ברורה.

ב"י:

רשב"א – אשה נאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו מפני שאין מחזיקים אותה כמשקרת לפי שהתורה האמינתה  – שנאמר וספרה לה – לה לעצמה וכן אין מחזיקים אותה כטועה בדמיונות.

ועוד כתב רשב"א לגבי השאלה השניה – אם אמרה חכם פלוני טיהר לי כזה – כיון שהיא בעיא דלא איפשיטא בגמרא – נקטינן לחומרא.

טור: "ונאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואם הוא מראה לבן או ירוק טהורה. אבל אם הביאה לפנינו דם והחזקנוהו בטמא או אפילו נסתפקנו בו בטמא או בטהור והיא אומרת חכם פלוני טיהר לי כיו"כ – אין סומכין עליה."

   ט"ז סק"ד: "אין סומכין עליה – לפי שאפשר שיש לה ספק וסברה שהוא טהור כיון שיש ריעותא לפנינו שגם לנו יש ספק."

תורת השלמים – מובא בפ"ת סק"ו –"אפילו אם היא מביאה דם הראשון ואומרת זה שהוא כזה טיהר לי החכם דאז ליכא למיחש שמא טעתה בדמיונות מ"מ אין סומכין עליה." (ש"ך חולק וס"ל שאם אומרת דם זה או כתם זה טיהר לי חכם – נאמנת.)

   ש"ך -סק"ז:  אשה שמסופקת בדם שלה אם טהור או טמא אין לה לסמוך על חברתה שהראתה לה דמה ואמרה לה כדם זה שלך הראיתי גם אני לחכם פלוני וטיהר לי.

עוד כתב ש"ך בשם תוס' – שאדם יכול לראות דמי אשתו.

סעיף ג' –ראתה דם בשפופרת או בחתיכה.

 

ראתה דם בשפופרת.

נדה סו.: "… כיצד בודקת עצמה? מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שמן המקור הוא בא. לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדים הוא בא."

נדה כא: –"בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו? בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת או דלמא האי בבשרה מבעי ליה שמטמאה מבפנים כבחוץ? אמר ליה בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת דאי בבשרה מבעי ליה שמטמאה מבפנים כבחוץ א"כ נימא קרא בשרה מאי בבשרה ש"מ תרתי… אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת …"

 מסקנת הגמרא – רואה דם בשפופרת טהורה.

אשה שרצתה לבדוק אם יש לה דם ברחמה ע"י קיסם ומוך בראשו וכדי שלא יתלכלך המוך בדם מן הצדדים אם יש – הכניסה באותו מקום שפופרת – קנה חלול ודרך השפופרת העבירה את הקיסם עם המוך בראשו. האם כשיצא דם דרך השפופרת ולא יגע בבשרה האם היא טמאה או טהורה – שהרי דוקא דם שנגע בבשרה מטמאה או שמא "בבשרה" בא ללמד דבר אחר? ומשיבים שטהורה לפי ש "בבשרה" מלמד בבשרה דווקא ולא בשפופרת.

(תוס' הרא"ש נדה כא: (על הדף) -יש לציין שמהמילה "בבשרה" למדים ג' לימודים:

א. שמטמאה מבפנים כבחוץ. ולא כזב וכבעל קרי שאינם טמאים עד שתצא טומאתם מחוץ לגופם.

ב. עד שתרגיש בבשרה.

ג. בבשרה ולא בשפופרת.

דרך הלימוד הנ"ל – מתחילה היה צריך להיות כתוב "בשר".

בשר – לימד על הרגשה בבשרה.

ב' -לימד שמטמאה מבפנים כבחוץ.

ה' – לימד בבשרה ולא בשפופרת.)

טור: "הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה"

ב"י:

רש"י – בעינן שיהיה דם בבשרה כדי לטמאה – שיצא דרך כתלי בית הרחם בלא שום דבר חוצץ ומפסיק.

רמב"ם – ראתה דם בשפופרת טהורה לפי שאין דרכה של אשה לראות בשפופרת.

שו"ע: "הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה."

ראתה דם בחתיכה.

ראשית ננסה לסביר את המקרה עצמו; ישנה תופעה שנקראת "צניחת רחם" שמחמת חולשה, זקנה וכיו"ב נופלות מהרחם חתיכות בשר או הרחם כולו. יש חתיכות גדולות ויש קטנות יותר, יש שלמות ויש בקועות (כפי שנראה בעז"ה לקמן) . נפילה כזו של בשר מלווה בד"כ בירידת דם. יש פעמים שהדם אגור בתוך החתיכה ויש פעמים שהוא עימה ונוגע בבשר האשה – בכתלי רחמה. עניינים אלו יתבארו בעז"ה לקמן. (ועיין עוד הסבר לנושא בספר "שיעורי שבט הלוי" קפ"ח ג').

גמרא נדה כא: –"… דתניא המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם אם יש עימה דם טמאה ואם לאו טהורה. ר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה. ר' אליעזר היינו ת"ק? אימא שר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וחכמים אומרים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ת"ק נמי טהורי מטהר? אלא דפלי פלויי איכא בינייהו; ת"ק – סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת וה"מ היכא דשיעא אבל פלי פלויי טמאה.

… ואתו רבנן למימר אע"ג דפלי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה."

ראינו א"כ שלגבי אשה שהפילה חתיכת בשר ונמצא בתוכה דם נחלקו ר"א וחכמים:

ר' אליעזר – אם היא חתיכה שלמה והדם אגור בתוכה ואינו נוגע בבשר האשה – טהורה לפי שנאמר בבשרה ולא בחתיכה אבל אם חתיכת הבשר בקועה ביקועים ביקועים בענין שאין הדם אגור בתוכה אלא יוצא מהחתיכה ונוגע בבשר האשה הרי זו טמאה.

חכמים – גם אם חתיכת הבשר בקועה (פלי פלויי) היא טהורה לפי שאין דרך אשה לראות דם בחתיכה. אין זו דרך ראיה לטמאה.

לפענ"ד שורש מחלוקתם היא הסיבה לטהר רואה דם בחתיכה:

לפי ר' אליעזר -נאמר בתורה בבשרה – ז"א שהיא טמאה דוקא כשנוגע דם בבשרה אבל אם לא נוגע דם בבשרה טהורה לכן בפלי פלויי תהיה טמאה כיון שמ"מ נוגע דם בבשרה.

אבל לפי חכמים – שסוברים שעיקר הטעם לטהר רואה דם בחתיכה הוא שאין דרך נשים לראות בכך – לפיכך בפלי פלויי תהיה טהורה גם אם הדם נוגע בבשרה.

בפירוש הגמרא הנ"ל נחלקו רש"י והרא"ש (בשם רבינו שמשון מקוצי):

רש"י:

לפי ר' אליעזר – כל זמן שהדם לא נוגע בבשרה טהורה ולכן בחתיכה בקועה שהדם כן נוגע בבשרה טמאה.

לפי חכמים – גם בחתיכת בשר בקועה – טהורה כיון דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה.

רא"ש (בשם ר' שמשון מקוצי):

לפי ר' אליעזר – רק כאשר יש הפסק וחציצה בין הדם לבשר האשה – טהורה לכן בפלי פלויי שאין חציצה בין בשרה לדם – טמאה.

לפי חכמים – גם בחתיכת בשר בקועה טהורה לפי שאין דרך ראיה בחתיכה.

(לכאורה אין הבדל בין רש"י ורא"ש. אך כפי שנראה בהמשך בעז"ה ההבדל ביניהם ונפ"מ היא בטעם שחכמים מטהרים רואה דם בחתיכה; לפי רש"י אין זה דם נדה, לפי רא"ש אין דרך ראיה בכך. ראשית נראה את לשון הטור ואח"כ נראה את המחלוקת בין הב"י וד"מ בנ"ד.)

טור: "אם ראתה דם בחתיכה אפילו אם היא מבוקעת והדם בבקעים בענין שנוגע בבשרה טהורה כיון שאין דרך אשה לראות כן. וכן עשה רבינו שמשון מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותם החתיכות היו בבית החיצון וטהר אותה לבעלה כיון דאין דרך אשה להיות רואה בכך".

לגבי מה שכתב טור "ולא היתה פוסקת לראות" נחלקו ב"י וד"מ מה לא היתה פוסקת לראות – ונפ"מ ביניהם להבדל שבין הפירוש של רש"י לבין הפירוש של רא"ש. וכאמור לעיל ההבדל בין פירוש רש"י והרא"ש הוא בטעם שחכמים מטהרין רואה דם בחתיכה.

ב"י – לפי פירוש הרא"ש – אין דרך אשה להיות רואה דם בחתיכה לכן רק אם רואה דם ונופלת ממנה חתיכה בהדי הדדי אז טהורה לפי שאין דרכה של אשה להיות רואה בכך. אבל אם רואה דם בנפרד וחתיכה בנפרד אין לתלות הדם בחתיכה אלא בדם נדה וא"כ טמאה ולכן מה שכתב טור "ואינה פוסקת מלראות" קאי אחתיכה שאינה פוסקת לראות חתיכות שנופלות ממנה אבל אם לא רואה חתיכות נופלות ממנה כרגע אלא דם בלבד – טמאה ואין לה לתלות הדם בחתיכות.

ד"מ – סק"ג חלק על הב"י וכתב שיש לפרש את הטור כפשוטו שאינה פוסקת לראות דם ויש לתלות את ראית הדם בחתיכה כמו שתולין ראיית דם במכה (קפ"ז).

שו"ע: "… וכן אם ראתה דם בחתיכה אפילו היא מבוקעת והדם בבקעים בענין שנוגע בבשרה טהורה כיון שאין דרך לראות כך. וכן אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר נופלים בבית החיצון טהורה."

רמ"א: "ואפילו אם ראתה דם כל זמן שהחתיכות בבית החיצון שלה טהורה דתלינן הדם בחתיכות אלו וידעינן ודאי שנעקר מקורה ומחמת מכה הוא."

   ט"ז סק"ה – הביא מחלוקת ב"י וד"מ (שו"ע ורמ"א) בהבנת הטור שכתב  ואינה פוסקת לראות.

והקשה – שלגבי רואה דם מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה בה (קפ"ז ה') וכאן לעניין רואה דם בחתיכה נתנו הטעם שטהורה כיון דאין דרך ראיה בכך. מדוע א"כ הצטרכנו לטעם זה הרי ברדמ"ת תלינן במכה ה"נ יש לתלות בחתיכה?

אלא שכתב שהדין עם הרמ"א רק לא מטעם שאין דרך ראיה בכך אלא מהטעם שלא אסרה תורה דם נדה רק כאשר נשאר המקור במקומו וממנו יורד דם לחוץ משא"כ הכא שהמקור עצמו מוליך הדם עימו ואין זו דרך ראיה שאסרה תורה ולכן טהורה אפילו אם זה קורה לה בשעת וסתה. (אבל הב"ח כתב שרק בין וסת לוסת טהורה ולא בשעת וסתה).

ובהמשך דבריו כתב עוד הט"ז בשם הב"ח שהחמיר שכל זה רק אם בשעה שנעקר ממנה החתיכה לא ראתה דם והיתה טהורה ורק אח"כ ראתה דם מחמת נפילת החתיכה.

וכתב על זה הט"ז שאין חילוק בין שעת הנפילה לאחר הנפילה ועוד שקשה מאוד לאמוד ולתת שיעור מתי נחשבת שעת נפילה או אחריה.

 

אם יש להטיל החתיכות במים פושרים.

 

ב"י: "ונראה דמעשה זה של רבינו שמשון בשהטיל החתיכות במים פושרים ולא נימוחו דאל"כ הא איכא למיחש שמא כולן היו דם קפוי." (קרוש)

הב"י אזיל לשיטתו דלעיל שאם יש חתיכה בנפרד ודם בנפרד טמאה לכן יש להטיל את כל החתיכות למים פושרין כדי שאם יהיה גוש אחד שהוא דם קרוש ימוח במים ויש לטמאה לפי שירד ממנה דם בנפרד.

ד"מ – חלק על הב"י כאן וכמו שכתב לעיל דלשיטתו תלינן כל הדם בחתיכה ואפילו יצא דם ממש ולכן אין להטיל הגושים במים פושרים שמא יש דם קרוש שהרי מטהרינן אפילו דם ממש.

שו"ע: "והוא שהטיל החתיכות במים פושרין ולא נימוחו."

(בעניין זה עיין עוד לקמן סעיף ד').

 

חתיכות גדולות/קטנות.

 

טוש"ע: "ודווקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת אבל חתיכה גדולה טמאה אפילו לא ראתה כלום שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ."

   בב"י מופיע הסבר לפסיקת הטוש"ע הנ"ל:

משנה נדה כא.: "המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה."

   ובגמרא שם מובא ששורש מחלוקתם היא בשאלה אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם; לפי ר' יהודה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולכן כל זמן שנופלת ממנה חתיכה בהכרח שהיה זה בלווי ראיית דם ולכן גם אם לא ראתה בפועל מחזיקינן לה בטמאה.

אבל לפי ת"ק יתכן לפתיחת הקבר בלא דם לכן אם לא ראתה בפועל דם עם החתיכה – טהורה.

רא"ש – פסק כר' יהודה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ב"י – הקשה על פסיקת הרא"ש שפסק בשפופרת שטהורה – וכאמור מחלוקת זו קשורה ברואה דם בחתיכה – הלכך יש לו לפסוק כרבנן דאין דרך אשה לראות בחתיכה ואם פסק כאן כר' יהודה אמאי מטהר בשפופרת הא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם?

וי"ל – שלכן חילק הטור בין חתיכה קטנה לחתיכה גדולה דקטנה אין בה פתיחת קבר כדי שנטמאה ונאמר שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ועוד כתב הב"י שמה שאמרו רבנן שאין דרכה של אשה להיות רואה ה"מ בחתיכה קטנה אבל בחתיכה גדולה לא אמרינן הכי. ורק בחתיכה קטנה טהורה לפי שאין פתיחת הקבר לדברים קטנים.

לענין שיעור קטנה/גדולה כתב ב"י: "ושיעור דחתיכה גדולה לא איתפריש לן דאין לומר דכל שהיא גדולה יותר מקליפה ושערה הוי גדולה שהרי כתב רבינו… ודווקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת אלמא דשיעורא דשפופרת הויא קטנה לענין זה. ומיהו שיעורא דשפורפת גופא לא איתפריש לן אם עבה אם דק הלכך אזלינן לחומרא ולא מטהרינן אלא כשיעור שפופרת דק שבדקים."

עוד בענין רואה דם בחתיכה. 

רמב"ם

* אפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מלאה דם – הרי זו טהורה.

* הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה (פ"ה הי"ד).

* הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם – טמאת לידה (פ"י ה"ד)

 

נפל וולד שלא נגמרה צורתו.

 

טוש"ע: "… שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואפילו בנפל שלא נגמרה צורתו."

   ב"י

גמרא נדה סו.: "אדבריה רבא לרב שמואל ודרש קשתה שני ימים ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים קסבר אין קישוי לנפלים ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם."

מדברי הגמרא מסיק הרא"ש (מובא בב"י) שאם הפילה נפל כל שהוא אפילו לא נגמרה צורת הולד נמי טמאה לפי שא"א לפתיחת הקבר בלא דם.

-שאילתות (פרשת תזריע): ס"ל היכא שלא נגמרה צורת הולד יש לטהרה לפי שאפשר שיצא בלא דם.

-רמב"ם ומ"מ: ס"ל נמי שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולכן רואה דם בחתיכה- אם יש עמה דם טמאה ואם אין עמה דם טהורה.

-רמב"ן, תוס', רא"ש ורשב"א: אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולכן גם בלידה יבשה צריכה בדיקה להפסיק בטהרה.

-סמ"ג: כיון שאין אנו בקיאים בגמר צורת הולד יש להחמיר ולפסוק הכא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם.

-רמב"ם: אע"ג דהכא פסק הרמב"ם שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם- לענין יולדת פסק הרמב"ם שגם אם לא ראתה דם ג"כ טמאה לפי שמהפסוק "כימי נדת דותה תטמא" יש לטמא אותה אפילו אם לא ראתה דם. וכ"כ רש"י.

 

סעיף ד' – צורות שונות של דם.

 

גמרא נדה כב./: – "בעא מיניה רבי יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר דם יבש מהו? כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא עד דמידב דייב ליה – לח אין יבש לא; או דלמא האי כי יזוב זוב דמה אורחא דמילתא היא ולעולם אפילו יבש נמי?

א"ל תניתוה – דם הנדה ובשר המת מטמאין לחים ויבשים.

א"ל לח ונעשה יבש לא קא מבעיא לי כי מבעיא לי יבש מעיקרא?

הא נמי תניתוה – המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושים אדומים תטיל למים אם נימוחו טמאה (רש"י – דדם הוא אלמא אע"ג דכי חזיתיה יבש היה כעפר) אי הכי בלא נימוחו נמי?

אמר רבא כי לא נימוחו בריה בפני עצמה היא." (- ואינו דם).

-רא"ש: בריה בפני עצמה ואינה מתולדות הדם אלא ממכה שיש לה בתוך מעיה.

(בהמשך הגמרא שם מובא מעשה באשה שהייתה מפלת כמין קליפות אדומות, שאלו לרופאים ואמרו שאשה זו מכה יש לה במעיה שממנה מפלת חתיכות אלו לכן תטילן למים ואם נימוחו טמאה.)

משך שרייתן בפושרים.

שם: "התם תנן כמה היא שרייתן בפושרים- מעל"ע. הכא מאי? מי בעינא מעל"ע או לא; שרץ ונבלה דאקושי בעינן מעל"ע אבל דם דרכיך לא או דלמא לא שנא? תיקו!"

רא"ש: פסק כיון שהיא בעיא דלא  איפשיטא בגמרא נקטינן לחומרא. וכ"פ רמב"ם ורשב"א.

לגבי שריית החתיכות במים פושרים נחלקו בגמרא (נו.) אם פושרים – בעינן שישארו פושרים כל זמן מעל"ע או רק בתחילתם פושרים אעפ"י שהולכים ומתקררים:

יהודה בן נקוסא: מעל"ע בתחילתן אע"ג שהולכים ומתקררים.

רשב"ג: צריכים שיהיו פושרים כל המעל"ע.

-רא"ש, ר"ח, רשב"א וראב"ד – פסקו הלכה כרשב"ג; דבעינן פושרים כל המעל"ע.

 

מה מקרי פושרים?

-רא"ש: כתב בשם בעל העיטור שהם מים ששאבו בקיץ מן הנהר או מן המעין ועמדו בבית מעט – שחום הבית מחממם. וכן הדבר בחורף.

ועוד כתב הרא"ש שפושרים מקרי שבני אדם שותים פושרים ונותנים באוזניהם.

-ריטב"א: פושרין=שיהיו כעין חמימות הרוק.

 

אי בעי מעיכה ביד?

נדה כב: – "תניא נמי הכי תטיל למים ובפושרין. רשב"ג אומר ממעכתו ברוק ע"ג הציפורן. מאי בינייהו? אמר רבינא מעוך ע"י הדחק איכא בינייהו."

ביאור (עפ"י רש"י): לפי ת"ק אם נימוח ע"י מיעוך אינו דם דדוקא נימוח מאליו הוי דם. לפי רשב"ג אם נימוח ע"י מיעוך נמי הוי דם.

-רא"ש, רשב"א ורמב"ם: פסקו הלכה כת"ק שרק מה שנימוח מאליו הוי דם ואם נימוח ע"י מיעוך אינו דם.

-רשב"א: מה שלא נימוח ע"י מיעוך בידוע שאינו דם שאינו ימחה ע"י שרייה בפושרין.

טור:  "כל דם היוצא מן האשה בין לח בין יבש טמא ולא עוד אלא אפילו יצא ממנה דם בצורת בריה כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים אדומים טמאה והוא שיהיו נמוחים בתוך מעת לעת ע"י שרייה ששורין אותו במים פושרין ויהיו המים פושרין כל משך מע"ל שהן בתוכו ושיעור החימום כמו מים ששאבו בקיץ מן הנהר או מן המעיין ועמדו מעט בבית שחום הבית מחממתן ובחימום של אלו כך הוא שיעור פושרין בימות החורף ואם הן קשין כל כך שאין נימוחין בתוך מעת לעת טהורה אפילו אם הם נימוחין ע"י מיעוך שממעכם בצפורנים."

וכ"פ גם השו"ע.

 

סעיפים ה'-ו' – דם יבש שאינו נימוח.

-ראב"ד: מה שאמרנו לעיל דבעינן להשרות החתיכה במים פושרים ואם נימוח הוי דם ואם לא נימוח לא הוי דם ה"מ כשהפילה כמין שערות וקליפות אבל אם היא חתיכת דם קשה טמאה גם אם לא נימוחה במים. והטעם לפי שבצורות הנ"ל מוכח שאין זה דם אלא באיה בעלמא אבל דם יבש אעפ"י שלא נימוח דם הוא וטמאה.

-רז"ה: חלק על הראב"ד וס"ל שגם אם היא חתיכת דם קשה – כל שאינו נימוח טהורה. (ומיהו ה"מ בחתיכה קטנה אבל בחתיכה גדולה לכו"ע הוי דם בפתיחת הקבר כדאמרינן לעיל).

-רשב"א: פסק כראב"ד והביא ראיות לדבריו.

-רא"ש: דחה ראיותיו ופסק כרז"ה.

שו"ע (ס"ו): "בד"א שצריך בדיקה בשרייה במפלת כמין קליפות ושערות אבל חתיכת דם אעפ"י שקשה ואינו נימוח טמאה. ויש אומרים שגם לזה צריך בדיקה בשרייה אם היא חתיכה קטנה כשיעור שפופרת קנה דקה שבדקים."

ש"ך (סקי"ז): "ובירושלמי ריש פרק המפלת מוכח להדיא כסברא הראשונה.."

-רשב"א: מה שאמרנו אשה שמפלת כמין קליפות כמין שערות טמאה כשנימוחו וטהורה כשלא נימוחו אין הבדל בזה בין מעוברת לשאינה מעוברת. אלא כל שנימוחו טמאה, לא נימוחו טהורה.

עוד כתב הרשב"א – שה"מ בזמן שהפילה קליפות ושערות יבשות לגמרי. שאם הייתה עליהם לחלוחית של דם טמאה גם אם לא נימוחו במים פושרים לפי שדם נדה אין לו שיעור ואפילו טיפה כחרדל ופחות מכן טמאה.

שו"ע: "בד"א שאם לא נימוחו טהורה – בזמן שהם יבשים גמורים שאין עימם דם כלל אבל אם יש עליהם שום לחלוח דם טמאה."

ש"ך (סקט"ו): "ולא דמי לדלעיל דאם ראתה דם בחתיכה אפילו מבוקעת טהורה דהתם הדם הוא בתוך החתיכות אלא שהוא בבקעים משא"כ הכא שלחלוח הדם הוא ע"ג החתיכות."

ט"ז (סק"ז): "ולא שייך כאן אין דרכה של אשה לראות בכך דכאן ודאי אמרינן כיון דיש דם מוכח דגם הנהו (שאר החתיכות) הם דם אעפ"י שלא נימוחו. ועוד דאפשר דדרכה של אשה לראות בכך."

-ד"מ: כתב בשם מהרא"י שצריך שכל השערות ימחו במיעוך ולא סגי אם נימוחו חלקם וחלקם לא.

רמ"א: "וה"ה אם נתמעכו או נימוחו קצתן וקצתן לא נימוחו דטמאה. מיהו נראה לי דאם בדקה ג' פעמים כל מה שראתה ולא נימוחו כלל שוב אינה צריכה לבדוק מה שהיא רואה אח"כ כדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינם דם רק באים ממכה שבגופה. ודווקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמו שנתבאר גבי מכה לעיל סימן קפ"ז."

ש"ך בסקט"ז כתב שצ"ע מדוע חילק הרמ"א בין אשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה לבין אשה שאין לה וסת שלא נמצא שום פוסק שעשה חילוק זה?

וי"ל שאפילו בשעת וסתה אם רואה בדרך זו טהורה שהרי רואה דברים יבשים לגמרי. ונשאר בצ"ע. ומ"מ כתב בהמשך דבריו שראה בספר "אפי רברבי" שיש ג"כ לטהרה ואפילו בשעת וסתה כיון שאינו דם רק בריה בפני עצמה. ועוד דקי"ל וסתות דרבנן וכ"ש בכהאי גוונא דטהורה לכו"ע.

הקדמה

הקדמה זו מתוך ההקדמה לסימן זה בספר בדי השולחן.

המבנה האנטומי והפזיולוגי (כללי ביותר).

לאשה יש שני נקבים הפתוחים לבית החיצון; נקב אחד שממנו יוצאים מי רגליה לבית החיצון ומשם אל מחוץ לגופה  – מקומו של נקב זה למטה סמוך לקצה החיצון של אותו מקום.

נקב שני – ממנו יוצא דם נדותה ממקורה לבית החיצון ומשם החוצה ומקומו למעלה דהיינו שהוא עמוק יותר (כלפי הגוף) מהנקב הראשון.

בד"כ שהאשה עושה צרכיה (קטנים) אינה רואה דם נדה שיוצא ממנה מעצמו אך יש פעמים שיציאת מי רגליים גורמים לה לראות דם נדה וכדברי הגמרא (נדה נט.): "דהדור מי רגליים למקור ואייתי דם" בפירוש דברי הגמרא,כפי שנראה לקמן בס"ד, נחלקו המפרשים:

י"א שמי הרגליים שלאחר שיצאו לבית החיצון חוזרים לתוך המקור ושוב יוצאים משם תוך כדי גרירת דם נדות עמהם.

ויש מפרשים שמי הרגליים יוצאים משלפוחית השתן דרך סדק, נקב או כל כיו"ב למקור ומתוך המקור חוזרים הם שוב אל שלפוחית השתן תוך כדי גרירת דם מהמקור. מתוך  השלפוחית יוצאים כדרכם מי הרגליים לבית החיצון והפעם עם  דם שגררו מהמקור.

לגבי הפירוש הראשון יש לומר שמיירי שהיא משתנת עומדת ולא יושבת שהרי אם היא יושבת מי הרגליים יוצאים ממנה בקילוח ובאופן זה אין שום סיבה לחוש שמא חזרו למקומם ולכן אם נמצא דם באופן זה י"ל שמכה יש לה בכליות או בחלחולת שממנה בא הדם. אבל אם משתנת בעמידה יש לחוש שמא חזרו מי הרגליים למקור וגררו ממנו דם שמצויים במי הרגליים. חשש זה נובע מהסיבה שבישיבה מקלחים מי הרגליים בחוזק ובלא הפרעה ולכן אין לחוש שמא יחזרו למקומם משא"כ בעמידה שיש לחץ על מי הרגליים והפרעה ביציאתם שאז יש לחוש שמא חזרו מי הרגליים לאחוריהם וגררו דם מן המקור. או שמא יש לומר שכשעומדת ואין מי רגליים יוצאים בתכיפות ונעצרים יש לחוש שמא חזרו למקור וגררו דם משא"כ בישיבה.

וא"כ לעניין דינא נחלקו הפוסקים אם יש מקום לחששות אלו או לא;

דעת השו"ע – להקל בכל גוונא ואפילו בעומדת – לפי שחששות אלו אינן אליבא דהלכתא.

אבל הרמ"א פסק להחמיר בזה.

ונראה בס"ד פרטי הדינים בזה.

משנה נדה נט: -"האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם:

ר"מ אומר – אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה

ר' יוסי אומר – בין כך ובין כך טהורה."

משנה זו מובאת גם בדף נז: ושם מסביר רש"י את ההבדל שבין יושבת או עומדת:

בעומדת – יש לחץ על אותו מקום ומי הרגליים חוזרים למקור ויוצאים ממנו תוך כדי גרירת דם.

ביושבת – אין לחץ כנ"ל וכיון שאין דרכה של אשה לראות דם נדות בהשתנה י"ל שהדם שרואה הוא ממכה שיש לה באותו מקום (עיין פרישה סק"א).

גמרא נט: – מקשה שגם ביושבת י"ל שחזרו מי רגלים למקור וגררו משם דם?

ודוחים – שביושבת היא מזנקת – דהיינו מקלחת קילוח שיוצא שלא בדוחק ולחץ ואין סיבה א"כ לומר שחזרו גם ביושבת מי רגליים למקור וכו'

ושוב מקשים שמא גם בכך י"ל שיצאו מהמקור וכגון שלאחר הקילוח – שתמו מי הרגליים – יצא דם?

ואוקימנא התם שיושבת על שפת הספל והדם נמצא בתוך הספל ואם היה זה דם שבא בתום מי הרגליים היה לו להמצא בשפת הספל ולא בתוכו!

מ"מ מסקנת הגמרא שם: "אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי וכן אורי ליה ר' אבא לקלא (שם אדם) הלכה כר' יוסי."

בביאור דברי הגמרא רבו הדיעות והשיטות כפי שנראה בס"ד לקמן;

טור: "האשה שמטלת מים בספל ונמצא בו דם: כתב הרמב"ם – שהיא טהורה בכל עניין בין יושבת בין עומדת ובין מקלחת או שותתת. וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיושבת טהורה בכל עניין דכיון שהמקום רחב לא הדור מי רגליים להביא משם דם אבל בעומדת שהמקום צר לה אם מזנקת בתוך הספל שהמים יוצאים בקילוח טהורה אבל אם שותתים על שפת הספל טמאה."

   ב"י:

-רש"י ורמב"ם: כפי שפירש רש"י לעיל את הגמרא – א"כ מובן שיושבת טהורה בכל עניין ויש לתלות הדם במכה שיש לה באותו מקום .

וגם בעומדת טהורה אעפ"י שאינה מזנקת כיון שנפסקה הלכה כר' יוסי שטיהר בין יושבת בין עומדת.

וכן פסקו רמב"ן ורשב"א.

– רא"ש ותוס': אמנם יושבת טהורה בכל עניין דכיון שהמקום רחב אין לומר שחזרו מי הרגליים למקור ויצאו תוך כדי גרירת דם ממנו אך עומדת ושותתת על הספל ונמצא דם בשפת הספל יש לטמאה ואם מקלחת לתוך הספל יש לטהרה.

– רבנו חננאל: פירש המשנה באופן אחר לחלוטין וכתב: גם אם מקלחת לתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל ולא בשפתו  – דבזה מטהר ר' יוסי אין לומר שמטהר לגמרי אלא מטהר לעניין טהרות אבל לא לענין כתמים שהרי כל המשנה אינה עוסקת אלא בטהרות אבל לבעלה מודה ר' יוסי שאסורה. (וכן פסק רמ"א)

– ב"י: "לעניין הלכה נראה דכדאי הם הרמב"ם והרשב"א לסמוך עליהם להתיר בכל גווני."

וכן פסק בשו"ע.

מרדכי (מובא בד"מ סק"א וסק"ב) כתב בשם מוהר"ם:

– אם יושבת ונמצא דם על שפת הספל טמאה ואם עומדת ונמצא בתוכו נמי טמאה. ואינה טהורה אא"כ יושבת על שפת הספל ונמצא הדם בתוך הספל.

-אשה שבודקת עצמה לאחר הקינוח ורואה דם על העד לא מצאנו לה היתר כיון שלאחר שעשתה צרכיה טמאה לכו"ע שמי שמטהר אפילו בעומדת מטהר כאשר מצאה דם בתוך מי הרגליים ואינה רואה אח"כ משא"כ הכא שרואה לאחר שתמו מי רגליה.

רמ"א הביא את שיטת רא"ש ותוס' ור"ח ופסק כר"ח.וכתב עוד הרמ"א:

"אשה שרגילה לראות דם במי רגליה ומרגשת כאב בשעה שמטלת מים… נראה דיש להתיר בכל עניין דהא איכא ידיים מוכיחות שיש לה מכה המכאיב אותה בהטלת מי רגליה וממנו הדם יוצא ואפילו אם מצאה דם אחר הטלת מי רגליים כשמקנחת עצמה – טהורה דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאה דם רק אחר הטלת מי רגליים ודאי דם מכה הוא. אך יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת ולהצריכה בדיקה דהיינו – קודם שתשתין תבדוק עצמה היטב בחורים ובסדקים ואם לא תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים ותשתין ותקנח עצמה יפה ממי רגליים ותוציא המוך אם נקיה היא הוכחה גדולה דאין הדם מו המקור והכי נהוג. ואם בדקה עצמה ג' פעמים בכהאי גוונא ומצאה המוך נקי מותרת אח"כ בלא בדיקה בשעת וסתה דחזקה דדם מכה הוא מאחר שאינה מוצאה אותו רק אחר שהשתינה. וכל זה דווקא שמרגשת כאב עם מי רגליה אבל אם אינה מרגשת כאב… ודאי טמאה… אם בדקה עצמה ג' פעמים ומצאה טהורה שוב אינה צריכה בדיקה…"

 

איש ואשה שהטילו מים בספל

 

משנה נדה נט: –"… איש ואשה שעשו צרכיהם לתוך הספל ונמצא דם על המים ר' יוסי מטהר ור' שמעון מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה."

   טור: "… ואיש ואשה שהטילו שניהם מים בספל ונמצא בו דם טהורה בכל עניין"

   פרישה סק"ד – משום דהוי ספק ספיקא – ספק ממנו ספק ממנה ואת"ל ממנה ספק מן המקור ספק מעלמא.

ב"י: "… פלוגתא דר' יוסי ור' שמעון והלכתא כר' יוסי דשרי."

רמ"א: "… ודווקא כשנמצא הדם בספל שהיא משתנת שם לחוד דידוע שהוא ממנה אבל אם נמצא בספל שאיש ואשה מטילין שם מים טהורה בכל עניין."

סעיף א' – קטנה/גדולה שתבעוה לינשא.

גמרא נדה סו.: "אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים (שמא מחמת תאוות חימוד ראתה דם – רש"י) רבינא איעסק ליה לברתיה ביה רב חביבא אמר ליה סבר ליה מר למכתב כתובה לארבעה יום? אמר ליה אין. כי מטא לארבעה נטר עד ארבעה אחרינא איעכב ז' יומי בתר ההוא יומא אמר ליה מאי? אמר ליה לא סבר ליה מר להא דרבא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים. אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דקחזיא דמא אבל בקטנה דלא חזיא דמא מי אמר? אמר ליה בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה לא שנא קטנה. גדולה טעמא מאי – משום דמחמדא קטנה נמי מיחמדא."

רשב"א – עפ"י גמרא זו כתב מס' דינים:

– אפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה  – נמי צריכה לשבת ז' נקיים שמא מחמת חימוד ראתה טיפה כחרדל ולא הרגישה.

– מונה ז' נקיים ממחרת יום התביעה שאין יום התביעה עולה מן המנין לז' נקיים.

וכן פסקו טוש"ע

שו"ע: "תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים בין גדולה בין קטנה ואפילו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו ומונה ז' ממחרת יום התביעה."

   ט"ז סק"א – כתב בשם מ"מ שדין זה הוא מדרבנן ואילו מדאורייתא מותרת גמורה היא שהרי אפילו ראתה בלא הרגשה מן התורה אינה טמאה כ"ש זו שאפילו לא מצאה כתם.

וכתב עוד שהיות ודין זה הוא מדרבנן ניחא מקרה תמר ויהודה שהרי נתפייסה לו מיד ואמרה לו שהיא טהורה והרי היתה צריכה לישב ז' נקיים? אלא ודאי י"ל שעדיין לא היתה גזירה זו. אלא שעדיין קשה כיון שהיא גזירה דרבנן היכא מצינו שחידשוה? אם נאמר מהגמרא הנ"ל – מדברי רבא – הא בפרק החולץ דיבמות (דף לז: – עיין עוד לקמן סעיף ד') כבר היתה גזירה זו? אלא י"ל כשגזרו חכמים על הכתמים גזרו גם על זו וכללו אותה בגזירה.

 

אם צריכה הפסק טהרה ובדיקה כל ז'

 

רשב"א – כתב שמסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה כלל לא בתחילת ימי הבדיקה ולא בסופם אלא כל שממתינה ז' ימים אחרי התביעה טובלת וטהורה שהרי לא ראתה כלל ואינה כרואה ודאית והוכיח זאת מעובדא דרבינא (סו.) שהרי רב חביבא לא ציוה לבדוק את בתו כל ז' ימים ואעפי"כ כנסה.

ראב"ד ורמב"ן – כתבו שאמנם אינה צריכה הפסק טהרה אך מ"מ בדיקה תוך ז' צריכה.

והרשב"א הקשה על שיטה זו:

א. אין משמע כן מדברי הגמרא הנ"ל.

ב. אם לענין בדיקה מחשיבים אותה כרואה רגילה אין שום סיבה שלא נחייב גם הפסק טהרה ומדוע א"כ חילקו בין בדיקה לבין הפסק טהרה?

אך מ"מ כתב בסוף דבריו: "… סוף דבר לא מצאתי עיקר לדברים אלו אלא שצריך לחוש לדבריהם ז"ל."

   רא"ש – הסכים לדברי המצריכים בדיקה כל ז' אך לא הפסק טהרה דחיישינן שמא ראתה בכל יום שהרי כל יום שעובר היא קרובה יותר לחופה ויש סיכוי גדול יותר בכל יום שעובר שתחמוד ותראה. ואין חומרא זו כחומרת ר' זירא שהרי בימי רבא לא פשטה חומרת ר' זירא אלא י"ל שחומרא נוספת יש כאן – עוד לפני חומרת ר' זירא – שטעמה שמא מחמת חימוד תראה ולכן צריכה בדיקה בכל יום.

ר"ן – כתב שלשיטת האומרים שאינה צריכה הפסק טהרה אך צריכה בדיקה כל ז' – טעמם הוא מכיון שראייתה של זו מועטת ובודאי הפסיקה בטהרה.

מ"מ אין להוכיח מדברי הגמרא לא לשיטת רשב"א ולא לשיטת רמב"ן וראב"ד

ב"י – אעפ"י שרמב"ן ורא"ש מצריכים בדיקה כל שבעה מ"מ יש הבדל ביניהם:

לדעת רמב"ן – צריכה בדיקה אפילו אחת בלבד במשך כל השבוע (ודייק דבריו ממה שכתב רמב"ן – "בדיקה תוך שבעה צריכה")

לדעת הרא"ש- לכתחילה צריכה בדיקה בכל יום משבעת הימים הנקיים לפי שאינה עדיפה מרואה ודאית.

ראבי"ה – אם אומרת ברי לי ובדקתי עצמי ביום התביעה ולא מצאתי דם מותרת ליבעל לאלתר ואינה צריכה אפילו ז' נקיים.

ב"י – אין לסמוך כלל על דיעה זו שאפילו הרשב"א שלא הצריך הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז' – חייב שתשב ז' נקיים מיום התביעה.

ריב"א – תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים רק אם תבעוה לאלתר אבל אם תבעוה לינשא לאחר זמן רב אינה צריכה לשבת כלל אפילו לא סמוך לחופתה כיון שיודעת בו ואינה חומדת.

ב"י – מדברי כל הפוסקים משמע שאין לסמוך על דברי ריב"א.

שו"ע: "… ואינה צריכה הפסק טהרה שאעפ"י שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה מונה מיום המחרת ז' נקיים. ומיהו צריכה בדיקה תוך שבעה."

   רמ"א: "כל יום לכתחילה (רא"ש) מיהו בדיעבד אם לא בדקה עצמה רק פעם אחת תוך שבעה סגי" (רמב"ן)

ט"ז (סק"ב): אינה צריכה הפסק טהרה לפי שאינה מוחזקת בדם שהרי אינה רואה ודאית.

ש"ך (סק"א) : "האידנא נהגו להפסיק בטהרה אף לבתולה ובודקים כל שבעה נקיים… מיהו בדיעבד אפילו לא בדקה אלא פעם אחת תוך שבעה סגי".

 

סעיף ב' – ממתי מונה ז' נקיים.

 

רשב"א – מה שצריכה לספור ז' נקיים מיום התביעה ה"מ שתבעוה לינשא לאלתר אבל אם תבעוה לינשא לאחר יב' חודש או כל כיו"ב אינה חומדת ולכן מונה את ז' הנקיים מיום שמכינים צרכי החופה.

ד"מ (סק"א) – כתב שמשמע מדברי רשב"א שאין צריך שיהיו ז' ימים אלו סמוכים לחופה

אבל המרדכי כתב שצריכה למנות ז' ימים הסמוכים לבעילת מצוה שהוא ליל ראשון לחופה וטובלת לילה קודם חופתה שיש לחוש שמא תראה תוך ז' ימים קודם חופתה וא"כ אינה מועילה טבילתה קודם בעילת מצוה. ולכן, כתב ד"מ בשם שערים מדורא – שהחתן צריך לשאול לכלה קודם שיגע בה אם שמרה ז' נקיים.

שו"ע: "שבעת ימים אלו מונים אותם משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אעפ"י שלא נתקדשה עדיין."

   רמ"א: "ויש לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה שאפשר והמנהג לטבול הכלה ליל רביעי (שהרי בתולה נישאת ליום ד') אעפ"י שלא תבעל קודם מוצאי שבת אבל אין להרחיק הטבילה מן הבעילה יותר מזה ואם לא תבעל במוצאי שבת יש לה לבדוק עצמה בכל יום עד בעילת מצוה. ודווקא לכתחילה אבל בדיעבד אין להחמיר אם בדקה רק פעם אחת תוך שבעה. וכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה אם שמרה ז' נקיים."

   ש"ך (סק"ד) – לעניין מה שכתב רמ"א – בשם שערים מדורא שכל חתן ישאל וכו' כתב הש"ך שעכשיו לא נהגו דין זה ונראה שסומכים על מה שהשושבינים רגילים להודיע לחתן אם היא טמאה.

ט"ז (סק"ה) – לגבי מה שכתב רמ"א שאם לא נבעלה עד מוצאי שבת – צריכה לבדוק עצמה עד בעילת מצוה – שהטעם הוא שכל יום משתבעוה לינשא עד שתיבעל יש חשש שמא תחמוד ותראה אך חשש זה אינו מעכב כ"כ כמו חשש החימוד שבסעיף א' – ששם יש חשש גדול יותר שמא תראה ולכן אפילו בדיעבד אין להקל.

אבל הרשב"א חשש לחימוד רק בשעת התביעה. מ"מ השו"ע פסק כאן להחמיר.

 

סעיף ג' – דחו הנישואין ושוב נתפשרו.

 

הקדמה

 

יש להבחין כאן בשני מקרים ובטעם שונה בכל מקרה. הב"י כתב מקרה אחד מהטעם של המקרה האחר. אך בב"ח ובמרדכי עצמו (שהוא מקור הדין הבא) שני המקרים ושני הטעמים מופיעים כפי שנראה בעז"ה לקמן:

מרדכי (פ"ד דשבועות, סימן תש"מ):

א. דחו את הנישואין ואח"כ התפשרו תוך הזמן שהיא יושבת ז' נקיים צריכה לישב ז' נקיים נוספים לפי שכשדחו את הנישואין זלזלה בבדיקה של הז' נקיים הראשונים וא"כ צריכה למנות ז' נקיים נוספים בבדיקה אחראית יותר.

ב. דחו את הנישואין והתפשרו לאחר שישבה ז' נקיים שלמים ובבדיקה טובה ואחראית בהם צריכה לישב ז' נקיים נוספים לפי שיש כאן חימוד נוסף.

מהרי"ק – אם נדחו הנישואין יום או יומיים:

יש אוסרים ומצריכים ז' נקיים חדשים שמכיון שנדחו הנישואין אינה בודקת יפה ואינה נזהרת בבדיקתה וסומכים דבריהם על המרדכי הנ"ל.

ויש מתירים, וטעמם – הוא שמרדכי אמר שצריכה ז' נקיים חדשים ה"מ היכא דהפסיקה לבדוק פעמיים ביום כמשפטה מחמת הדחוי אך אם לא פסקה מלבדוק עצמה פעמיים ביום על-אף הדחוי אינה צריכה ז' נקיים נוספים.

אבל המהרי"ק עצמו פסק כהיש אוסרים וכתב שלא תתחיל לספור הז' נקיים השניים עד שיתפשרו לגמרי בהכל ולא תהיה שום בעיה שתדחה שוב את הנישואין שאז נזהרת יותר בבדיקתה ובודקת עצמה ביתר אחריות.

שו"ע: "אם דחו הנישואין מחמת איזו סיבה אעפ"י שישבה ז' נקיים צריכה לחזור ולישב שבעה נקיים כשיתפשרו לעשות הנישואין."

   רמ"א: "אעפ"י שבדקה עצמה תמיד בימים שבינתיים – לא מהני."

ש"ך:

– סק"ה – אם דחו הנישואין לאחר שישבה ז' נקיים צריכה לחזור ולישב ז' נקיים נוספים אפילו אם טבלה.

– סק"ו – כתב בשם ב"ח: שצריכה לחזור ולישב ז' נקיים נוספים – ה"מ כשדחו את הנישואין סתם ולא קבעו זמן שיתוועדו שוב להשלים או כיו"ב ובכהאי גוונא אינה נזהרת בבדיקה ולכן מצריכינן לה בדיקה נוספת כשיחזרו וישלימו. אבל אם דחו את הנישואין לזמן קבוע אחר שוב אינה צריכה לספור ז' נקיים נוספים.

"עטרת זהב"- חלק על ב"ח וכתב שיש להחמיר בכך (וכתב כן מסברא ולא מראיה).

עוד כתב ב"ח שאם נתפרדה החבילה ובאותו מעמד הסכימה הכלה לשאת חתן אחר – צריכה ז' נקיים נוספים לפי שיש כאן חימוד חדש.

– סק"ז – כתב בשם "משאת בנימין" שאם בדקה עצמה כל ז' נקיים ודחו הנישואין ושוב התפשרו – אינה צריכה לחזור ולישב ז' נקיים נוספים שכל מה שאמרנו שצריכה לישב ז' נקיים ה"מ היכא דלא בדקה כלל אבל אם בדקה עצמה לא. אך מ"מ כתב שיש להחמיר כדברי מהרי"ק ולחזור ולישב ז' נקיים.

אם קבעו תאריך מסויים לנישואין כגון ר"ח ניסן ולבשה הכלה בגדים לבנים ובדקה עצמה וכשהגיע ר"ח ניסן – לא הגיע החתן מחמת אונס או כל כיו"ב ושלח שליח שיאחר יום או יומים – שוב אינה צריכה ז' נקיים אחרים ואפילו לא בדקה עצמה בינתיים לפי שלא נדחו הנישואין אלא מחמת אונס נתעכב הדבר ודאי לא נתיאשה מז' נקיים הראשונים וסמכה דעתה שיבוא החתן בעוד יום או יומים ונזהרת בבדיקתה ושלא תבוא לחשש חימוד.

ובסוף דבריו כתב הש"ך: "ובאמת אין להחמיר בדינים אלו דבלאו הכי הרבה פוסקים סוברים דאינה צריכה שבעה נקיים וגם בדיעבד סגי בבדיקה אחת תוך שבעה לכו"ע וגם כל עיקר דין זה הוא מדבריהם."

   ט"ז (סק"ו) – כתב בשם "הלבוש" שגם אם דחו הנשואין לזמן קבוע צריכה לישב ז' נקיים נוספים ואפילו נדחו רק יום או יומים – כיון שכשדחו את הנישואין הסיחה דעתה ולא נזהרת היטב בבדיקה. ועוד שחוזר החימוד בפעם השניה.

וכתב עליו הט"ז שאין דבריו נראין וסיכם שכלל הדברים: שרק אם נדחו הנישואין בסתם ולא קבעו זמן מוגדר – אז חיישינן שלא תזהר או שתחמוד שנית אבל אם דחו הנישואין לזמן אחר ידוע מראש שוב אינה צריכה ז' נקיים נוספים.

ועוד כתב ט"ז בשם "הלבוש" שאם תוך כדי המעמד שבטלו הנישואין הסכימה הכלה לינשא לחתן אחר צריכה ז' נקיים נוספים ואם חזר ונתרצה החתן הראשון צריכה ג"כ ז' נקיים חדשים כיון שהופסק ביניהם ע"י חתן אחר.

 

סעיף ד' – עבר וכנסה תוך הזמן הזה. ודין חופת נדה.

 

עבר וכנסה.

 

גמרא יבמות לז: – כשחכמים היו הולכים ללמוד רחוק מהבית לתקופה ארוכה היו מציעים נישואים לאותו פרק זמן שישארו שם (בפירוש העניין נחלקו המפרשים כפי שנראה בס"ד לקמן)- בעיה שיכולה להתעורר ממקרה זה היא שהכלה צריכה לשבת ז' נקיים מיום התביעה כפי שראינו לעיל – בפירוש תירוץ הגמרא נחלקו המפרשים מחלוקת שיש בה נפ"מ להלכה:

"והא אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים?…

ואי בעית אימא – לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו."

   וכאמור בדרי הגמרא הנ"ל נחלקו המפרשים:

-רשב"א: מי שעבר וכנסה תוך הזמן משתבעה ויושבת ז' נקיים – אסור לו להתייחד עימה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים בין אם הוא ת"ח ובין אם הוא אדם אחר.

-רמב"ם: אם הוא ת"ח יכול לכנסה מיד ולהתייחד עימה.

– ב"י: מחלוקתם תלויה בפירוש הגמרא דלעיל :

לפי רמב"ם – פשט הגמרא יחוד בעלמא וכו' שמותר לו להתייחד עמה כיון שהוא ת"ח ויודע שהיא אסורה לו ונזהר משא"כ אדם אחר.

לפי רשב"א – אסור לו להתייחד עמה כלל כיון שאינה עדיפה יותר מחופת נדה ואעפ"י שאינה רואה ודאית אלא מספק אסרינן לה – כיון שלא בא עליה מעולם חיישינן שמא יצרו תוקפו. ומה שנאמר בגמרא יחודי בעלמא וכו' אין לפרש שמותר להם להתייחד אלא שהיו מיוחדות להן כדי לשבור יצרם, דהיינו כיון שהם רחוקים מהבית היו מייחדים להם נשים ע"י נישואין למקרה שיצרו יתקפו וידע שפתו בסלו. אבל בפועל לא היו באים עליהן מעולם ולא היו ישנות עמהם בבית אחד ורק לשבור היצר היו מיוחדות להם.

ב"י – הקשה על רמב"ם שגם לעם הארץ יודיעו שהיא אסורה לו ולא יבוא עליה?

אלא שי"ל שת"ח זהיר יותר ומהימן שלא לפרוץ גדר זו משא"כ עם הארץ. אך עדיין קשה מכיון שמפשט דברי הרמב"ם משמע שתלה הדבר בבקיאותו וידיעתו של הת"ח ולכן חושש לחימוד ויפרוש ממנה משא"כ בעם הארץ שאינו רגיל בדברי חכמים ובגזירותיהם ולא ישמע לנו לחשש דם חימוד כל עוד לא ראתה דם ודאי.

אך מ"מ קשים דברי הרמב"ם שהרי מי שפרסה כלתו נדה לא חילק התלמוד בין ת"ח לע"ה ומדוע א"כ חילק כאן הרמב"ם?

ולכן כתב הב"י שגם לעניין תבעוה לינשא לא התיר הרמב"ם להתייחד עמה כפי שהבינו מדבריו ראב"ד ומ"מ  שהרי הרמב"ם עצמו לא נקט לשון יחוד אלא  לשון נישואין והתיר בת"ח לינשא דווקא ולא להתייחד עמה.

מסקנת ב"י: א"כ גם לדברי הרמב"ם אין לת"ח להתייחד עם מי שפרסה נדה ועם מי שתבעוה וכנסה תוך ז' נקיים. וכן משמע מרי"ף, רא"ש, רשב"א וראב"ד.

שו"ע: "עבר וכנסה תוך זמן זה וכן חתן שפרסה כלתו נדה קודם שבא עליה לא יתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים."

 

 

 

 

דין חופת נדה.

 

גמרא כתובות נו.: "בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו; חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה…את"ל חיבת חופה קונה – חופה דחזיא לביאה, אבל חופה דלא חזיא לביאה לא או דלמא לא שנא? תיקו !"

   שם ד.: "מי שפרסה אשתו נדה (לאחר שכנסה וקודם שבעלה) הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים."

   טור: "ואם משבעל פרסה נדה מותרין להתייחד."

ב"י: "טעמא דמותר להתייחד עמה אחר שבעל משום שיש היתר לאיסורו אין יצרו תוקפו."

   יבמות נז: –"… שמע מינה אמר רמי בר חמא יש חופה לפסולות."

רמב"ם – עפ"י הגמרא בכתובות נו. כתב שחופת נדה אינה קונה כיון שאינה ראויה לביאה וכיון שהגמרא הנ"ל עלתה בתיקו יש להחמיר ולומר שחופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה לא ליורשה, לא להיטמא לה ולא לכל דבר אחר. וכן אין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר.

ר"ן – הקשה על הרמב"ם מהגמרא ביבמות (נז:) ששם מסקנת הגמרא היא שיש חופה לפסולות ומדוע א"כ בחופת נדה לא אמרינן נמי שיחולו הקידושין?

ותירץ שאינה קונה אלא לעניין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה. וכ"כ הרא"ש.

רא"ש – דחה דברי הרמב"ם וראיותיו וכתב שיש לקיים חופת נדה ואין חוששין לקיים ברכת חתנים רק שאינה מתייחדת עימו אלא שהוא ישן בין האנשים והיא ישנה ביו הנשים.

סמ"ק – כתב שעתה אנו מתירין לכנוס את הנדה רק שיודיעו לחתן שהיא נדה ואסור לו להתייחד עימה.

דרכי משה (סק"ד): "והמנהג הוא ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה ובמרדכי… משמע שאם אחד בחדר די בכך."

ראב"ד – צריכים שמירה רק כאשר שניהם ישנים בבית אחד אבל אם כל אחד מהם ישן בבית אחר אין צריכים שמירה.

ר' ירוחם – דווקא בלילה צריכים שמירה אבל ביום יכולים להתייחד.

רא"ש – חלק על ר' ירוחם הנ"ל וס"ל שגם ביום אסורים להתייחד כמו בלילה. וכ"כ רז"ה.

ר' ירוחם – כתב עוד שאין חילוק באלו הדינים בין אלמנה לבתולה.

דרכי משה (סק"ג) – כתב בשם תוס' שאין לחוש לדין זה אלא בבחור שלא בעל כל ימיו אבל באלמן אין לחוש כלל.

תה"ד – בחור שנשא בתולה ושהה עימה כמה ימים ולא בעלה ואח"כ פירסה נדה:

י"א – שמותר להם להתייחד כיון שרואים שיצרו לא תקפו כשהיה לו מותר – כ"ש כאשר אסור לו לבוא עליה דלא חישינן שמא יבעלנה באיסור.  ויש אוסרים הואיל ולא בעל עדיין.

סה"ת – פסק כדעת המתירים. ותה"ד כתב שהמחמיר תע"ב.  אבל הט"ז (סק"ז) חלק בזה על תה"ד שכתב שהוא חומרא וכתב שדין הוא ואין היתר כלל להתייחד עימה אפילו לא בעלה כמה ימים קודם שפירסה נדה.

רמ"א: "יש אומרים אם היתה טהורה כשנשאה ולא בא עליה ופירסה נדה אח"כ אינה צריכה שימור עוד והמחמיר תע"ב ואין לחלק בזה בין בחור לאלמן או בתולה לאלמנה. יש אומרים שאסורה ליחד עימו ביום כמו בלילה ואין צריך להיות שתי שמירות רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים ואם אינם ישנים בחדר אחד אינם צריכים שמור כלל ויש אומרים דבלילה צריך שתי שמירות וביום מותר להתיחד. והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה ואין מתייחדים ביום בלא קטן או קטנה."

ש"ך –

-סק"ח: פשט המנהג לכנסה ולעשות נישואין אף שהכלה נדה.

– סק"ט: אם בא עליה לפני שפירסה נדה מותר לו להתייחד עימה כיון שמשום שבעל לא תקיף יצרו יותר.

-סקי"א: מה שנוהגים אנשים לדחות בעילת מצווה בכמה ימים הוא מנהג שטות שיש לבטלו ויש בו איסור ולכן גם מי שנוהג במנהג זה צריך שימור ואסור לו להתייחד עימה.

סקי"ד: לגבי מה שכתב רמ"א שהמנהג ליקח קטן וקטנה וכו' כתב בשם ב"ח שצריך שהקטנים הללו יהיו יודעים טעם ביאה.

 

סעיף ה' – מחזיר גרושתו.

 

ר"ש בר צמח: "נמצא בגליוני הצרפתים שמחזיר גרושתו צריכה להמתין ז' נקיים."

שו"ע: "מחזיר גרושתו צריכה לישב ז' נקיים."

ט"ז (סק"ח): כתב שאם עבר וכנס תוך זמן זה אינה צריכה שמירה יותר לפי שכבר בעלה כשהייתה אשתו בראשונה שוב לא תקיף עליו יצרו כלפיה.

בסימן זה נראה בעז"ה דין הבועל בעילת מצווה (בועל בתולה) שצריך לפרוש ממנה מיד כדין מי שפירסה נדה תחתיו ושצריך לנהוג עימה מקצת דיני הרחקה דנדה.

ונראה לקמן בס"ד פרטי הדינים בזה.

 

שצריך לפרוש בין בקטנה בין גדולה.

 

משנה נדה סד: -"תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת ב"ש אומרים נותנים לה ארבעה לילות ובה"א עד שתחיה המכה. הגיע זמנה לראות וניסת בש"א נותנים לה לילה הראשון ובה"א עד מוצאי שבת ארבעה לילות. ראתה ועודה בבית אביה בש"א נותנים לה בעילת מצוה ובה"א כל הלילה כולה."

   פירוש: בג' המקרים המוזכרים במשנה נחלקו ב"ש וב"ה כמה זמן נותנים בכל מקרה לכלה כדי להחשיב הדם שיוצא ממנה, לאחר בעילת מצווה, כדם בתולים ולא דם נדה.

גמרא נדה סה: –"רב ושמואל דאמרי תרוויהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש."

ומקשים – כיצד אמרו רב ושמואל שבועל בעילת מצוה ופורש הרי מדברי המשנה הנ"ל משמע שנותנים ארכה של זמן כדי להחשיב הדם כדם בתולים?

ומתרצים – שרבותינו חזרו ונמנו על כך ואמרו שיש לבעול בעילת מצוה ולפרוש מיד.

רשב"א: כל הבועל בעילת מצוה בועל ופורש מיד אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה. ואע"ג שאין לך מכה גדולה מזאת לתלות בה (כדאמרינן בקפ"ז, ה') יש לאסור כאן.

רא"ש: אע"ג שמהמשנה הנ"ל למדים שיש לתת לכלה ארכה של זמן כדי להחשיב הדם כדם בתולים מ"מ חזרו ונמנו רבותינו שיש לבעול ולפרוש מיד בבעילת מצוה. ואפילו היא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה – החמירו. והטעם – לא משום שנאמר שמא דם זה דם נדה הוא – שהרי אין לך מכה גדולה מזו לתלות בה – אלא הטעם הוא לפי שבעילת מצוה מסורה לכל ואין כולם בקיאין בכל החילוקים שבין קטנה, בוגרת וכו' ועוד שחתן יצרו תוקפו ולכן נמנו רבותינו להשוות את כולם ולתת לכולם חומרה אחת.

וכן פסק הר"ן.

 

 

 

 

 שיטת רי"ף ורמב"ם

רמב"ם: כתב לגבי מי שראתה דם בבית אביה ונישאת בועל בעילת מצוה ופורש מיד. ולגבי מי שלא ראתה כתב הדינים המוזכרים במשנה הנ"ל. ודייק מדבריו הר"ן דס"ל שרק מי שראתה דם לפני בעילת מצוה בועל ופורש מיד אבל אם לא ראתה לפני כן אינו חייב לפרוש ממנה מיד.

רי"ף: לא הכריע בדבר. ודייק מדבריו הב"י דס"ל כהרמב"ם שרק אם ראתה קודם בעילת מצוה בועל ופורש מיד משא"כ במי שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה שבועל וגומר כדרכו.

ב"י: כתב שלפי רמב"ם ורי"ף – המנהג לבעול ולפרוש מיד גם במי שלא ראתה אינו דין אלא מנהג ותיקין הוא וכיון שפשט מנהג זה בארץ-ישראל ובעוד מקומות אין לפרוץ הגדר.

יוצא א"כ שלפי רמב"ם ורי"ף כל הענין בבעילת מצוה לבעול ולפרוש מיד אינו אלא מנהג ולא דין.

(עוד כתב ב"י שמנהג זה אינו קשור לחומרת ר' זירא – שהיא מן הדין).

ראב"ד: כתב שלעולם בועל בעילת מצוה ופורש וכל דברי המשנה הנ"ל אינם למעשה כלל. והשיג על הרמב"ם דס"ל שאינו אלא מנהג ולא דין.

לעניין הלכה:

ב"י: "ולעניין הלכה כבר נתבאר שהרא"ש והרשב"א סוברים כדעת הראב"ד ואפילו למה שפירשתי לדעת הרי"ף והרמב"ם מאחר שבזמן הזה פשט איסור בדם בתולים דאפילו תינוקת קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה בועל בעילת מצוה ופורש אסור לפרוץ גדרן של ראשונים ולהקל בו אפילו כחוט השערה ומי שעושה כן הרי הוא פורץ גדר וישכנו נחש."

    וכן פסקו טוש"ע.

 

אפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה.

 

רשב"א: אפילו בעל ולא מצאה דם כלל פורש ממנה דכיון רוב נשים יש להן דם בתולים וחיישינן שמא ראתה טיפה כחרדל ונאבד או חיפהו שכבת זרע.

ראב"ד: לא שנא בעל ומצאה דם ולא שנא בעל ולא מצאה דם – שפורש מיד.

וכן פסקו טוש"ע.

 

פורש באיבר חי

 

עיין לעיל קפ"ה ד' בדין אשה שפירסה נדה בשעת תשמיש שצריך לפרוש ממנה באבר חי אעפ"י שביציאתו הכי יש לו הנאה כביאתו.

גמרא נדה סה: -"א"ל ר' אבא לרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו. א"ל א"כ ליבו נוקפו ופורש."

   פירוש: היות ואנו מחמירים גם בקטנה שלא ראתה א"כ בעל נפש לא יגמור ביאתו שהרי דם שותת. ויותר מכך – ליבו נוקפו ופורש קודם השרת הבתולים או שמא יפרוש לגמרי ולא יבעול כלל ונמצא בטל מפריה ורביה?

רשב"א: פורש אפילו באבר חי, ואפילו שהיא הנאה לו כביאתו, כדין מי שפירסה נדה תחתיו. וכ"כ רא"ש.

ראב"ד: אין לו לפרוש בעודו אבר חי אלא ימתין עד שימות האבר שלא יהנה בפרישתו.

טוש"ע פסקו כרשב"א שיש לו לפרוש באבר חי.

(הגהות מימוניות – כתבו שעניין פרישה באבר חי יש מי שאומר שהוא קולא – רשב"א – שהרי בעילה זו הותרה לו ולא חששו להנאת עצמו ולכן מותר לו לפרוש ממנה באבר חי אעפ"י שנהנה כך בפרישתו. ויש מי שאומר שהיא חומרא-ראב"ד- שהרי היא שותתת דם תחתיו כאשה שפירסה נדה תחתיו.)

 

שצריכה הפסק טהרה ובדיקה כל שבעה.

 

רשב"א: וצריכה הפסק טהרה ובדיקה כל שבעה.

וכן פסקו רמב"ם ורא"ש שצריכה לספור ז' נקיים.

וכן פסקו טוש"ע.

 

שלא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה.

 

טור: "ולא תתחיל למנות עד יום חמשה לשמושה כמו נדה."

   ב"י: כתב הטעם לפי שחיישינן שמא תפלוט שכבת זרע ותסתור. (ויתבאר בעז"ה בהרחבה בקצ"ו.)

וכן כתב פרישה סק"ו.

וכן פסקו טוש"ע.

סה"ת: הבין מרמב"ם ורמב"ן שאינה צריכה להמתין ה' ימים ולהתחיל ולמנות אלא שתיכף שתפסוק מלראות צריכה למנות ואפילו פסק ממנה הדם מיד אינה צריכה להמתין.

הגה"מ: אע"ג שרמב"ם חולק על שאר פוסקים בדין קטנה שלא ראתה – לעניין פרישה מיד אחר בעילת מצוה, לעניין שכבת זרע אינו חולק וממילא משמע שדינה כשאר נדה וצריכה להמתין עד יום ה' לשמושה.

ט"ז (סק"ד): כתב בשם מהר"ל מפראג שנוהגים היום ששאר נדה מתחילה למנות מיום ו' לשמושה – מ"מ אחר ביאה ראשונה מתחילה למנות מיום ה' לשמושה.

 

שנוהג עימה מקצת ריחוק כנדה.

 

רא"ש: כלה בתולה שנבעלה בעילת מצוה נוהגת עצמה כל שבעה כנדה ותשב בצד כשאר נדות כדי שלא יהא הרגל עבירה וצריכה לישב ז' נקיים ולטבול ככל זבה. אלא שאין מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום שאינה נדה ודאית אלא ספק נדה.

ראב"ד: הקשה על רא"ש מה חידש בהא דאמר שאין מטמאים משכב שתחתיה הרי ממילא אין כיום דין טומאה וטהרה נוהג שנטמא משכב שתחתיה?! אלא יש לומר שעל מיטת נדה אסור לישון אפילו אינה במטתה משום הרגל עבירה – ודווקא נדה ודאי אבל כלה מותר לישון באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפילו באותו סדין שהדם עליו ואעפ"י שאין זה מן ההלכה הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם.

טור: "ונוהג עימה בכל דיני נדה לעניין הרחקה אלא שנדה גמורה אסור לו לישון על מטתה ואפילו כשאינה במטה ובכלה מותר לו לישון באותה מיטה לאחר שעמדה מאצלו אפילו בסדין שהדם עליו."

הקדמה

 

  "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל לאמור אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא וביום השמיני ימול בשר ערלתו ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה ואם נקבה תלד וטמאה  שבועיים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן והקריבו לפני ה' וכיפר עליה וטהרה ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה." (ויקרא יב' א'-ז')

 

קיצור פסקי הדינים הנלמדים מפרשה זו:

– ראשית יש לחלק בין יולדת זכר ליולדת נקבה.

– עוד יש לחלק בין ימי טומאה של יולדת לימי טהרתה.

– במלאת ימי הטהרה לבן או לבת מביאה היולדת קרבן.

יולדת זכר

-ז' הימים הראשונים ללידתה הרי היא טמאה ככל נדה.

-לג' יום (אחר שטבלה ונטהרה מלידתה) – הם ימי טהרה דהיינו כל דם שרואה במשך לג' יום הללו – מדוארייתא טהורים.

יולדת נקבה

-שבועיים ימים מלידתה נחשבת טמאה ככל נדה

– סו' יום (אחר שטבלה ונטהרה מלידתה) – הם ימי טהרה מדאורייתא.

ונראה לקמן בס"ד, דיני יולדת ומפלת בהרחבה.

 

סעיף א' – דיני יולדת וימי טהרתה.

 

יש להבחין בעניין יולדת בין דיני דאורייתא לדיני דרבנן. הטור בתחילת דבריו מבאר דין יולדת מדאורייתא ואח"כ עוסק בדיני יולדת מדרבנן. נראה לקמן בס"ד, דיני יולדת מדאורייתא ואח"כ דין יולדת כפי שנוהגים כיום.

 

דיני יולדת מדאורייתא.

כפי שראינו בהקדמה יש הבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה הן לעניין ימי הטומאה והן לעניין ימי טהרתה.

 

ימי הטוהר

ליולדת זכר יש לג' ימי טוהר וליולדת נקבה יש סו' ימי טוהר. פירוש הדבר הוא שמדאורייתא כל דם שאשה רואה תוך ימים אלו הוא דם טהור ויכולה לשמש עם בעלה בימים אלה גם אם רואה בהם דם. ונחלקו בגמרא רב ולוי בטעם שהדם שרואה בימים אלו טהור:

גמרא נדה לה: – "איתמר: רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שתי מעיינות הן נסתם הטמא ונפתח הטהור נסתם הטהור ונפתח הטמא מאי בינייהו? איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה…"

יוצא א"כ שרב לקולא שהרי אע"ג שלא פסק ולא נסתם – טהורה שהרי התורה טהרתו. ולוי לחומרא שהרי עדיין לא נסתם הטמא.

למחלוקת רב ולוי יש נפ"מ נוספת – כאשר שופעת מתוך ימי הטוהר לאחריהם – כאן רב יהיה לחומרא שהרי תמו ימי הטוהר ואע"ג שלא פסקה מלראות כיון שתמו ימי הטוהר – חזרה לטומאתה. ואילו לוי לקולא שהרי המעין של ימי הטוהר טרם נסתם ולכן גם אם רואה מתוך ימי הטוהר לאחריהם טהורה עד שתפסוק.

מ"מ מסקנת הגמרא לו.: "והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא."

– לאחר ז' ימי טומאתה לבן ויד' לנקבה צריכה היולדת לטבול (בליל ח'/טו'). וכתב הב"י שהרי זהו משפט הנדה שעולה מטומאתה ויולדת נחשבת נדה כאמור.

– דיני יולדת מיירי בין שילדה חי או מת או אפילו נפל שהרי כל שנגמרה צורתו אמו טמאה טומאת יולדת חוץ מיוצא דופן שיתבאר משפטו בסוף הסימן.

– דרכי משה (סק"א) כתב בשם ר' ירוחם שטומאת יולדת לזכר או לנקבה היא טומאה קבועה מהתורה ולכן אפילו ספרה ז' נקיים מלידתה אינה יכולה ליטהר קודם יד' ליולדת נקבה שהרי טומאה זו אינה תלויה בראיותיה אלא היא קבועה.

 

שצריכה לפרוש מבעלה ליל מא'/פא'

 

גמרא פסחים קיג.: "… והיושבת על דם טהור אסורה לשמש. עד כמה? אמר רב עונה."

   פירוש רשב"ם (שם): "אשה שכלו ימי טוהר שלה והגיע ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמונים ואחד לנקבה שאם תראה עכשיו תהא נדה אסורה לשמש ואעפ"י שלא ראתה דהואיל ולמודה היא עד עכשיו להיות משמשת עם ראייתה גזירה שמא תראה ותשמש."

   – ולגבי מה נחשב עונה כתב רשב"ם שהוא יום או לילה.

וכ"כ גם הרא"ש שכן הדבר הוא לנוהגים לשמש על דם טוהר. וכ"כ ראב"ד, סמ"ג,סה"ת והפרישה (סק"ה).

בה"ג: כתב שהטעם שצריכה לפרוש בליל מא' לזכר או פא' לנקבה הוא משום דכיון דנפקא מימי טהרה לימי טומאה הוי כשעת וסתה שצריך לפרוש ממנה עונה.

סמ"ק: כתב שיש לפרוש ליל מא'/פא' ולא חילק בין הנוהגים לבעול על דם טוהר למי שאינם נוהגים כן. וכתב עליו הב"י שניתן לפרש דבריו גם כדברי בה"ג וגם כדברי רא"ש וסיעתו ונטה לפרשו כדעת רא"ש וסיעתו.

 

יולדת בזוב.

 

– יש לציין שעניין זה מיירי קודם חומרת ר' זירא.

כפי שראינו בס"ד בסימן קפ"ג, לפני חומרת ר' זירא היה חילוק בין נדה לזבה. זבה צריכה לישב ז' נקיים. יולדת בזמן זיבתה (עיין שם מחלוקת רש"י ורמב"ם מהי הגדרת זבה ואכמ"ל) צריכה לישב נמי ז' נקיים כדין זבה לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. טומאת לידה כאמור היא טומאה קבועה בין ראתה בין לא ראתה צריכה לישב ז' לזכר או יד' לנקבה.

ויש לשאול א"כ לגבי יולדת בזוב שצריכה למנות ז' נקיים אם אותם ז' נקיים יכולים להכלל בתוך ימי טומאת לידתה או שמא צריכה למנות ז' נקיים חדשים מתום ימי טומאת לידתה? שאלה זו נידונה בגמרא כפי שנראה לקמן בס"ד:

גמרא נדה לז.: "תניא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה. איבעיא להו מהו שתעלה? אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה. רבא אומר אינה סותרת ועולה."

   פירוש: רבי מרינוס אומר שאם אשה הייתה בימי זבתה ובתוך מנין ז' נקיים ילדה – אעפ"י שא"א לפתיחת הקבר בלא דם וודאי ראתה בשעת לידה דם – שהם ז' נקיים שלה – אינה סותרת את ימי זיבתה. ועוד נחלקו אביי ורבא בעניין אם ימי לידתה עולים לה לזבתה (ז' נקיים אם לא ראתה בהם) וכידוע טומאת לידה היא טומאה קבועה וטמאה בהם בין ראתה בין לא ראתה ויש לשאול א"כ אם ימי טומאתה אלו עולים לה למנין ז' נקיים אם לא ראתה בהם. בזה נחלקו כאמור אביי ורבא.

רא"ש – כתב שהלכה כרבא דקי"ל בכל דוכתא הלכה כוותיה בר מיע"ל קג"ם.

רש"י ור"ת נחלקו מהי הל' של יע"ל קג"ם ונפ"מ בזה אם הלכה הכא כרבא או כאביי.

רש"י – ל' = לחי העומד מאליו. וממילא הלכה הכא כרבא. ור"ת פירש של' = ימי לידה ולכן יש לומר הכא דהלכה כאביי.

תוס' חלקו על ר"ת ודחו כל ראיותיו.

– אך כאמור כל מחלוקת זו היא מקודם חומרת ר' זירא ויולדת האידנא דינה כדין זבה ויתבאר בעז"ה להלן.

 

 

דיני יולדת בימינו.

 

כל יולדת בימינו דינה כיולדת בזוב וצריכה למנות ז' נקיים ללידה מלבד טומאת יולדת הקבועה מדאורייתא. דהיינו יולדת זכר תהיה טמאה לכל הפחות שבועיים; ז' ימי טומאת יולדת וז' נקיים לפחות לזיבתה ויולדת נקבה תהיה טמאה ג' שבועות לפחות כמבואר לעיל.

קודם שנברר דין יולדת האידנא נברר מה דין ימי הטוהר כיום שהרי מדאורייתא כל דם שרואה בימי הטוהר טהורים ומותרת לשמש עם בעלה אפילו רואה בהם. אמנם מדרבנן – כפי שנראה בס"ד לקמן – יש מחלוקת אם מותר לשמש על דמי טוהר הללו או לא.

ימי טהרה.

 

"אשה כי תזריע וילדה זכר… ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה… ואם נקבה תלד…וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה…"

   רמב"ן: אעפ"י שמן התורה מותר לבעול על דם טוהר כל הרואה טיפת דם אפילו תוך ימי הטוהר תשב ז' נקיים והרי היא בכלל חומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן. אעפ"י שבמקצת מקומות נוהגים קולא בדם טוהר – כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחרימו על מי שיעשה כן. והטעם – לפי שכיום אין בקיאות בדבר כבדורות הראשונים שפעמים יוצא הולד לפרוזדור קודם ביה"ש וגמר הלידה לאחר מכן ואינן בקיאות בכך ויבואו לטעות ויוסיפו יום אחד לימי טהרתן.

ב"י: כתב שהטעם לחומרא זו הוא בכלל חומרת ר' זירא. דהתם מתוך שיבואו לטעות בין ימי נדה לימי זבה ובין רואה יום אחד (זבה קטנה) לרואה ג' ימים (זבה גדולה) כל שכן הכא יש לחוש שמא יטעו בין ימי הטוהר לימים שלאחריהם.

בה"ג: גם בזמן הזה נוהגים ימי טוהר כדין תורה דהיינו שמותר לשמש על דם טוהר.

רמב"ם: כתב שהדבר תלוי במנהג. בצרפת ובאשכנז נוהגים היתר בדבר.

ב"י: בתחילה חומרת ר' זירא כללה ימי טוהר רק במקומות מסויימים (שנער, ספרד וארץ הצבי) מ"מ האידנא פשט האיסור בכל ישראל ואפילו באשכנז ובצרפת.

אגור: (מובא בד"מ סק"ב)"ואני לא ראיתי מעולם באשכנז וכן מכל רבותי שהנהיגו לבעול בדם טוהר."וכ"כ פרישה סקי"א.

ד"מ (שם): כתב וכן אנו נוהגים.

רמ"א: "… אע"ג דמדאורייתא דם טהור הוא עד ארבעים לזכר ושמונים לנקבה כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טוהר ודינו כשאר דם לכל דבר."

 

 

יולדת האידנא.

 

עפ"י כל האמור לעיל נראה להלן לשון טוש"ע לגבי דין יולדת האידנא:

טור: "והאידנא כל היולדות חשובות יולדות בזוב דקי"ל אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הלכך צריכות ז' נקיים."

   שו"ע: "יולדת אפילו לא ראתה דם טמאה כנדה בין ילדה חי בין ילדה מת ואפילו נפל וכמה הם ימי טומאתה עכשיו בזמן הזה כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור ז' נקיים נמצאת אומר שהיולדת זכר יושבת ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה והיולדת נקבה יושבת שבועיים ללידה וז' נקיים לזיבה. ימי לידה שהם שבעה לזכר ויד' לנקבה אם לא ראתה בהם עולים לספירת זיבתה ואם שלמו ז' נקיים בתוך יד' לנקבה הרי זו אסורה עד ליל טו' ואם טבלה קודם לכן לא עלתה לה טבילה."

 

אם רשאית שלא לטבול ולא לשמש בימי טהרתה.

 

רמב"ם: מה שיש תשובות גאונים שאומרים שלא תשמש כל מא' ללידת זכר ופא' ללידת נקבה אעפ"י שלא ראתה דם הוא טעות ודרך מינות יש בו שמן הצדוקים למדוהו. אלא יש לה למנות ז' נקיים, תטבול ותחזור לטהרתה ומותרת לשמש.

מהרי"ק: מה שנהגו הלועזים שאין אשה טובלת תוך מא' לזכר ופא' לנקבה אפילו לא ראתה הוא מנהג רחוק וכדברי הרמב"ם ואין לנהוג מנהג זה אפילו לא להרחקה וסייג לפי שהוא חומרא דאתי לידי קולא מאחר והוא מנהג הצדוקים.

ריב"ש: מי שנוהג שלא לשמש בימי טוהר כלל בין אם רוצה להחמיר על עצמו ולהפריש עצמו מדבר המותר לו או בין אם עושה כן מטעמי נקיות – שבאותם הימים מצויים דמים באשה ראוי להניחו לנהוג כן רק שאין מתירין אותם בפניהם. (שאם באים לשאול אין להתיר מנהג זה רק שאין למחות במי שנוהג בו)

 

סעיף ב' – ממתי נחשבת מעוברת.

 

משנה נדה ל.: "המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד. ליום מא' תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ר' ישמעאל אומר יום מא' תשב לזכר ולנדה יום פא' תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר למא' והנקבה לפא'. וחכ"א אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מא'."

   ב"י: הלכה כחכמים. דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. וכן פסק רמב"ם.

טור: מדברי הגמרא (שם) משמע שאין הבדל בין זכר לנקבה לעניין הזמן שבו נגמרת צורתן – דהיינו מא' יום. אבל הרמב"ן פסק כר' ישמעאל.

ב"י: רמב"ן פסק כחכמים אלא י"ל שספר מוטעה נזדמן לטור.

רשב"א: מה שאמרנו לעיל שאם הוא פחות ממא' אינה חוששת – ה"מ שאינה חוששת לטומאת לידה אך לטומאת נדה מיהו חוששת אם ראתה ואם לא ראתה גם לנדה אינה חוששת ואפילו למ"ד שא"א לפתיחת הקבר בלא דם – פחות ממא' הוי מיא בעלמא – מ"מ ראוי להחמיר.

ראב"ד: יש להחמיר ולטמא משום נדה גם בפחות ממא' ואפילו לא ראתה שגם המפלת רוח אי אפשר לה בלא פתיחת הקבר (נדה כא.)

לכן אם הפילה קודם יצירת הולד אמנם אינה חוששת לטומאת לידה מיהו יש לה לחשוש לנדה.

שו"ע: "המפלת בתוך ארבעים יום אינה חוששת לולד אבל חוששת משום נדה אפילו לא ראתה."

רמ"א: "מפני שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ונפ"מ דמיד לאחר שספרה ז' נקיים מותרת ואינה חוששת לולד."

 

סעיף ג'-המפלת צורות שונות של ולד.

 

משנה נדה כא. –"המפלת כמין דגים חגבים שקצים ורמשים אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר תשב לזכר אם נקבה תשב לנקבה ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה – דברי ר' מאיר. וחכ"א כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד."

   משנה נדה כד: -"המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים אינה חוששת לולד ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה."

   בגמ' נדה כג: נחלקו ר' ירמיה ורבא מהי צורת אדם – אך כפי שנראה אין בזה נפ"מ לדינא האידנא.

טור: כתב שמדאורייתא אינה טמאה אא"כ יש לולד חצי צורת אדם כגון מצח, עין אחת, לסת וגבת הזקן ואפילו שאר הגוף דומה דומה לבהמה. מ"מ בהמשך דבריו כתב דהאידנא שאין אנו בקיאין בצורות הולד בכל מה שהפילה חוששת לולד וטמאת לידה מספק. וכל שמפלת חתיכה ויש בה עצם נחשבת יולדת נקבה בזוב – דהיינו שטמאת לידה כיולדת נקבה וצריכה ז' נקיים לזיבה.

שו"ע: "המפלת כמין בהמה חיה ועוף או כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים וכל צורות ולד או שפיר או שליא או חתיכה שקרעוה ויש בה עצם עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות חוששת לולד ואם כלו ז' נקיים בתוך יד' יום אם טבלה קודם ליל טו' לא עלתה לה טבילה."

   ש"ך (סק"ד): כתב שבעל נפש יחמיר לפרוש ממנה ליל מא' וליל פא' משום ספק זכר ספק נקבה.

ט"ז: כתב שהיות שולד ממש אין פורשין ליל מא' וליל פא' כ"ש הכא שאין לפרוש ממנה.

 

סעיף ד' – הפילה חי או מת או שליא.

 

גמרא נדה כז.: "אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מעשה ותלו את השליא בולד עד כג' ימים."

  רשב"א: שליא שיצאה לאחר לאחר שיצא הולד אם הולד חי תולין השליא מאותו ולד אלא שקרע השליא ויצא ולכך אינה צריכה לישב שוב משום השליא אלא משום הולד בלבד. אך צריכה לישב מ"מ משום נדה לפי שא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ואם הוא ולד מת אין תולין השליא בו אלא חוששת לולד ולשליא ואפילו יצאה השליא באותו יום שיצא הולד.

– משך הזמן שאפשר לתלות שליא בולד הוא כאמור כג' יום.

שו"ע: "ילדה ולד חי ואח"כ הפילה שליא אינה חוששת לולד אחר אלא תולה אותה בולד שילדה כבר עד כג' יום אבל אם הפילה נפל תחילה אין תולין בו השליא שהפילה אח"כ וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה."

   ש"ך (סק"ה): עד כג' יום לא כולל היום של יציאת השליא – דהיינו כד' יום בסה"כ.

 

סעיף ה' – יצאה שליא קודם ולד.

 

גמרא נדה כז.: "ולא אמרו תולין אלא בשליא הבאה אחר הולד."

   רש"י (שם): "אבל יצתה שליא קודם חוששין לאחר."

   ז"א שבדרך הטבע הולד קודם ליציאת השליא לכן אם יצאה שליא קודם הולד אין לתלות השליא באותו ולד אלא בולד אחר וכיון שיצא גם ולד וגם שליא יש לתלות השליא לחומרא – דהיינו בנקבה ולכן צריכה לישב לולד הזכר ולשליא משום נקבה.

שו"ע: "יצאה השליא תחילה אין תולין אותה בולד אחר שתלד אח"כ אפילו הוא בן קיימא וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה."

 

סעיף ו' – שליא שיצאה במשך יומים.

 

גמרא בבא קמא יא.: "… ואמר עולא א"ר אלעזר שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון. א"ל רבא מה דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא דקא מטהרת לה מראשון? אלא אמר רבא לחוש חוששת מימנא לא ממניא אלא לשני."

   פירוש: אשה שיצאה מקצת שליתה ביום הראשון ומקצתה ביום השני נחשבת לטמאת לידה מיום הראשון ומונה ימי טומאתה מהיום השני שמא יצא ראשו או רוב גופו דווקא בשני – דהיינו שבמקרה זה טמאה טו' ימים.

 

שו"ע: "יצאה מקצת שליא ביום ראשון ולא נגמרה יציאתה עד יום שני חוששת מיום ראשון אבל אינה מונה אלא מיום שני."

 

סעיף ז' –מפלת דמות ושליא קשורה בה.

 

עפ"י ברייתא נדה כו: פסק המחבר:

"המפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בה אינה חוששת לולד אחר ואם אינה קשורה בה חוששת לולד אחר ואעפ"י שהולד הנדמה זכר חוששין ליתן לה ימי טומאה של נקבה בשביל השליא."

 

סעיף ח' –יולדת טומטום או אנדרוגינוס.

 

משנה נדה כח.: "המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה. טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד."

   רש"י – לפי שכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך ימי נקבה.

שו"ע: "היולדת טומטום או אנדרוגינוס נותנים לה ימי טומאה של נקבה."

 

סעיף ט' –הרגישה שהפילה ואינה יודעת מה.

 

משנה נדה כט.: "המפלת ואין ידוע מהו (רש"י – אם זכר או נקבה אבל יודעת שילדה) תשב לזכר ולנקבה. אין ידוע אם ולד ילדה אם לאו (כגון דהפילה רוח) תשב לזכר ולנקבה ולנדה."

   שו"ע: "הרגישה שהפילה ואינה יודעת מה אפילו לא היתה בחזקת מעוברת הרי זו טמאת לידה וחוששת שמא נקבה היתה."

 

סעיף י' –מתי נחשב ילוד.

 

בסעיף זה נראה בס"ד את שיטות הראשונים ממתי נקרא ילוד כדי שתתחיל למנות ימי טומאתה וטהרתה. בדין זה יש לחלק בין יצא ולד שלם לבין יצא מחותך. וכן בין יצא כדרכו או בין יצא דרך רגליו.

משנה נדה כח.: "יצא מחותך או מסורס (דרך מרגלותיו – הפוך – רש"י) משיצא רובו הרי הוא כילוד. יצא כדרכו – עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו."

    בגמרא כט. – לגבי יצא מחותך ודרך הראש נחלקו ר' אליעזר ור' יוחנן אם נחשב ילוד כשיצא פדחתו או דלמא בעינן רובו אע"ג שיצא דרך ראשו – כיון שהוא מחותך?

ר' אליעזר – מחותך אינו נחשב ילוד עד שיצא רובו אפילו יצא דרך ראשו.

ר' יוחנן – ראשו נחשב כרוב איברים ולכן אם יצא ראשו נחשב כילוד.

טור: יצא כדרכו – נחשב ילוד משתצא פדחתו.

יצא מחותך – משיצא רוב ראשו.

רשב"א: יצא כדרכו – משיצא רוב ראשו – דהיינו פדחתו.

יצא מחותך – עד שיצא רוב ראשו (אם יצא מחותך דרך ראשו) או עד                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      שיצאו רוב איבריו (אם יצא דרך רגליו).

רמב"ם: יצא כדרכו – עד שתצא רוב פדחתו.

יצא מחותך – עד שיצא כל ראשו (אם יצא דרך הראש) או עד שיצאו רוב                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   איבריו (אם יצא דרך רגליו).

שו"ע פסק כרמב"ם.

ש"ך (סק"ט): לגבי הא דבעינן שיצא רובו כדי להחשיבה טמאת לידה ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן טמאת לידה אפילו הוציא איבר איבר . ולגבי טומאת נדה טמאה מדאורייתא אפילו שלא יצא רובו לפי שא"א לפתיחת הקבר בלא דם.

 

סעיף יא' – הוציא העובר ידו והחזירה

 

גמרא נדה כח.: "אמר רב הונא הוציא עובר את ידו והחזירה – אימו טמאת לידה שנאמר ויהי בלידתה ויתן יד"

   בהמשך מקשים על דין זה ומ"מ מסקנת הגמרא שם: "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא."

   טור: "הוציא ידו או רגלו והחזירה הרי זו טמאה לידה ואין נותנים לה ימי טהרה עד שיולד."

   שו"ע: "הוציא העובר את ידו והחזירה – אמו טמאה לידה."

 

סעיף יב' – קרעה לילד ושמעה קול בכיו של תינוק.

 

בגמרא נדה מב: מסופר על משהו ששאל את רבא מתי עליו למול את בנו שהרי ביום ששי קודם כניסת השבת שמעו קול בכיו ורק אחר כניסת השבת נולד? אמר לו רבא שאם שמעו את קול בכיו של התינוק קודם כניסת השבת ודאי הוציא אז את ראשו חוץ לפרוזדור ולכן נחשב שנולד ביום ששי ואין מילתו בשבת.

שו"ע: "היתה מקשה לילד ושמעה קולו של ולד חשוב כילוד שא"א שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור."

 

סעיף יג' –יולדת תאומים.

 

רשב"א: יולדת תאומים – מונים לה מן האחרון בין לימי טומאה בין לימי טהרה;

– ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונקבה אחרת אחר שקיעת החמה מונין לה שבועיים מולד שני וה"ה לימי טוהר וה"ה אם ילדה שני זכרים בכה"ג.

– ילדה נקבה לפני שקיעת החמה וזכר לאחר שקיעת החמה מחשיבים לה ימי טומאה וטהרה מהנקבה לפי שימי טומאה וטהרה של הזכר כלולים בהם.

– ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה נקטינן לחומרא דהיינו ימי טומאה מונין לה מן הנפל שמא נקבה היה וימי טהרה מונין לה מן הראשון שמא נפל זכר היה. וה"ה אם ילדה זכר ונפל דנקטינן לחומרא וכה"ג.

שו"ע: "היולדת תאומים ושהה ולד אחר חברו כגון שנולד האחד קודם שקיעת החמה – משיצא הראשון טמאה לידה ומונין ימי טומאה משיצא האחרון ואם הראשון ניכר שהוא זכר והשני ניכר שהוא נקבה או שאינו ניכר שני זה אם הוא זכר או נקבה מונה משיצא השני ימי טומאה לנקבה."

 

סעיף יד' –יוצא דרך דופן (לידה ע"י ניתוח קיסרי).

 

משנה נדה מ.: "יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן. ר"ש אומר הרי זה כילוד."

   ב"י: "וידוע דהלכה כת"ק."

בגמרא שם מובא הטעם של ת"ק לפי שכתוב אשה כי תזריע וילדה וכו' אינה טמאה עד שתלד ממקום שממנו מזרעת. ור"ש למד מפסוק זה שבא דווקא לרבות יוצא דופן.

מ"מ כאמור הלכה כת"ק.

שו"ע: "יוצא דופן אם לא יצא דם אלא דרך דופן אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה".

 

(עוד יש לציין בדין תינוק שנולד בניתוח קיסרי:

א.אינו בכור לעניין פדיון הבן לפי שאינו פטר רחם.

ב. מילתו אינה דוחה שבת אם נולד בשבת בניתוח קיסרי.)

הקדמה

"ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה." (ויקרא יח' יט')

איסור קרבה אל אשה נדה חמור עד מאד וחומרתו מתוארת בצורה חריפה בדברי חז"ל הבאים:

"מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו והייתה אשתו נוטלת תפיליו וחוזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והייתה צועקת ובוכה ואמרה להם רבותי כתיב בתורתכם כי היא חייך ואורך ימיך בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה מפני מה מת בחצי ימיו? לא היה אדם שהשיב דבר. פעם אחת נזדמן לה אליהו ז"ל אמר לה בתי מפני מה את בוכה וצועקת? אמרה לו רבי בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו.

   אמר לה כשבאת בנדתך כל אותן ג' ימים הראשונים מהו אצלך? אמרה לו רבי ח"ו שלא נגע בי אפילו באצבע קטנה שלו. אלא כך אמר לי אל תגעי בכלים שמא תביאו לידי ספק.

   כל אותם ימים אחרונים מהו אצלך? אמרה לו רבי אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו נגע בבשרי אבל לא נתכוין לדבר אחר.

   אמר לה ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב."" (אבות דרבי נתן ב' ב').

כפי שראינו יש לחלק מבחינה מסוימת בין ימי נדות לימי ליבון:

ימי נדות – הם הימים שהאשה רואה בהם דם בפועל.

ימי ליבון – ה"ימים הנקיים" אלו ימים שהאשה עדיין טמאה אך אינה רואה בהם דם בפועל.

נראה לקמן בס"ד פרטי דיני ההרחקה מאשה בזמן טומאתה.

 

סעיף א' –שחייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה.

 

טור: "חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול. ולא מתשמיש לבד אלא בשום דבר לא יתקרב אליה אפילו בדברים אם מרגילים לערוה לא ידבר בהם עימה. אבל מותר להתייחד עימה."

ב"י – אשה בטומאתה כל זמן שלא טבלה ז"א אפילו לא ראתה זמן רב עדיין היא בטומאתה עד שתטבול. וכן אין לחלק בין ימי נדתה לימי ליבונה אלא כל שלא טבלה לאחר ז' נקיים – דין כל הימים שווה לכל הדברים.

כן פסקו רוב הפוסקים (רמב"ם, רשב"א ודעת כל הגאונים) וכן פסק שו"ע.

רש"י ור"ח – עפ"י הגמרא בכתובות סא. שאשתו של שמואל היתה מגישה לו בשינוי – כתבו שמשמע שיש להקל בימי ליבונה יותר מבימי נדותה. מ"מ הב"י דחה דבריהם וכתב שעד שתבוא במים טמאה היא לכל דבר ואין להקל בימי ליבונה יותר מאשר בימי נדותה. וכ"פ הש"ך בסק"א.

ר"ת – נשים היו רגילות לטבול שתי טבילות אחת לאחר שפסקה מלראות בפועל ואחת אחר שנטהרה לגמרי שהרי מדאורייתא נדה אינה צריכה ז' נקיים  אך כתב: "אבל האידנא שאין רגילין לטבול עד שתשב ז' נקיים אין חילוק בין ימי נדותה לימי ליבונה."

   רמב"ם: כתב שבימי טומאתה לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה.

וכ"פ טוש"ע שאסור לדבר עימה דברים המרגילים לערוה.

וכ"כ פרישה סק"ב – כגון דברי שחוק וקלות ראש.

 

יחוד עם נדה.

 

גמרא כתובות ד: –"… מי שפרסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים…"

   ב"י – כל שלא בא עליה מעולם אסור להתייחד עימה כיון שיצרו תקף עליו אבל אם בא עליה פעם אחת תו לא תקיף ליה יצריה ושרי להתייחד עימה.

שו"ע: "… אבל מותר לו להתייחד עימה דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף ליה יצריה."

 

סעיף ב' –נגיעה, הושטה, קבלה וזריקה.

 

עפ"י הסיפור באבות דרבי נתן (עי' הקדמה) למדו חז"ל מס' דינים:

-רמב"ם, רשב"א וטור – לא יגע בה אפילו באצבע קטנה.

-רש"י ורא"ש – גם הושטה מיד ליד אסורה.

-תוס' – אין להוכיח ממקרה זה על הושטה.

-ה"ה – דייק מלשון הרמב"ם שדווקא כוס אסור להושיט מיד ליד אבל שאר דברים כן.

-רשב"א – יש מחמירים הושטת כל דבר.

-ר' ירוחם – נכון להחמיר בהושטה אפילו בדבר ארוך שמא לא יזהר ויגע בידה. וכ"כ ש"ך סק"ב.

-דרכי משה (סק"א) – כתב בשם ספר בנימין זאב שיש לגעור באותם המתירים לעצמם לזרוק חפץ מידו לידה.

שו"ע: "לא יגע בה אפילו באצבע קטנה ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה."

   רמ"א: "וכן ע"י זריקה מידו לידה או להיפך אסור."

 

סעיפים ג'-ד' –ריחוק באכילה ושתיה.

 

אכילה מקערה אחת ועל שולחן אחד (ג').

 

משנה שבת יא.: "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה."

   ב"י – אעפ"י ששניהם טמאים טומאת זיבה ואין כאן חשש טומאה אם יגע בה מ"מ לא יאכלו ביחד מפני הרגל עבירה.

רמב"ם: דווקא מתוך קערה אחת אסור לאכול.

ראב"ד: יש לנהוג ולאסור אפילו על שולחן אחד.

ר"ן: על שולחן אחד אסור מיהו אם פירסה מפה אחרת לעצמה מותר שהרי עשתה בכך היכר.

ד"מ (סק"ב): "ובמדינות האלו הוא המנהג בכל מקום שראיתי שאוכלות עימו על שולחן אחד אבל לא בקערה אחת."

   רא"ש: "ומה שרגילין עכשיו לאכול עם אשתו נדה בשולחן אחד לפי שבימיהם היו רגילים לאכול כל אחד לבדו על שולחן קטן וכשאשתו עימו על אותו שולחן קטן נראה דרך חיבה אבל האידנא שכל בני הבית אוכלים על שולחן אחד אינו דרך חיבה ויש שעושים היכר ביניהם והוי כמו שניים שאוכלים יחד זה בשר וזה גבינה."

ר' ירוחם: כתב שניתן לעשות היכר גם ע"י-כך שתשנה את מקום ישיבתה הרגיל על השולחן למקום אחר.

הגה"מ: כתב שניתן לעשות היכר זה ע"י שישים לחם או קנקן בין הקערה שלו לקערה שלה. וכתב הב"י ע"ז שהכי נהוג. וכתב ע"ז הט"ז (סק"א) שנראה דווקא כשאין אוכלין מאותו לחם ואין שותים מאותו קנקן.

ש"ך (סק"ו) – כתב שאפשר לעשות שינוי זה ע"י כך שמגלה מעט מן השולחן ומניחה קערתה במקום מגולה זה.

דרכי משה (סק"ג) – כתב בשם הגהות אשיר"י אם רגילים בימי טהרתה לאכול יחד מאותה קערה -אז בימי נדתה מותרת על אותו שולחן בקערה אחרת משלה. אבל אם בימי טהרתה אינם רגילים לאכול מאותה קערה אלא שכל אחד יש לו קערה משלו ומ"מ אוכלים על אותו שולחן אז בימי נדתה צריכים לעשות היכר ולאכול בשולחן אחר. וברמ"א כתב שכך נוהגים.

שו"ע: "לא יאכל עמה על השולחן אא"כ יש שום שינוי שיהא שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה לחם או קנקן או שיאכל כל אחד במפה שלו."

    רמ"א כתב שי"א שאסור לאכול משיורי מאכל שלה.

ט"ז (סק"ג) – הקשה על הרמ"א שהרי הגמרא התירה כל מלאכה שמותרת הנדה לעשות מלבד מזיגת הכוס ולא כללו בזה הכנת אוכל שבהכנת אוכל אין בזה משום חיבה וקירוב רק שיש בו מעשה טורח ועבדות משא"כ במזיגת הכוס שיש בזה משום קירבה וחיבה?

ובסק"ד כתב שאם אכל ביניהם מישהו אחר משיורי מאכלה מותר לבעלה לאכול משיוריה.

ב"ח: כתב שהוא שטות גדול מה שאוכלים ביחד מקערה אחת חתיכות בשר – שהיא לוקחת אחת והוא אחת עד גמר אכילה והוא שיבוש גדול – כיון שנחשב לאכילה ביחד שאסורה.

ט"ז (סק"ב) – כתב ע"ז שאם הקערה היא "מרכזית" וכל אחד נוטל מקערה זו חתיכות בשר ונותן לכליו אין זה נחשב אכילה ושרי.

ב"ח: מותר לאכול מאותו שולחן דווקא כשכל בני הבית אוכלים ממנו ביחד אבל אם לבני הבית יש שולחן משלהם ולאיש ולאשה שולחן מיוחד להם בלבד – אסור לאכול עמה באותו שולחן.

ש"ך (סק"ז) – כתב על דברי ב"ח שמשמע מדבריו שאסור לאכול מאותו שולחן אם אין שם בני הבית כלל –"ואין דבריו מוכרחים" (ש"ך).

 

שתיה מכוס אחת בזה אחר זו (ד').

 

סמ"ק: אין קפידא לשתות בכוס אחת אחרי שהם רגילים לשתות בזה אחר זה.

ב"י: רמב"ם, רשב"א, רא"ש, סה"ת, סמ"ע ור' ירוחם נמי מתירים שהרי לא הוזכר שום איסור בדבר.

ראבי"ה: נדה ששתתה ונשאר בכוס קצת – מותר לו לשתות ממנה ואין זה נחשב שותה עמה.

הגה"מ: רא"ם אסר לשתות ממשקה שבכלי שנשאר ממנו ומקורו מהאי עובדא שמת בחצי ימיו וכו'.

עוד כתב הגה"מ:

א. אם הורק המשקה ששתתה ממנו לכלי אחר מותר לו לשתות ממנו אפילו הוחזר לאותו כלי – כיון שהשתנה כשהורק מכלי לכלי. וכ"כ ד"מ סק"ד.

ב. אם שתה הוא תחילה – מותר לה לשתות אחריו . וכ"כ מרדכי.

ג. אם שתתה ממשקה והוא לא ידע ששתתה ממנו אינה צריכה לומר לו ששתתה ממשקה זה אלא מניחתו לשתות לפי שאין כאן חיבה כלל. וכ"כ ד"מ סק"ד.

מרדכי: נוהגים העולם שלא לשתות משיורים ששתתה הנדה ואנו נוהגים עוד להדיח הכוס בין שתיה דידה לשתיה דידיה ומנהג כשר הוא.

ד"מ (סק"ד): כתב שאין צורך בהדחה. ועוד כתב שם שאם אדם אחר ביניהם מותר לשתות מאותו כוס. (כ"כ בספר המצוות – מובא בטור). ואם אין אדם אחר יריק המשקה לכלי אחר ויחזור וישפכנו.

טור: "ומותרין לשתות זה אחר זה בכוס אחד וכתב בספר המצוות ונוהגים להפסיק אדם אחר ביניהם."

   שו"ע: "לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא."

   רמ"א: "אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה. והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא ואם שתתה מכוס והלכה י"א שמותר לו לשתות המותר דמאחר שכבר הלכה אין כאן חיבה."

   ש"ך (סק"ט) – אם שתתה ושיירה מעט והוסיפו על מעט זה – נחשב ששותים ביחד ואסור אבל אם שתתה ורוקנה כל הכוס ומילאוהו אח"כ נראה שמותר.

 

סעיפים ה'-ו' – ישיבה, שכיבה ושינה בסמיכות על ספסל או מיטה.

 

ראב"ד: כתב בשם רב האי גאון שנראה שאסור לישן על מיטתה אפילו אינה עימו במיטה מפני הרגל עבירה. וכ"כ מ"מ, רמב"ן והגה"מ.

טור: "ולא ישן במיטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה ואין צריך לומר שלא ישן עימה במיטה אפילו כל אחד ואחד בבגדו ואין נוגעים זה בזה."

ב"י: הבין מדברי טור שאסור לישון במיטתה אפילו שלא בפניה לפי שהרהור איכא אפילו שלא בפניה. ועוד משמע מדברי טור – שאפילו ישיבה בעלמא במיטתה אסורה מצד הרהור ושמא יבוא לידי הרגל עבירה.

פרישה (סק"ז): כתב שאסור לישון בשתי מיטות אם נוגעות זו בזו.

מרדכי: "… צריך ליזהר אם שתי מיטות ורגלי האחת נוגעות בחבירתה שלא ישכב הוא באחת ואשתו נדה באחרת אם לא ישימו הפסק בינתיים."

   ר' ירוחם: כתב בשם רשב"ץ מה שאסור לישכב יחד באותה מיטה אפילו אין בגדו נוגע בבגדה – ה"מ במיטה צרה אבל במיטה רחבה שאינם מתקרבים זה לזה שרי לפי שאינו קירבה והוי יחוד בעלמא דשרי. רק שתישן במצעים המיוחדים לה והוא במצעים המיוחדים לו.

שו"ע (סעיף ה'): "לא ישכב עימה במיטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה."    

ש"ך (סק"י): כתב על זה בשם ב"ח שדווקא כששוכב במיטתה ופושט בגדיו וישן  – הוא דאסור אבל ישיבה בעלמא ושהוא לבוש שרי אפילו בפניה.

שו"ע (סעיף ו'): "לא ישן עימה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה."

   רמ"א: "ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו ואפילו אם שוכבים בשתי מיטות והמיטות נוגעות זו בזו אסור."

   ט"ז (סק"ז): נראה שק"ו שהיא לא תישן במיטתו לפי שיש הרהור טפי בשכבה ובקומה אבל ישיבה בעלמא במיטתו שריא. נגיעה שהוא נוגע בסדין המלוכלך בדם אין בה איסור אעפ"י שיש נזהרים קצת בזה . ועוד כתב שם שמותר לאשה נדה לשכב בסדיני בעלה ולא בסדיני בעל אחר שמא תתעבר משכבת זרע של אחר ואין להקשות שמא תתעבר מש"ז של בעלה והיא נדה והויה כבעילת נדה לפי שאין כאן בעילת איסור.

ישיבה על ספסל אחד ונסיעה ברכב.

 

רש"י: אסור לו לישב על כסא ארוך אם אשתו נדה יושבת עליו.

תה"ד: הוראה זו חומרא בעלמא היא ואחד מן הגדולים כתב שמותר לישב יחד על ספסל אחד אם הוא מחובר לכותלי הבית ואין לאסור אלא בספסל התלוש.

ארחות-חיים: אסור לישב על ספסל אחד אם היא יושבת עליו שאינו קבוע ואינה יכולה לנענעו אנה ואנה ויש מתירין אם ישב אדם אחר ביניהם.

תה"ד: נסיעה ביחד בעגלה מותרת אפילו רק שניהם נמצאים בה – לפי שאין זו דרך חיבה כמו ישבה להנאתם על ספסל שהרי אנשים שוכרים עגלות כדי לנסוע מעיר לעיר אך אם הנסיעה בעגלה היא דרך חיבה כגון טיול וכיו"ב אין להתיר לפי שיש כאן חיבה.

אגודה: יכול האיש לישב עם אשתו בקרון או בספינה אפילו הספינה קטנה ומתנדנדת רק שיפריד אדם אחר ביניהם או כל חפץ אחר.

דרכי-משה (סק"ה): לגבי מה שכתב תה"ד בעיניין נסיעה יחד בעגלה – כתב שנראה מדברי תה"ד שמותר לנסוע יחד בעגלה רק אם אם לא נוגעים זה בזה אלא אחד יושב לפנים ואחד מאחור. ומיהו לטיול בעלמא אסור אפילו בכהאי גוונא.

רמ"א (סעיף ה'): "ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנדת ואינה מחוברת לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו ויש מתירין כשאדם אחר אחר מפסיק ויושב ביניהם. וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת אם הולך רק דרך טיול כגון לגינות ופרדסים וכיו"ב אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אעפ"י שהוא ואשתו הן לבדן ובלבד שישבו בדרך שלא שלא יגעו זה בזה."

 

סעיף ז' – מקומות שאסור להסתכל בהם.

 

גמרא נדרים כ.: "רבי אחא ברבי יאשיה אומר כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אמר רב יוסף ובאשתו נדה."

   רשב"א: מאיסור הסתכלות בעקב למדים לכל מקום מכוסה שבאשה מ"מ במקומות המגולים שרי לבעל להסתכל באשתו נדה – שהרי התירו לה להתקשט בימי נדתה שלא תתגנה על בעלה (ויעויין בהמשך).

רמב"ם: מותר לבעל להסתכל באשתו (במקומות המגולים) נדה אעפ"י שהיא ערווה ויש לו הנאה ממנה הואיל ומותרת לו לאחר זמן לא יבוא לידי עבירה ומ"מ לא ישחק ולא יקל ראש עימה.

טור: "ולא יסתכל אפילו בעקיבה ולא בכל המקומות המכוסות בה."

וכן פסק שו"ע.

רמ"א: "אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלויים אעפ"י שנהנה בראייתה."

 

סעיף ח' – שתייחד לה בגדים לימי נדותה.

 

עיין לעיל סימן קפ"ה סעיף ב' ובגמרא כתובות עב. לגבי אשה שהוחזקה נדה בשכנותיה – דהיינו שהיו לה בגדים מיוחדים לימי נדתה. וכן פירש"י שם.

טור: "וראוי לה שתייחד בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה."

   וכן פסק שו"ע.

 

סעיף ט' – אם מותר לה להתקשט בימי נדותה.

 

גמרא שבת סד: –"… כדתניא"והדוה בנדתה"זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה."

   וכן פסקו טוש"ע:

"ובקושי התירו לה להתקשט בימי נדותה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה."

 

סעיפים י'-יב' – מלאכות שנדה מותרת/אסורה לעשות לבעלה.

 

גמרא כתובות סא.: "אמר רב הונא כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה – נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. והצעת המיטה לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה. ומזיגת הכוס שמואל מיחלפא ליה דביתהו בידה דשמאלה, אביי מנחא ליה אפומא דכובא, רבא אבי סדיא (כר), רב פפא אשרשיפא (ספסל)."

 

 

מזיגת כוס (י')

 

סמ"ג: מדברי הגמרא הנ"ל למדים שדווקא כוס אסור למזוג לו אבל רש"י נזהר היה שלא להעביר שום חפץ מידו לידה ולהיפך ולאו דווקא כוס שהוא דבר של חיבה.

רא"ש: רבינו שמעיה חלק על רש"י ואסר רק מזיגת כוס כיון שהוא דרך חיבה משא"כ בדבר אחר ולכן מותר מידה לידו ולהיפך שאר חפצים. והרא"ש כתב שבמזיגת כוס – לא תיתן לידו אפילו דרך שינוי.

רמב"ם: סתם דבריו לגבי מזיגת כוס ולא חילק בין בשינוי בין שלא בשינוי.

ב"י: מסיק מדברי רמב"ם שטעמו – שדברי הגמרא שהתירו בשינוי ה"מ רק אדם גדול כגון רב פפא, שמואל וכו' שהם זהירים יותר ולא יבואו לחטוא אבל שאר אדם לא.

רא"ם: מזיגת כוס בשינוי בעינן רק אם יש מזיגה והושטה אבל אם חסר אחד מהם כגון שיש מזיגה בלבד או הושטה בלבד אין צורך בשינוי.

הגה"מ: מזיגה האמורה בגמרא שאסורה ה"מ מזיגה במים אבל מזיגה מן הכלי מותר כיון שאין בזה דרך קירוב וחיבה אבל אם מוזגת על השולחן עכ"פ צריכה שינוי.

רשב"א: אסר מזיגת כוס של יין דווקא לפי שהוא מרגיל לדבר עבירה .

ב"י: מסיק מדברי רשב"א שדווקא יין אסור אבל שאר משקים מותר.

עוד כתב ב"י שמזיגת הכוס שלא בפניו שרי כיון ש:

א.ק"ו מהצעת המיטה שלא בפניו דהוי חיבה טובא דשרי.

ב. מזיגת כוס שלא בפניו לא גרע משינוי דשרי.

שו"ע: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג הכוס (בפניו) ולהניחו לפניו על השולחן אא"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השולחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או על הכסת אפילו ביד ימינה."

   ש"ך (סקי"ג):

-ב"ח:בעלי בתים שמניחים נשותיהן לישא קערות וכיו"ב על השולחן הוא מנהג שלא כדין מידי דהוה אמזיגת הכוס. והש"ך עצמו כתב שעפ"י מה שכתב הגה"מ ורשב"א שרי. ועוד שאין איסור מזיגת כוס אלא בכוס המיוחד לבעלה דאיכא חיבה אבל להביא קערה על השולחן שכל בני הבית אוכלים ממנה אין קפידא אע"ג שגם בעלה אוכל ממנה."והכי נקטינן"(ש"ך)

– מיהו להביא קערה המיוחדת לבעלה אסור.

סקי"ד:

ב"ח כתב שאם מזגה שלא בפניו והניחה על השולחן לפניו – נמי אסור וכ"ש אם יודע שהיא מזגה את הכוס נמי אסור אעפ"י שלא בפניו.

וחלק עליו הש"ך וכתב שאין דבריו מוכרחים וכל שהמזיגה שלא בפניו ליכא איסורא כלל וכן מוכח מדברי רא"ש.

 

הצעת המיטה (יא')

 

גמרא כתובות סא.: "והצעת המיטה אמר רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו – לית לן בה."

   תוס' (כתובות ד: ד"ה"והצעת") – אסורה להציע דווקא פריסת סדינים שהוא דרך חיבה אבל הצעת כרים וכסתות שהוא דרך טורח שרי.

ב"י: כן פסקו רא"ש, ר' ירוחם והגה"מ למרות שיש קצת ספרים שמגרסתם אין ראיה לדברי תוס' הנ"ל.

רשב"א: כל  שאינו בפניו שרי ואין בו משום הרגל עבירה.

שו"ע: "אסורה להציע מיטתו בפניו ודווקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חיבה אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חיבה שרי. ושלא בפניו הכל מותר אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם."

 

ליצוק לו מים לרחוץ פניו, ידיו ורגליו (יב')

 

עיין דברי הגמרא הנ"ל.

רשב"א: איסור רחיצת ידיו ורגליו פשיטא שאסור שהרי נוגעת בו ואסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה אלא יש לומר שאסור אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת לו המים בלי ליגע בו ואפילו במים צוננים.

וכן פסקו טוש"ע.

שו"ע: "אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו ואפילו הם מים צוננים."

ט"ז (סק"ח): כתב שאע"ג שעפ"י רשב"א אסור שהיא תיצוק מים והוא בו בזמן ירחץ עצמו מ"מ מותר לה להכין קערה של מים או כיו"ב ואח"כ הוא ירחץ בה פניו, ידיו ורגליו דדווקא בשעה שהיא מוצקת אסור לרחוץ פניו, ידיו ורגליו אבל כשהיא מכינה המים קודם הרחיצה שרי. מ"מ אם יש נקב בכלי והיא ממלאת את הכלי נמי אסור לפי שזה נחשב רחיצה.

ש"ך (סקט"ז):חלק על דבריו הראשונים של הט"ז וכתב שר' יונה אסר ליתן קיתון של מים וכלים לפני בעלה כדי שירחץ בהם עצמו לפי שהוא דרך חיבה.

 

סעיף יג' – אם מותר לו למזוג לה ולשלוח לה כוס של ברכה.

 

רשב"א: כשם שאסור לה למזוג לו כך אסור לו למזוג לה ואפילו לשלוח לה כוס של ברכה אם הוא מיוחד לה נמי אסור.

ב"י: וטעם הדבר הוא לפי שכשהוא מוזג נמי איכא למיחש להרגל עבירה.

ועוד כתב הרשב"א (עפ"י גמרא במס' נדה) שהמשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה. ואיש לאשתו נדה נמי נחשב שווה לאותו דין ולכן כל שמשגר לה כוס בין של ברכה בין שאינו של ברכה כל שהוא מיוחד לה – אסור. מיהו אם שתו מאותו כוס אחרים והיא שותה אחריהם – שרי.

   שו"ע: "כשם שאסור למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה. אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתיא איהי אבתרייהו לית לן בה."

 

סעיף יד' – שצריך לנהוג הרחקות אלו בימי נדותה ובימי ליבונה.

 

עיין לעיל סעיף א' ובהקדמה – בעניין ימי נדות וימי ליבון.

טור: "וכל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה ממש בין בימי ליבונה שהן ימי ספירתה ואין חילוק בכל אלו הדינים בין רואה ממש למוצאה כתם."

   וכן פסק שו"ע.

ב"י: הטעם שאין חילוק בין רואה ממש לרואה כתם לפי שבעלת כתמים נחשבת כרואה ממש כמעט לכל דבר חוץ מלעניין קביעות וסת (עיין סימן ק"צ)

ד"מ (סק"ח): כתב בשם ראבי"ה שלעניין אכילה יש להקל בימי לבונה ואדרבה טוב יותר לאכול עימה אז כדי שתרצה לטבול.

אבל הד"מ כתב שראבי"ה הוא דעת יחיד ואין להקל כמותו.

רמ"א: "ויש אומרים דאין להחמיר בימי ליבונה בעניין איסור אכילה עמה בקערה וכן נוהגים להקל בזה ויש להחמיר."

   ט"ז סק"ט:

-ב"ח כתב שהמקילין בימי ליבון אין להם על מי שיסמכו ויש לדרוש ברבים שאסור .

-והט"ז כתב על זה שיש להחמיר יותר דווקא בימי ליבון מאשר ימי נדות מחשש שמא יקלו בימים אלו יותר מדי שהרי מה שאינה רואה דם בפועל מביא אותה לחשוב שאינה טמאה כ"כ.

ש"ך (סקי"ז): כתב בשם הג"ה שהוא שיבוש גדול אם אנשים אוכלים עם נשותיהן בימי ליבונן כדי שלא ירגישו בני הבית ועוברים על דברי חכמים בהכי ונתקבצו כל הקהילות ועשו חרם על זה.

 

סעיף טו' – אם הוא חולה והיא נדה.

 

רא"ש: אם הוא חולה ואשתו נדה ואין מי שישמש אותו זולתה מותרת לשמשו רק שתיזהר ביותר מלרחוץ פניו, ידיו ורגליו ומלהציע המיטה בפניו.

ב"י: נראה בכל היכא דאיכא מי שישמשנו ואפילו ע"י הדחק לא שרינן לה לשמשו כלל.

ר' ירוחם: רחיצת פניו, ידיו ורגליו והצעת המיטה אסורים בכל אופן אם היא נדה והוא חולה אפילו אין לו כלל מי שישמשנו.

שו"ע: "אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל מהרחצת פניו, ידיו ורגליו והצעת המיטה בפניו."

   ש"ך (סקי"ח):מזיגת כוס שרי ואפילו מי שאוסר – בחולה מתיר.

 

סעיף טז' -אשה נדה חולה אם מותר לבעלה לטפל בה.

 

ב"י:דווקא כשהוא חולה והיא בריאה יש מקום להקל בכל דיני ההרחקות דכיון שכשהוא הוא חולה ותשוש תו ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו. אבל כשהיא חולה והוא בריא יש לחוש שמא יתגבר עליו יצרו ויפייסנה.

ד"מ (סק"ו):כתב בשם שערים מדורא שיש מתירין אפילו היא חולה והר"מ כתב אותם שנזהרים מליגע בנשותיהן נדות כשהן חולות – שזהו חסידות של שטות.

שו"ע: אשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה."

   רמ"א: "ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל וכן נוהגים אם צריכה הרבה לכך."

 

סעיף יז' – אם בעלה רופא.

 

תה"ד: כתב בשם גדול אחד אשה חולה והיא נדה ובעלה רופא אסור לו למשש לה הדופק ואפילו אין רופא זולתו. מיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע דשרי משום פיקו"נ .

רמב"ם: אפילו בפיקו"נ אפשר לומר שיאסור (ב"י).

ב"י: מחלוקת זו תלויה במהות הנגיעה אם היא איסור דרבנן או איסור דאורייתא. לרמב"ם שהוא סובר שנגיעת ערווה הוי איסור דאורייתא יש לאסור גם בפיקו"נ לפי שהוא סרך עריות.

מיהו הב"י נשאר בצ"ע.

שו"ע: "אם בעלה רופא אסור למשש לה הדופק."

   רמ"א: "ולפי מה שכתבתי שנוהגים היתר אם צריכה אליו דמשמש לה כל שכן שמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה."

   ש"ך (סק"כ):

– רמב"ן מתיר מפני פיקו"נ.

-רמב"ם אוסר.

-ב"י נשאר בצ"ע.

וכתב הש"ך שאין נראה כן אלא שגם לרמב"ם אם יש פיקו"נ נמי שרי לפי שאין איסור נגיעת ערוה אלא מתוך חיבה ותאווה משא"כ הכא."וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אשה אפילו אשת איש או נוכרית אעפ"י שיש רופאים אחרים גויים וכן עושים שאר מיני משמושים עפ"י דרכי הרפואה."(ש"ך) ובסוף דבריו כתב: "מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדופק כשהיא נדה."

 

נדה בתפילה, הזכרת ה', בית-כנסת ובית-הקברות.

 

הגה"מ: נשים נהגו טהרה ופרישות בעצמן בעת נדותן שאינן הולכות לבית-הכנסת ואף כשמתפללות אינן עומדות בפני חברותיהן והוא מנהג כשר.

שערי-דורא: וגם אין לה להזכיר את השם כל ימי נדותה ולא ליכנס לבית-הכנסת כל ימי ראייתה עד שתתלבן.

רש"י: מתיר ליכנס לבית-הכנסת.

אור זרוע: נשים נמנעות מליגע כל ימ נדותן בספר ויש שאינן מתפללות כשהן אחרי הנדה ויפה הן עושות.

מהרא"י: בימים נוראים התיר לנשים ללכת לבית-הכנסת כדי שלא תיעלבנה ולא תיפגענה שאחרות כן הולכות והן לא.

אגור: נוהגים להתיר ליכנס לבית-הכנסת בימי נדותן ולהתפלל ועונות כל דבר שבקדושה רק שנזהרות שלא לראות בספר התורה בשעה שהמגביה מראה הספר לעם.

ב"י: השתא נשי דידן לא נהגו כלל לימנע מליכנס לבית-הכנסת.

רא"ש: נדות חייבות בתפילה.

ר' ירוחם: הוא מנהג שטות מה שנוהגים שיולדת לא נכנסת לבית-הכנסת כל ימי טהרתה.

פתחי תשובה (סקי"ט): כתוב בספר חמודי דניאל שנהגו הנשים שלא לילך לבית החיים בימי נדתה ונכון הוא.

סעיף א' – אין אשה נטהרת אא"כ תטבול.

 

גמרא שבת סד: -"… אלא מה ת"ל והדוה בנדתה – בנדתה תהא עד שתבוא במים."

סמ"ג – הוכיח מכאן שטבילת נדה מדאורייתא .

רב האי – טבילה לנדה מדאורייתא מק"ו – ומה הנוגע במשכבה טעון טבילה שנאמר"והנגע במשכבה ירחץ במים"- היא עצמה לא כ"ש?!

ר"ת – טבילה לנדה מדין מכלי – שנאמר אך במי נדה יתחטא – במים שהנדה טובלת בהן.

רמב"ם – נדה, זבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת לפי שטהרתן תלויה בימים ובטבילה דהיינו אם טבלה תוך ז' ימי נדותה לא עלתה לה טבילה וכן אם לא טבלה לאחר ימי נדתה לא עלתה מטומאתה.

טור: "אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול כראוי במקום הראוי ואחר ימי ספירתה."

ב"י:

– טבילה כראוי – לאפוקי אם טבלה לחצאין או שהיה בה דבר חוצץ.

– מקום הראוי – מקום שיש בו שיעור המים הצריכים למקווה או שאין בו שום דבר מהדברים הפוסלים במקווה (ויתבאר בס"ד בסימן ר"א).

– אחר ימי ספירתה – שאם טבלה תוך ימי ספירתה לא עלתה לה טבילה אפילו הוא מקווה ראוי – דהוי כטובל ושרץ בידו.

שו"ע: "אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן בלא טבילה שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן אא"כ טבלו כראוי במקום הראוי."

 

   סעיף ב' – אם טבילה בזמנה מצוה.

 

גמרא נדה ל.: "… ש"מ טבילה בזמנה מצווה. ור' יוסי בר' יהודה אומר דיה לטבילה באחרונה ולא אמרינן טבילה בזמנה מצווה."

   מרדכי:

-ר"ת – פסק דטבילה בזמנה אינה מצוה ולכן יש לאסור אשה מלטבול בשבת וביוה"כ.

-ר' חננאל – פסק דטבילה בזמנה מצוה. וכ"פ אור-זרוע, בה"ג וסה"ת.

טור – כתב בשם ירושלמי איתא נמי כדברי ר' חננאל.

ר"ש בר צמח – היה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה ואעפ"י שאין בעלה בעיר.

ב"י – אם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה כדי שלא יתבטל בעלה ממצות פריה ורביה וכן מצאנו בזוהר הקדוש סודות על כך שאשה שאינה טובלת בזמנה ובכך מונעת ממנו מצות פו"ר – גורמת רעות רבות.

מהרי"ק – טבילה בזמנה אינה מצוה ולכן נהגו שלא לטבול אפילו בימי אבלה, בט' באב וביוה"כ. וכ"כ מהר"י וויל.

ב"י פסק כדברי מהרי"ק – רק שכתב שאם בעלה בעיר – מצוה לטבול בזמנה.

אגור – כתב בשם אביו מהר"י לנדא שאשה שארע זמן טבילה שלה בליל חמישי ונאנסה ולא טבלה בו – אינה יכולה לטבול בשבת הואיל ואדחי זמן טבילה. וכ"כ ר"י הלוי שבליל שבת מותרת רק טבילה בזמנה ממש.

אבל האגור עצמו כתב שאין דברים אלו נראין לו ושאין חילוק בין נדחתה הטבילה או לא אלא לעולם יכולה לטבול בשבת.

תה"ד – מה שר"ת פסק שטבילה בזמנה אינה מצוה ולכן אינה יכולה לטבול בשבת ה"מ היכא שאין בעלה בעיר אבל אם בעלה בעיר מותרת לטבול בשבת אפילו שלא בזמנה משום מצות פו"ר.  אכן סתם לטבול בשבת (ושאין בעלה בעיר) כגון שיכלה לטבול בחול רק שדחתה טבילתה לשבת מטעמי נוחיות וכיו"ב – לא שרי. לכן נהגו שלא לטבול כלל בשבת אא"כ בעלה בעיר ולא היה אפשר קודם לכן.

ד"מ – פסק שמותר לטבול בשבת דווקא בזמן שלא יכלה לטבול קודם לכן אך בסוף דבריו כתב: "ומ"מ לא נראה לי להחמיר בזה במקום דלא נהגו כן נ"ל."

וכן פסק ברמ"א.

מהר"י וויל (ד"מ סק"ד): "מי שהלך מאשתו ושהה ד' שנים ותוך שנה ראשונה ילדה אשתו וקודם שחזר פסקה מלהניק וכשחזר אירע לה ליל טבילתה בשבת התרתי לה לטבול אע"ג דהנשים נהגו שלא לטבול בליל שבת אחר לידה משום דהוי טבילה שלא בזמנה היינו דווקא כשטובלת אחר לידה ולא ראתה דם טמא אז הוי טבילה שלא בזמנה אבל האשה הזאת כיון שראתה דם טמא וזמן טבילתה בליל שבת מותרת לטבול משום דהוי טבילה בזמנה."

   שו"ע: "אם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחת."

   רמ"א: "ומותרת לטבול ליל שבת אם לא יכלה לטבול קודם לכן ודווקא בעלה בעיר אבל בלאו הכי אסור… ובמקום שנהגו להחמיר גם במוצאי-שבת לא תטבול שהיה אפשר לה לטבול קודם לכן אין מרחיקים הטבילה מן החפיפה וכן אלמנה שאסורה לטבול טבילה ראשונה בליל שבת משום דאסור לבוא עליה ביאה ראשונה בשבת אסורה לטבול ג"כ במוצאי-שבת. ויש מקילין ומתירין לטבול במוצאי-שבת הואיל שלא טבלה בשבת משום חשש איסור."

   בה"ט (סק"ג) – אסור לטבול במוצאי-שבת כיון שצריכה לחפוף דווקא ביום וכאן אי אפשר לפי שהוא שבת ולכן צריכה לחפוף מער"ש ותהיה הרחקה בין הטבילה לחפיפה.

לגבי אלמנה – שאסור לבעול אותה ביאה בשבת:

-מהרי"ל – לפי שקונה אותה בביאה זו ולכן אין לשאת אלמנה ביום שיצטרך לבעול אותה בשבת.

-משאת בנימין – יחוד קונה ג"כ במקום הראוי לביאה וא"כ מותר יהיה לשאת אלמנה גם אם הבעילה תהיה בשבת ואין כאן קנין לפי שקנאה קודם ביחוד.

-ט"ז – כיון שהרבה גדולים אוסרים יש להחמיר.

מהר"מ מלובלין – מי שטבלה בליל ששי ואח"כ מצאה שלא טבלה כראוי – מותר לה לטבול בשבת כיון שנחשב אונס מה שלא טבלה קודם לכן.

ש"ך – בכל ספק אם טבלה כראוי או לא – מותרת לטבול בשבת ממה נפשך: אם טבלה כראוי – הרי שטבילתה (השניה) בשבת אינה מעלה ואינה מורידה. ואם לא טבלה כראוי – הרי שטבילתה השניה נחשבת טבילה בזמנה שלצורך מצוה (פו"ר) מותרת.

בא בעלה בשבת

 

ב"ח – אם לא היה בעלה בעיר והיה אפשר לה לטבול קודם לכן ובא בער"ש – אע"ג שפשעה בכך שלא טבלה בזמנה מותרת לטבול בשבת. ואם היה בעלה בעיר והיה אפשר לה לטבול אסור לה לטבול בשבת.

ט"ז – אין חילוק כלל בין היה בעלה בעיר בין לא היה ואפילו הגיע בער"ש – לעולם אזלינן בתר אי יכלה או לא לטבול קודם לכן. כל שיכלה לטבול ולא טבלה בלא שום אונס – אסור לה לטבול בשבת ואפילו לא בא בעלה עד ער"ש.

מהר"מ מלובלין -"כלה בתולה שאירע טבילתה ליל שבת נראה להתיר אע"ג שנוהגים שלא לבעול בעילת מצוה עד אחר שבת משום דשאר מיני קריבות נמי מצוה הן ולא דמי לאלמנה דהואיל ואסור לבוא עליה ביאה ראשונה מפרישים אותה מכל שאר קריבות משא"כ בתולה ומ"מ טוב להקדים טבילתה קודם שבת." וכן נוהגים. (ש"ך)

 

סעיף ג'- טבילה ביום שביעי או יום שמיני.

 

גמרא יומא ו.: "כל חייבי טבילות טבילתן ביום. נדה ויולדת טבילתן בלילה."

   ב"י – נדה ויולדת הרוצות לטבול בזמנן אינן יכולות לטבול ביום אלא יש להן להמתין עד הלילה מפני שנאמר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה – משמע שכל שבעת הימים תהיה נדה (וה"ה ליולדת) .

אבל אם הן טובלות טבילה שאינה בזמנה כגון ביום שמיני או יותר – יכולות לטבול ביום אלא שחכמים גזרו שגם שלא בזמנה לא תטבולנה ביום משום "סרך בתה" דהיינו שבתה תהיה סבורה שטבלה בשביעי ביום וגם היא תטבול בשביעי ביום.

גמרא נדה סז:-"דתניא "אחר תטהר" -… ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק."

   רש"י – נדה יכולה לטבול אחר שספרה מקצת יום שביעי שמקצת היום ככולו רק שחכמים אסרו לעשות כן שמא תבוא לידי ספק – דהיינו שתשמש ביום שביעי ואח"כ תראה ותסתור ונמצא שלא עלתה לה טבילתה. דהיינו מה שאמר ר"ש שאסור לעשות כן – קאי שאסור לטבול ביום שביעי.

טור (בקפ"ג) – פירש שמה שאמר ר"ש אסור לעשות כן קאי אתשמיש. ולכן יש מקילין לומר שמותר לטבול יום שביעי.

רשב"א: מדאורייתא – כיון שמקצת היום ככולו יכולה לטבול ביום שביעי אלא שחכמים אסרו לעשות כן שמא תראה ותסתור טבילתה. ולא עוד אלא אפילו בשמיני אסורה לטבול ביום משום סרך בתה – אא"כ יש סכנה או מניעה בטבילת הלילה.

וכ"פ ר' ירוחם – שאפילו בשמיני או בתשיעי או ביותר אסרו חכמים שלא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה.

ראבי"ה: אין לחשוש משום סרך בתה שהרי אפילו תטעה בתה ותטבול ביום שביעי עלתה לה טבילה מדאורייתא שהרי מקצת היום ככולו אלא שאסרו חכמים לעשות כן שמא תראה ותסתור טבילתה. ועוד שיש מי שפרשו דברי ר"ש "שאסור לעשות כן" קאי אתשמיש ולא אטבילה.

רשב"ם: יש להחמיר ולטבול משתחשך ולא לפני כן אע"ג שיכולה לטבול קודם שתחשך וכשתגיע לביתה תגיע עם חשיכה – שהרי כך עדיין יש לחשוש לסרך בתה שיכולה לשער מהלכה מבית הטבילה לביתה ותחשוב שטבלה ביום. וכ"כ ש"ך.

ר"ת: אינה צריכה להחמיר כולי האי – אלא יכולה לטבול קודם שתחשך ותגיע לביתה עם חשיכה ותו ליכא סרך ביתה.

מהרי"ל (ד"מ סק"ה): כלה בשעת חופתה יכולה לטבול ביום דהא אינה באה אצל החתן עד הלילה ודווקא בטבילה שקודם החופה אבל אם היא טבילה שלאחר הנישואין דינה כשאר נשים.

וכ"פ רמ"א.

שו"ע: "אסורה לטבול ביום השביעי ואפילו אם ממתנת מלטבול עד יום שמיני או תשיעי אינה יכולה לטבול משום סרך בתה."

   בה"ט (סק"ז): אין חילוק בין יש לה בת או לא שאפילו אין לה בת דינה הכי.

ב"ח: החמיר יותר מרשב"ם ואסר אפילו לילך מביתה לבית הטבילה מבעו"י אם חופפת ורוחצת בביתה ורק טובלת בבית הטבילה אבל אם גם רוחצת וחופפת בבית הטבילה שרי לפני שתחשך לפי שבתה יכולה לשער הזמן שאמה רוחצת וחופפת.

 

סעיף ד' –שאינה יכולה לטבול בלילה משום אונס

 

גמרא נדה סז: -"אתקין רב אידי בנרש למטבל ביומא תמינאה משום אריותא רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי רב יהודה בפומבדיתא משום צינה רבא במחוזא משום אבולאי." (- פירוש: שוערי העיר שהיו סוגרים הדלתות בתחילת הלילה.)

טור: "והיכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד גנבים וכיו"ב או שסוגרים שער העיר יכולה לטבול בשמיני מבעו"י אבל בשביעי לא תטבול מבעו"י אע"ג דאיכא אונס." (ב"י – שהרי האמוראים הנ"ל לא התירו משום אונס בשמיני בלבד ולא בשביעי.)

אגור: אותן נשים שטובלות ביום צריכות להסתיר הדבר מבעליהן שלא ישמשו עימן ביום ולא יבואו לידי ספק דאורייתא. (ב"י – אגור מיירי שטובלת ביום ז' אבל אם כוונתו ליום ח' הוי חומרא יתירה. וכן פסק רמ"א בסעיף ה').

שו"ע: "היכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד גנבים וכיו"ב או שסוגרים שערי העיר יכולה לטבול בשמיני מבעו"י. אבל בשביעי לא תטבול מבעו"י אע"ג דאיכא אונס."

 

סעיף ה' – עברה וטבלה ביום בלא אונס.

 

יום שמיני

 

רשב"א: עברה וטבלה ביום שמיני בלא אונס – עלתה לה טבילה שהרי משום צינה וכיו"ב שרי אפילו לכתחילה.

שו"ע: "אם עברה וטבלה בשמיני ביום בלא אונס אפילו הכי עלתה לה טבילה."

 

יום שביעי

 

   רשב"א: עברה וטבלה ביום שביעי:

יש אומרים – שלא עלתה לה טבילה.

יש אומרים -שיש להקל ועלתה לה טבילה לפי שמדאורייתא מותרת לטבול ביום.

רשב"א עצמו כתב שנראין דברי המיקל. וכ"פ השו"ע.

ב"ח פסק להחמיר.

ש"ך כתב שטוב להחמיר היכא דאפשר.

שו"ע: "… אם עברה וטבלה בשביעי ביום עלתה לה טבילה."

   רמ"א: "ומ"מ לא תשמש אפילו בשמיני עד הלילה ותסתיר טבילתה מבעלה עד הלילה."

דרכי משה סק"ו:

-ר' ירוחם: נדה שטבלה באונס – י"א טהורה וי"א טמאה. ויש לטהרה.

– אגודה: נהגו הנשים לילך לטבילתן בצניעות יתירה ולא בפרהסיא. שעל מי שמרגישין שהולכת לטבול נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

– שערים מדורא: אשה היוצאת מן הטבילה – מן הראוי שתפגש מיד עם חבירתה שמא יפגע בה גוי או חיה שאם טבלה ופגעה בכל דבר טמא – אשה יראת ה' לא תשמש עם בעלה עד שתחזור ותטבול כדי שיהיו לה בנים ראויים.

גמרא פסחים ז: –"… אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן… אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על הטבילה."

   ומבואר כי הטעם שבטבילה קודם טובל ואח"כ מברך הוא לפי שקודם הטבילה עדיין אין הוא ראוי לברך כגון גר שהרי קודם שיטבול אינו יכול לומר אקב"ו וכן בעל קרי ופולטת ש"ז אינם יכולים לברך בעודם בטומאתם.

רי"ף: כתב שרק טבילת גר קודם טובל ואח"כ מברך משא"כ שאר חייבי טבילות. שהרי גר אכן אינו יכול לומר אקב"ו אך מ"מ בעל קרי ופולטת ש"ז מצאנו שקורין בתורה ומתפללים וא"כ אין סיבה שלא יברכו קודם הטבילה.

תוס' ורא"ש: ג"כ פסקו כדעת הרי"ף רק שכתבו בשם ר"י שאין לגעור במי שטובל ואח"כ מברך.

ב"י: דייק מדבריהם שרק אין לגעור במי שטובל ואח"כ מברך אך מ"מ אין להורות כן.

משנה ברכות כב: –"היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות… ואל לאו יתכסה במים ויקרא."

   גמרא (שם) כה: –"והרי ליבו רואה את הערוה? א"ר אלעזר… במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה ליבו ערוותו."

   בה"ג: לאחר שתעלה מן הטבילה תברך אקב"ו על הטבילה (והטעם הוא מגר שאינו יכול לברך קודם הטבילה לכן תיקנו בכל טבילות שקודם יטבלו ואח"כ יברכו)

ראב"ד: תברך קודם שתפשוט בגדיה ואם לא ברכה קודם שפשטה בגדיה תברך לאחר שתכנס עד צווארה (ב"י – שהרי אסור לברך ערום) ואם הם צלולין עוכרתן ברגליה ומברכת.

רא"ש: פושטת מלבושיה ונשארת עם חלוקה, מברכת, פושטת חלוקה וטובלת.

שו"ע: "כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך אקב"ו על הטבילה ותטבול ואם לא ברכה אז תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולין עוכרתן ברגליה ומברכת."

   רמ"א: "ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה וכן נוהגים שלאחר הטבילה בעודה עומדת תוך המים מכסית עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכת."