איסור והיתר - אד שירותי חינוך

הלכות תערובות – טוש"ע ונוה"כ יו"ד צח-קיא

סימן צח – דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו

סעיף א' – ביטול בס' וטעימת קפילא.

גמרא חולין צח.: "אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בס'".

(ועיין עוד לקמן בסימן צט, תחילת סעיף א').

שם צז./: – "… דאמר רבא: אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס'. הלכך מין בשאינו מינו דהיתרא – בטעמא. דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא – בס'".

ביאור: ישנם ג' אופנים בהם איסור בטל – בנ"ט, טעימת גוי ובס'.

– מין בשאינו מינו דהיתרא – שישראל יכול לטועמו – יטעמנו כגון תרומה וחולין.

– מין בשאינו מינו דאיסורא – סמכינן אטעימת גוי.

– מין במינו שא"א לסמוך על טעם וכן מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא שיטעמנו – משערין בס'.

לעניין בדיקת טעם התערובת כדי לדעת אם יש בה טעם איסור נחלקו הראשונים אי בעינן שדווקא אדם מיומן ומבין בטעמים (-קפילא) צריך לבדוק את הטעם או שמא די בטעם הנרגש לכל אדם וכן נחלקו אם הטועם צריך לענות לפי תומו או שאפילו שואלים והוא יודע שתשובתו תתיר או תאסור את התערובת ג"כ סומכים על תשובתו, ונראה לקמן בס"ד החילוקים בדינים אלו.

רשב"א: הוכיח מגמרא חולין צז. שנאמר שם שלגבי תרומה טועם הכהן ולא נאמר טועם כהן קפילא משמע שלא בעינן שהטועם יהיה קפילא אלא עניין הטעם שנאמר מיירי בטעם הנרגש לכל אדם ולאו דווקא אנין טעם.

ועוד כתב רשב"א – שאפילו יודע ששואלים אותו כדי לסמוך עליו להלכה – נמי יש לסמוך על תשובתו.

וי"א דבעינן אומן ומסיח לפי תומו.

רא"ש: כתב שצריך שלא ידע שסומכים עליו. וכתב עליו הב"י שאין מפורש מדבריו שהוא סובר כהמחמירין אלא לעניין שיהא מסיח לפי תומו אבל לעניין אי בעי קפילא בדווקא אין בדבריו הכרע.

תוס' ור"ן: לא בעינן מסיח לפי תומו אבל בעינן שיהא קפילא.

ר"ן: הוסיף וכתב שה"מ בגוי אבל בישראל לא מהני קפילא או לא והטעם בגוי שלא צריך מסיח לפי תומו לפי שיודע שאם ישקר יוכל להפסיד אומנותו.

רמב"ם: על כל גוי סמכינן אע"ג שאינו קפילא וקפילא דאמר תלמודא לאו דווקא.

ועוד – אין צריך שיהא מסיח לפי תומו.

ב"י: לעניין הלכה: בחד סגי – דהיינו אם הוא אומן לא בעינן מסיח לפי תומו ואם אינו קפילא אלא סתם נכרי – בעינן מסיח לפי תומו.

שו"ע: "איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום – מותר והוא שלא יהא סופו להשביח וצריך שלא ידע שסומכין עליו…".

ט"ז (סק"ב): טעימה הנ"ל – היינו אכילה ממש כדי להרגיש אם יש שם טעם ע"כ צריך שיטעמנו עכו"ם ואם קונה בשר מהקצב ואינו יודע אם נמלח הבשר או לא – טועמו בלשונו בלבד – לפי שטעימה בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק.

עכו"ם שכתב שו"ע לא בעינן שיהא קפילא אלא עיקר ההיתר הוא מכוח מסיח לפי תומו.

אך לעניין הלכה – מסיח לפי תומו לא מהני באיסור תורה – חוץ מעדות אישה ולכן משערין הכל בס' (וכן הקשה הש"ך – לקמן).

ש"ך (סק"ב): נמי כתב שעיקר ההיתר בא מכוח מסל"ת ולכן צריך שלא ידע שסומכין עליו ואם הוא קפילא – סמכינן אפילו אינו מסל"ת כיון שאינו משקר לפי שחושש שמא יפסיד אומנותו.

וכ"פ חוו"ד – דבקפילא מהני אפילו בלא מסיח לפי תומו אבל בלא קפילא בעינן מסל"ת.

והקשה (שם) הש"ך – עכו"ם שמסיח לפי תומו אינו נאמן באיסורי תורה?

וי"ל – שעכו"ם שמסל"ת אינו נאמן באיסורי תורה ה"מ בדבר שאינו עביד לגלויי אבל אם הוא דבר דעביד לגלויי נאמן במסל"ת.

אי בעינן גם טעם וגם ביטול בס'

רש"י: כל איסורים שבתורה בס' – ה"מ היכא דבדקינהו ולא יהיב טעמא או היכא דאי אפשר לסמוך אטעימה כגון מין במינו – רק אז בטל בס' אבל אם בדקנוהו ונתן טעם – לעולם טעם אינו בטל.

ר"ן: חולק על רש"י הנ"ל לפי שטעימת עכו"ם באה להקל ולא להחמיר. ועוד שכל מקום שיש ס' ואין קפילא – שרי משמע דלא תלי מלתא בטעמא.

רא"ש: סומכים על טעימת קפילא אפילו בפחות מס' וסתם איסורין שבתורה בטלים בס' ולא צריך דבר אחר להתירו אם יש בו ס'.

רמב"ן: חילק בין שני מקרים:

א. אם האיסור ניכר ולא נתערב ממנו אלא צירו – סמכינן אקפילא אעפ"י שאין ס' כנגד גוף האיסור

ב. איסור שנתערב וצריך ס' כנגדו לא סמכינן אקפילא בפחות מס' ואם יש בו ס' – שרי וא"צ לחזר

אחרי קפילא.

ר"ן: אם נתערב ונמחה קצת מגוף האיסור ואין יודעים מה השיעור שנמחה ממנו – בזה סמכינן אקפילא אפילו בפחות מס'.

רמב"ם: מין בשאינו מינו שאפשר לבדוק טעמו – לא שריא אלא ע"י טעימת גוי ואם אמר הגוי שיש בו טעם איסור אפילו יש בו ס' ויותר – אסור.

ואם אמר שאין בו טעם אע"ג שאין בו ס' מותר ולא נאמר ס' אלא היכא דא"א למיקם אטעמא כגון מין במינו או שאין שם גוי שיטעמנו וכ"פ הש"ך בסק"ד.

אגור (סימן אלף רס"ג): "לא ראיתי ולא שמעתי בשום מדינה נוהגים שיהיו מטעימים קפילא אלא משערין הכל בס'".

שו"ע: "… אם אין שם עכו"ם לטועמו משערינן בס' וכן אם הוא מין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא משערים בס'…"

רמ"א: "ואין נוהגים עכשיו לסמוך אעובד כוכבים ומשערים הכל בס'".

ש"ך (סק"ה): דווקא על עובד כוכבים לא סומכים אבל על טעימת ישראל סומכים במין שאינו מינו דהיתר ואפילו שאינו קפילא ופחות מס' – מהני לפי שישראל אינו משקר.

פמ"ג: ואפילו עכו"ם שהוא קפילא ומסל"ת – לא מהני לדידן ואפילו בהפסד מרובה ושעת הדחק אין לסמוך עכשיו אטעימת עכו"ם.

סעיף ב' – מין במינו ו/או בשאינו מינו,

ודין טעם כעיקר.

הקדמה

– מין במינו בטל מדאורייתא ברוב – אפילו חד בתרי אלא שחכמים הצריכו ס' – לכן בספיקא אזלינן לקולא אבל מין בשאינו מינו – בעינן ס' מדאורייתא כיון שטעם האיסור מורגש בהיתר ולכן בספיקא אזלינן לחומרא (ט"ז סק"ג).

– מה מקרי ספק – בשו"ע מגדיר אם נשפך קודם ששיערנו ס' בו.

אמנם ביד אפריים כתב שנשפך לאו דווקא דה"ה אם נאכל מעט מן התבשיל ואח"כ נודע התערובת ובא לשאול הוי כנשפך דאין זה משנה אם נשפך או נאכל בשוגג שכל זמן שאינו לפנינו – הוי ספיקא.

– מה מקרי מין במינו או מין בשאינו מינו (ט"ז סק"ד וב"י):

מין במינו

כבד ובשר.

בשר עוף ובשר בהמה.

מיני דגים ועופות.

מינים החלוקים בשמם.*

בשר כחוש וחלב.

מין בשאינו מינו

ביצים של עוף זה

בביצים של עוף אחר.

חלב פרה בחלב

רחל.

בשר שמן וחלב (חכמת אדם).

* ש"ך (סק"ו) – לפי רמ"א – שווים בשמם ואינם שווים בטעמם = מין במינו, שווים בטעם ואינם שווים בשמם = מין בשאינו מינו – דהיינו אזלינן בתר שמא.

ש"ך – חולק וס"ל דאזלינן בתר טעמא חוץ מיין נסך או כל תקרובת ע"ז שדינו במשהו וכן בדשיל"מ – דלא בטל במינו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא.

א ד"מ (סק"ה):

או"ה: לגבי מה מקרי מין במינו או מין בשאינו מינו כתב שכל זה מיירי כשהם שלימים אבל אם

הם חתוכים – הכל מקרי חתיכות: חתיכות דג, חתיכות עוף וכיו"ב.

ד"מ: נראה מדבריו שלגבי מין במינו אזלינן בתר השם ואין דבריו נראין.

ב לגבי מחלוקת רמ"א וש"ך אי אזלינן בתר טעמא או בתר שמא:

פמ"ג: לפי רמ"א אם אינו שווה בטעם הוי מיו בשאינו מינו אלא שבא להחמיר שאם הטעם שווה – לא סגי אלא צריך שגם השם יהיה שווה כדי שיהיה מין במינו.

חו"ד: לעולם אזלינן בתר שמא גרידא ואם השם שונה אע"פ שהטעם דומה הוי מין בשאינו מינו.

דין טעם כעיקר

גמרא חולין צח. – "אמר ר' חייא בר אבא אמר ריב"ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בס'… אמר רב אסי אמר ריב"ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה…"

(ביאור – עיין לקמן סימן צ"ט תחילת סעיף א').

ובהמשך הגמרא שם (צח:) ורש"י (ד"ה "טעם כעיקר") אמרינן דלעניין קודשים – אמרינן דטעם כעיקר דהיינו נ"ט בקודשים אסור כעיקר ממשו של איסור.

ובחולין אמרינן – בטעם כעיקר אינו אסור אלא מדרבנן עפ"י גמרא ע"ז: – כל שטעמו ולא ממשו – אין לוקין עליו.

רא"ש (פג"ה סיל"א):

– ר"ת: – טעם כעיקר במין בשאינו מינו – דאוריתא כיון שנתן האיסור טעם בהיתר – נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסור. ואפילו לקולא אזלינן בתר טעמא כעיקר.

ומה שאמר ר' יוחנן – כל שטעמו ולא ממשו – אין לוקין עליו – מיירי במין במינו וטעמו וממשו דאמר לוקין מיירי כשהאיסור בעין ומכירו.

– טעמו ולא ממשו במין במינו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו לפי שמדאורייתא ברובא בטיל.

– ממשו של איסור בעין ואינו נימוח אך אינו ניכר בטל ברוב ואין לוקין עליו.

– מין במינו בנ"ט – אסור מדרבנן דהיינו שטעמו ולא ממשו אסור. ועד היכן אסור – בכדי דיהיב טעמא בשאינו מינו (עפ"י גמרא ע"ז עג:).

רבנו חיים (נמי מובא ברא"ש):

– טעמו וממשו מקרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס – דאז הוי כמו ממשו של איסור – כיון דיש כל כך מהאיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית – נעשה כולו אסור והאוכל ממנו כזית לוקה.

– טעמו ולא ממשו – מיירי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס ואע"ג שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ולא החמירה התורה בנ"ט של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשההיתר רבה על האיסור.

רא"ש: לפי ר"ת: אם נשפך הרוטב ואינו יודע אם היה בו ס' הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה.

ולפי רש"י: הוי ספיקא דרבנן ושרי.

סיכום:

– רמב"ן ור"ן ס"ל כרש"י – שטעם כעיקר אסור מדרבנן.

– ראב"ד ובה"ג ס"ל כר"ת – טעם כעיקר במין בשאינו מינו – אסור מדאוריתא.

רשב"א: לעניין פסק הלכה יש לנהוג כדברי ר"ת וסיעתו שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה.

תוה"ק (ב"ד, ש"א, ז.): "מין בשאינו מינו אם יש כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו וזהו שקראוהו חכמים טעמו וממשו פחות מכאן אסור דבר תורה עד שיתבטל במיעוטו בס' אלא שאין לוקין עליו ככל חצי שיעור שהוא אסור דבר תורה וזהו שקראוהו טעמו ולא ממשו".

רמב"ם (פט"ו מהמאכ"א, ה"ב-ג'): חלב כליות שנפל לגריסין (מין בשאינו מינו) ונימוח יש לטועמו ואם אין בו טעם חלב – מותר, יש בו טעם חלב וממשו אסור מהתורה, יש בו טעם ואין בו ממשו אסור מדרבנן.

ממשו = כזית חלב כנגד ג' ביצים מהתערובת.

אם יש שיעור זה ואכל – לוקה, פחות מזה מכין אותו מכת מרדות.

פוסקים אחרים: משערין שיעור ממשו – כזית איסור כנגד ד' ביצים של ההיתר – שורש מחלוקתם – מובא בב"י או"ח תרי"ב.

ב"י: נראה מדברי רמב"ם שאינו פוסק לפי ר"ת שהרי לפי ר"ת אעפ"י שאין בו כזית בכדי אכילת פרס – אסור הוא מדאורייתא ולרמב"ם אינו חייב עד שיאכל ג' ביצים.

אמנם לפי שיטת רש"י אתי שפיר הרמב"ם לפי שמה שסובר רש"י שאין בחולין טעם כעיקר מדאורייתא ה"מ כשיש רק טעמו ולא ממשו אבל כשיש שם טעמו וממשו (כזית בכדי אכילת פרס) פשיטא שאסור.

טור: מין במינו או מין בשאינו מינו – שיעורו בס'.

ר"ת: מין במינו – מדאורייתא בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ס'.

מין בשאינו מינו – עד ס' אסור מהתורה – אלא שאין לוקין עליו עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מההיתר – כזית איסור.

נפ"מ: נתערב מין במינו ואין יכולים לשערו – אם ידוע שהיה רוב היתר הוי ספיקא דרבנן ולקולא ואם לא ידוע שהיה רובו היתר – אסור.

נתערב בשאינו מינו ונשפך – אסור דספיקא דאורייתא לחומרא.

ר' פרץ: אם היו לפנינו ולא ידעינן לשערן לא אמרינן ספיקא לקולא.

מין במינו ו/או בשאינו מינו

גמרא חולין קח: – "… טיפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה החתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה (של החתיכה האסור) – דברי ר' יהודה. וחכ"א עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער ושלא כסה ודברי חכמים בשניער וכסה… אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא ממאי דבאפשר לסוחטו פליגי – דלמא אפשר לסוחטו דברי הכל אסור והכא במין במינו קא מיפלגי ור' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל ורבנן לטעמייהו דאמרי מין במינו בטיל…"

ביאור: נחלקו ר' יהודה וחכמים (בברייתא הנ"ל ועיין עוד משנה קח.) לגבי טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם החתיכה האסורה אוסרת כל החתיכות – כיון שהן בני מינה או שאינה אוסרת כל זמן שאין שיעור ביטול.

בגמרא מנסים להתחקות אחר שורש מחלוקתם, בתחילה אומרת הגמרא שמא מחלוקתם תלויה בשאלה אפשר לסוחטו אסור/מותר (עיין לקמן תחילת סימן ק"ו) – אך אוקימתא זאת נדחית ומעמידים את שורש מחלוקתם בשאלה אם מין במינו בטל בס' או שאינו בטל לעולם.

רש"י: הלכה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל – והביא ראיות לדבריו.

תוס' (צז. ד"ה "אמר רבא"): סתרו דברי רש"י והעלו דלית הלכתא כר' יהודה וכ"פ הר"ן.

גמרא ע"ז (עג:) – רב ושמואל דאמרי תרוויהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך.

רא"ש: פסק כר' יוחנן וריש לקיש וכ"פ רי"ף, ר"ן, ורשב"א.

ריב"ש: וכן הסכימו כל האחרונים.

רשב"א: אם נפל לתוך מינו ושאינו מינו הולכים בו להקל כל זמן שרבה ההיתר שהוא מינו – עליו וכ"פ שו"ע וט"ז סק"ג.

או"ה (ד"מ סק"ב): נפל חלב לבשר עוף דהוא מדרבנן – אפ"ה אסור.

שו"ע: "אם נתערב מין במינו ונשפך בעניין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר – מותר ואם לא נודע שהיה רובו היתר אסור.

אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בעניין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו – אפילו נודע שהיה רובו היתר אסור ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בעניין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו ונודע שהיה רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאילו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו".

רמ"א: "ולעניין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שווה הוי מין במינו אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שווה או לא".

ט"ז (סק"ה): נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן ואח"כ נשפך ראוי להחמיר אטו נשפך בבשר בהמה משא"כ במין במינו ונשפך דאין בזה גזירה אטו איסור דאורייתא.

ש"ך (סק"ז): חלק על ט"ז הנ"ל וכתב שאם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן ואח"כ נשפך פשיטא דתולין כאן להקל.

סעיף ג' – כשהתערובת לא לפנינו.

רשב"א: כל הדינים הנ"ל:

א. מין במינו ונשפך – א1: אם נודע שהיה רוב היתר – מותר.

א2: אם לא נודע שהיה רוב היתר – אסור.

ב. מין בשאינו מינו ונשפך אפילו אם נודע שרוב היתר – אסור.

ג. מין במינו ובשאינו מינו ונשפך – מינו מצטרף להיתר.

כל הדינים הללו מיירי כאשר התערובת נשפכה ונעלמה ואינה לפנינו אבל אם התערובת (בכל הדינים הנ"ל) נמצאת לפנינו רק שאין לנו אפשרות לשער את האיסור בהיתר – אפילו אם הוא איסור דרבנן – אסור והולכים בו להחמיר.

והטעם – לפי שספק התלוי בחסרון ידיעה אינו ספק ואין זה כשאר ספק דרבנן דאזלינן לקולא – לפי שכל ספק הבא מחסרון בקיאות – יכול להיפתר לכאן או לכאן ע"י מי שהוא בקי ויודע לשער אבל אם הוא ספק הנובע מחסרון ידיעה שאין אפשרות כלל לשערו כגון הכא שנעלם – אינו ספק ואזלינן ביה לחומרא (כ"כ ט"ז סק"ו).

הר"ן: נתן טעם אחר לדבר – השוו חכמים את מידותיהם. דהיינו – אם הוא דבר שא"א לעמוד על שיעורו – אם נלך בו לקולא – יהיו כל האיסורים בספק וכל אחד ישער במה שנראה בעיניו ולכן ראו חכמים להשוות מידותיהם ולהחמיר על כולם בשווה. אמנם אם הוא מקרה בעלמא – אזלינן ביה לקולא.

שו"ע: "בד"א: כשנשפך – אבל איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו וא"א לעמוד על שיעורו אעפ"י שהוא מאיסורים של דיבריהם אסור".

פמ"ג: ואעפ"י שיש עכו"ם ואומן א"צ לברר ע"י טעימת קפילא דכיון שאין אנו נוהגים כלל לסמוך על עכו"ם נחשב הדבר שא"א לבררו.

סעיף ד' – משערינן בדידיה או במאי דנפק מיניה?

גמרא חולין צז: – "כחל בס' וכחל מן המנין… אמר ר' יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור ואי נפל לקדירה אחרת אוסר אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן – בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה משערינן?

פשיטא דבדידיה משערינן דאי במה דנפק מיניה מנא ידעינן".

ביאור: כחל הוא עטין הפרה. עטין זה כידוע הינו בשר שבתוכו חלב וא"כ יש חשש לתערובת בב"ח לכן אם כחל נפל לתוך בשר הוא בטל בס' והכחל עצמו מצטרף עם נט' חלקים כנגדו דהיינו שהוא מצטרף להיתר.

אמנם הכחל עצמו אסור – אם מכירו אע"ג שהוא מצטרף להיתר ומתבטל בס' (ועיין לקמן סימן קו' סעיף א' – אם חתיכת היתר הבלועה מאיסור ונתבטלה – חוזרת להיתרה).

דין נוסף שדנה בו הגמרא הוא שכשמשערין בדבר הבלוע האם משערים כנגד כולו או רק כנגד הבלוע בו (שאח"כ נפלט ממנו לתערובת)? ומשיבים – שפשיטא שמשערין בכולו שהרי אי אפשר לשער במאי דנפק מיניה – לפי שאין ידוע כמה יצא ממנו.

רשב"א: איסור שנתערב בהיתר ונימוח בתוכו = צריך ס' לבטלו.

איסור שנתערב בהיתר והוא שלם, מכירו וזרקו = צריך ס' כנגד כל האיסור – שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו (בדידיה משערינן דלא ידעינן מאי דנפק מיניה)

לכן אם מבשלים היתר בקדירת איסור בת יומא או תוחבים כף איסור בת יומא להיתר צריך ס' כנגד כל הקדירה או כנגד כל מה שתחב מהכף (החלק מהכף שתחבו לקדירה) שאין אנו יודעים כמה בלעו וכמה יצא מהם).

ולא שנא אם כלים אלו (קדירה/כף) של חרס, מתכת או עץ.

וכ"כ רמב"ן , ר"ן ותוס'. ואפילו הוא איסור החוזר להכשרו. וכ"פ ש"ך (סקי"ב).

(רבנו פרץ – החמיר לגבי כף מתכת והצריך בהא כנגד כל הכף כולה ולא רק כנגד החלק שנתחב לקדרה).

ראב"ד: לא אמרו אלא באיסור שאינו חוזר להכשרו כגון כחל וכיו"ב וכן בקדירה של חרס שהבלוע לא יוצא ממנה לעולם אבל בקדירה של מתכת וכף עץ אין משערין בכולו אלא אומדין אומד יפה כמה יצא ממנו ומשערין בו.

טור: הא דאמרינן שמשערינן בכולו ולא במאי דנפק מיניה – אמרינן להחמיר ולא להתיר דהיינו אם בישלו איסור בקדירת היתר לא אמרינן שגוף הקדירה יצטרף לבטל האיסור ולכן בכה"ג אין משערין אלא במה שבתוכה.

ארחות חיים: כל דבר הדומה לכחל כגון לב וכבד משערינן במא דנפק מיניה לפי אומד הדעת – דדווקא בכחל משערינן בדידיה.

סה"ת: בכל משערינן בדידיה דאי במאי דנפק מיניה לא ידעינן ולא רק באיסור תורה אלא אף באיסור דבריהם.

וכ"פ ש"ך סק"י. והביא ראיה מכחל דהוא דרבנן ובעינן לשער נגד כולו.

ראבי"ה (מובא במרדכי פג"ה ס' תרפ"ה): כיצד משערין ס' כנגד כל הכלי האסור – ממלאים כלי גדול מלא מים (על גדותיו) ונותנים הקדירה האסורה תוך הכלי – המים היוצאים הם הם שיעור דופני הקדרה ומשערין בהיתר כנגד אותם המים.

ועיין עוד ד"מ סקי"א שכתב כן בשם רש"י, חולין קח' ע"ב ד"ה חצי זית.

או"ה: חתיכת איסור שנפלה למאה קדירות בזה אחר זה צריך לשער בכל קדירה וקדירה כנגד כולה – והטעם – שמא לא פלט האיסור הכל בקדירה הראשונה אלא מעט ובקדירות האחרות יפלוט הכל. ואם נפלה ב' פעמים לקדירה אחת א"צ לשער אלא פעם אחת כנגד כולה.

ד"מ: ואפילו לא נודע בינתיים א"צ אלא ס' אחד.

שו"ע: "איסור שנתבשל עם היתר אפילו מכירו והוא שלם וזרקו צריך ס' כנגד כל האיסור מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו לפיכך המבשל בקדירת איסור שהיא בת יומא או תוחב כף של איסור בהיתר צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף שאין אנו יודעים כמה בלעו בין שהם של חרס או עץ או מתכת. ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו אפילו לא הכניס אלא מקצת משום דחם מקצתו חם כולו."

(רמ"א – "ונוהגים כסברא ראשונה").

כנה"ג: משערין בכל הקדירה רק באיסור ודאי אבל בספק איסור משערין כנגד מה שנפלט.

פמ"ג: חולק וס"ל שגם בספק איסור משערין בכל הקדירה.

רמ"א: "ובלבד שבלעו ע"י רתיחת אש שאז הבליעה הולכת בכל הכלי אבל ע"י רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה וא"צ לשער רק כדי קליפה".

ש"ך (סקי"ג): ה"ה אם נאסר הכלי ע"י עירוי נמי א"צ לשער אלא רק כדי קליפה אבל אם נאסר ע"י כבישה צריך לשער נגד כולו.

ש"ך (סקי"ד): לגבי מ"ש רמ"א שהכלי אינו נאסר אלא כדי קליפה – כתב הש"ך דדווקא בכלי – ע"י מליחה אינו נאסר אלא כדי קליפה אבל בדבר מאכל קי"ל דנאסר כולו גם ע"י מליחה.

חוות דעת: אפילו דבר שמן אינו נבלע בכלי ע"י רתיחה – אלא כדי קליפה ובמאכל – אפילו כחוש אוסר עד ס'.

רמ"א: "… וכל איסור שמבטלין בס' אם מכירו צריך להסירו משם אע"ג דכבר נתבטל טעמו בס' ולכן אם נפל חלב לתוך תבשיל ונתבטל טעמו בס' צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים ויסירנו משם מאחר דאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם. איסור שנתבטל בקדירה והסירוהו משם ונפל לקדירה אחרת צריך לחזור ולבטלו בס' נגד כולו וכן לעולם. אבל אם נפל לקדירה הראשונה ב' פעמים א"צ רק ס' אחת כנגדו".

גיליון מהרש"א: מה שכתב רמ"א שאם מכיר האיסור שנתבטל יש להסירו משם – הוא מדאורייתא.

ש"ך (סקט"ז): מ"ש רמ"א שאם נפל חלב לקדירה יש ליתן מים כדי שיצוף וכו' – ה"מ כשיש ס' אבל היכא דליכא ס' לא מהני נתינת מים צוננים משום דמכל מקום הטעם נשאר שם. ודלא כהב"ח שפסק להתיר בדיעבד ע"י נתינת מים צוננים אפילו כשאין ס'.

וכ"כ ט"ז בסקט"ז – דשאין שם ס' החתיכה עצמה נעשית נבילה ולא מהני תקנה זו של נתינת מים צוננים "דלענ"ד נראה דאין להקל בזה כלל" (ט"ז).

סעיף ה' – כף חדשה אי משערינן בדידה או במאי דנפק מינה?

רשב"א: אם ניער בכף חדשה כזית חלב ואח"כ תחבה בבשר א"צ ס' כנגד כולה אלא כנגד שיעור החלב שנבלע בה דהא ידעינן כמה הוי.

וה"ה אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומא, אבל אם ניער בכף ישנה שהיא בת יומא י"ל שחזר כל מה שבלוע בה מבב"ח כחנ"נ ומשערינן בכולה – דבמאי דנפק מינה לא ידעינן.

ש"ך (סקי"ז): כף שאינה בת יומא – הבלוע בה לפני הכזית חלב נטל"פ ולכן אם ניער בה אח"כ קדירה של בשר א"צ אלא כנגד הכזית חלב.

וכן אם ידעינן כמה בלעה הכף אפילו אינה חדשה א"צ לשער אלא כנגד הבלוע בה כגון אם ניער כזית של בשר ובתוך מעל"ע ניער בה כזית חלב – א"צ אלא ס' כנגד הב' זיתים.

רמב"ן: בין בכף ישנה בין בכף חדשה – אין משערין אלא במאי דבלעה דבבלוע לא אמרינן חנ"נ.

או"ה: הא דבעינן ס' כנגד כל הכף הישנה – היינו אם נאסרה הכף מחמת בליעת איסור ע"י האור שאז שולטת הבליעה בכל הכלי אבל אם נאסרה ע"י מליחה אין המלח יכול לאסור מן הכלי רק כדי קליפה וא"צ ס' אלא כנגד קליפת הכלי מבפנים.

ועוד כתב שאם מלח בכלי מנוקב ונפל ליורה א"צ לשער כלל נגדו אע"ג דלכתחילה אסור לאכול בו רותח – מ"מ בדיעבד אינו אוסר היות והוא מנוקב וה"מ בשל עץ אבל בשל חרס אעפ"י שהוא מנוקב צריך ס' כנגד כולו ולא די בכדי קליפה.

שו"ע: "אם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב ואח"כ ניער בה קדירה של בשר – אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה אבל כף ישנה ובת יומא משערין בכולה.

ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלע".

רמ"א: "והסברא ראשונה עיקר כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדירה ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש רק בין כלי חרס לשאר כלים ואומרים דבכלי חרס דאי אפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבלה אבל לא בשאר כלים וטוב לחוש לחומרא".

ט"ז (סק"ח*): לעניין הלכה נראה דיש להחמיר בכלי חרס אפילו חדש לשער כנגד כולו ובשאר כלים – דווקא בישן – יש להחמיר אבל לא בחדש וכל זה בבב"ח אבל בשאר איסורים לא אמרינן כלל בכלי שנעשה נבילה אפילו בלע איסור ואפילו בכלי חרס לא אמרינן חנ"נ.

ש"ך (סקי"ח): מדברי רמ"א משמע דס"ל שאף בשאר איסורים אמרינן חנ"נ בכלי ישן – מיהו היינו במקום שאין הפסד אבל בהפסד מותר בשאר איסורים בכלי ישן.

בית מאיר: ואפילו בהפסד מועט.

סעיף ו' – חצי כזית איסור.

גמרא חולין צח.– "ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעורי בתלתין פלגי דזיתא. אמר ליה אבוה לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד האמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה".

ביאור: חצי זית חלב שנפל לקלחת בשר – סבר מר בר רב אשי לשערו בשלושים כנגדו – דהיינו שלושים חצאי היתר – לפי שהוא סבר שאין כאן אלא חצי שיעור ולכן צריך חצי שיעור של היתר כנגדו והיינו שלושים. אבל סברא זו נדחית לפי שאין לזלזל בדברי חכמים שאסרו ח"ש ועוד דקי"ל ח"ש אסור מה"ת.

שו"ע: "כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר – צריך ס' חצאי זיתים היתר לבטלו".

ש"ך (סקכ"ג): הטעם דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו.

ט"ז (סק"ט): ואפילו באיסור דרבנן דינא הכי.

פמ"ג (פתיחה להל' בב"ח): מסתפק אם גם בבב"ח חצי שיעור אסור בבישול ובהנאה.

סעיף ז' – ביצה שיש בה דם/אפרוח ונתבשלה באחרות.

גמרא חולין צח. : "… ביצה בס' אסורה בס' ואחת מותרת…"

(שם) צז:/צח. : "… הב"ע בביצת אפרוח אבל טמאה לא".

טמאה = בלא אפרוח (-רש"י).

– הטעם שהצריכו לביצה אסורה (שיש בה אפרוח) ששים ואחת של היתר ולא סגי לה בס':

א. רמב"ם : ביצה היא בריה בפ"ע עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה שהאפרוח הוא בריה בפ"ע.

ב. רמב"ן : לפי שיש ביצים גדולות וביצים קטנות והבא לבטל ביצה אינו מבחין בגדלן של האחרות שיהיו בדיוק ס' כנגד האסורה לכן הוסיפו אחת.

טור: "ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ס' ואחת לבטלה לפי שיש ביצים גדולות וקטנות. לפיכך הוסיפו ביצה אחת להשוות מידתן ולפיכך אם נתערבה בתבשיל בטלה בס' כמו שאר איסורים".

שו"ע: "ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ששים ואחת לבטל פליטתה".

דרכ"ת: מיירי שהביצה לא סרוחה אבל אם היא סרוחה אינה אוסרת פליטה ככל דבר שהוא פגום.

ש"ך (סקכ"ד): אם יש בה אפרוח אינה בטלה אפילו באלף אם לא מכירה לפי שאז היא נחשבת בריה וחלים עליה כל דיני בריה. אמנם אם יש בה דם לא חשיבה בריה ובטלה בסא' ביצי היתר או

בס' כנגדה מתבשיל.

סעיף ח' – דין כחל.

טור: כל איסורין שבתורה בטלים בס' (חוץ מאיסורים מסויימים) אבל כחל בטל בחמשים ותשע.

ד"מ (סק"ט): אין לחלק בין ציר לשאר איסורים – שהכל בטל בס'.

או"ה: ציר של נבלה או טריפה שהוא מדאורייתא ונתערב במינו – אינו בטל אלא במאתיים.

רמב"ם: דג טמא שכבשו עם דגים טהורים – במאתיים.

הגהת ש"ד: אף למ"ד מאתיים היינו דווקא כשכבשו דאז יוצא גוף הדג עם הציר אבל שאר מיני ציר – סגי בס'.

מרדכי: אין לחלק כלל וכ"כ ד"מ.

שו"ע: "כחל מתבטל בתשעה וחמישים".

פמ"ג: רק כחל סגי בנ"ט אבל שאר איסורים דרבנן צריך ס' לבד האיסור.

רמ"א: "כל האיסורים הנוהגים בזמן הזה כולם מתבטלים בס' מלבד חמץ בפסח ויין נסך כאשר נתבאר בהלכותיהם ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה אבל אם נותן טעם באותה קדירה והוא אסור מצד עצמו אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמם אינם בטלים בס'."

ש"ך (סקכ"ו): בין איסורי דרבנן ובין איסורי דאורייתא בטלים בס' ודלא כהרמב"ם דסובר דאיסורים מדרבנן מתבטלים בנ"ט כמו כחל (ועיין בב"י בסוף סימן זה ד"ה כתב הרמב"ם פט"ו מהמאכ"א היז'-יח').

סקכ"ח: הטעם שהחמירו במלח ותבלין לפי שמן הסתם נ"ט ביותר קורט מלח או תבלין ליורה גדולה – מותר.

ושאר איסורים דמן הסתם לא נותנים טעם – ולא עשויים לנ"ט בטלים בס' לפי שאינם נותנים טעם ביותר מס' מיהו היכא דמורגש טעמו ביותר מס' פשיטא דאסור.

מנחת יעקב: ה"ה בצלים, שום, חומץ ויין – כולם נקראים תבלין כשאדם מכוין לתבל בהם קדירתו.

ט"ז (סקי"א): הקשה מדוע שומן של איסור שנפל למאכל יתבטל בס' הרי לטעמא עביד?

וי"ל דלא מקרי טעם בזה אלא דבר חריף ולא שומן אע"ג שהוא מטעים המאכל וממתיקו ומ"מ אינו מורגש כ"כ כמו דבר חריף.

ש"ך (סקכ"ט): דבר שנותן טעם בקדירה והוא אסור מצד עצמו כמו מלח ותבלין – לא בטל באלף – מדרבנן.

פר"ח: איסור זה דאורייתא הוא ולא מדרבנן כמו שכתב ש"ך.

ועוד כתב ש"ך (שם) שאם אינו יודע אם מרגישים טעמו או לא מותר גם בזמן הזה להטעימו לעכו"ם ולסמוך עליו במסל"ת.

פמ"ג: אם אין ס' לא סמכינן אטעימת גוי אפילו באיסור דרבנן.

סעיף ט' – איסור בטל בס' אפילו לא כל הס' היתר.

משנה ערלה פ"ב מ"ג: "הערלה מעלה את הכלאיים והכלאיים את הערלה והערלה את הערלה. כיצד – סאה ערלה שנפלה למאתיים ואח"כ נפלה סאה ועוד – ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאיים…"

גמרא זבחים עח. – "אמר רשב"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור… ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה…"

רא"ש: משני מקורות אלו הביא ראיה על כט' זיתים של היתר שנפל בהם כזית של חלב ובקדירה אחרת שיש בה ל' של היתר שנפל לתוכן כזית של דם ונתערבו שתי קדירות אלו – מותר.

לפי שבעינן לבטל טעם האיסור – ומה לי אם בטל טעם האיסור ע"י היתר או איסור אחר.

ש"ך (סקל"ג): נמי כתב מעין דברים אלו לגבי הטעם שאיסור מבטל חבירו דסברא הוא שכל איסור מתבטל כשאינו יכול ליתן טעם בהיתר ולכן אם מונעים אנו מהאיסור שיתן טעמו אפילו ע"י איסור אחר – שרי.

ב"י: כתב שודאי שדברים אלו אסורים באכילה ולא בא רשב"ל אלא לפטרם ממלקות.

או"ה: כזית גבינה וכזית בשר שנפלו לנט' זיתים של ירק כל אחד מבטל את חברו וכן שתי כפות של איסור או אחת של בשר ואחת של חלב שנתחבו לקדירה שאין בה לבטל אחת מהן – כל כף עולה לבטל את חבירתה.

ד"מ (סק"י): חלק על או"ה בדין השני וס"ל דלא אמרינן בכלים – איסורים מבטלים זה את זה דחישינן שמא – אחד פלט והשני לא.

שו"ע: "קדירה שיש בה נט' זיתים היתר ונפלו בה ב' זיתים אחד של דם ואחד של חלב כל אחד מצטרף עם הנט' של ההיתר לבטל חבירו. וכן עשרים ותשעה זיתים של היתר שנפל בהם כזית חלב ובקדירה אחרת היו שלושים של היתר ונפל לתוכו כזית של דם ונתערבו בשוגג מותר".

רמ"א: "וכ"ש בב' זיתים אחד של גבינה ואחד של בשר דכל אחד מבטל חבירו".

ש"ך (סקל"ה): כל זה בשוגג אבל במזיד אסור לעצמו אם זה שלו וכן למי שנתבטל בשבילו אבל לשאר כל אדם מותר.

ועוד כתב שם הש"ך כל זה מיירי דווקא בשני מיני איסור שהם גם חלוקים בטעמם אבל במין אחד או בדברים שאין ביניהם חילוק בטעם – אינם מבטלים זה את זה אלא אדרבא – מצטרפים זה עם זה וצריך ז' כנגד שניהם.

ט"ז (סקי"ד) וכן ש"ך (סקל"ה): כל זה מיירי לדעת המחבר דס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא בבב"ח אבל לדידן דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים – כבר נעשה נבלה קודם התערובת.

סימן צט – שאין לבטל איסור לכתחילה

סעיף א' – אם משערים שיעורי האיסורים עם העצמות שבהן.

גמרא חולין צח. : דנה הגמרא בשיעורי האיסורים – בכמה הם בטלים : חד אמר בס' וחד אמר בק' (ושניהם ממקרא אחד למדו – "ולקח הכהן את הזרוע בשלה" וכו' – יתבאר לקמן).

ואומרת הגמרא (שם ע"ב): "מ"ד בששים סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והוה ליה בס' מ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה בק'".

ביאור: בתוך ימי נזרו מביא הנזיר בין היתר "איל אחד תמים לשלמים" (במדבר ו', יד')."ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל" (שם יט').

האיל הוא קרבן שלמים, הנאכל לבעליו, זרוע האיל מיועדת לכהן והיא קודש ואסורה לזרים.

לכאורה היה מקום לשאול – שהאיל, שכולו נתבשל (עם הזרוע המיועדת לכהן) יהיה אסור באכילה כיון שהזרוע, שהיא קודש תאסור את כל האיל שנתבשל עימה קודם לכן?

אלא, שי"ל שהזרוע בטלה בששים כנגד כל האיל ולכן היא אינה אוסרת את בשר הנותר של האיל.

יוצא א"כ – שמי שסובר שאיסור מתבטל בס' של היתר כנגדו סובר שמשערין את כל החתיכה עם העצמות שבה כנגד כל האיל עם כל העצמות שבו וקימא להו לחז"ל שזהו היחס (1/60)

ומי שסובר שאיסור מתבטל במאה של היתר כנגדו סובר שמשערין את בשר האיל בלבד – לא כולל את העצמות (והטעם שלא כוללים את העצמות – כיון שלא נפלט ממנה טעם א"צ לשערה – רש"י).

טור: חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות, שנפלה לקדרת היתר:

י"א: שעצמות האיסור מצטרפות עם בשר האיסור להצריך ס' כנגדו ועצמות ההיתר עם בשר ההיתר לבטל האיסור.

רבנו שמשון: עצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר לבטל האיסור. וכן היא מסקנת רא"ש.

מסקנת טור: העולה מכל הנ"ל – שהבא לבטל איסור שנפל לקדרה יצרף כל מה שבקדרה: רוטב, בשר, קיפה (שיריים של בשר) ועצמות ואפילו את עצמות האיסור. ואם יש בהם ס' כנגד בשר האיסור – הכל מותר.

ועוד כתב הטור – מח עצמות האיסור מצטרף עם האיסור.

– גוף הקדרה אינו מצטרף לא עם האיסור ולא עם ההיתר.

(דינים אלו יתבארו בעז"ה לקמן).

גמרא ירושלמי, ערלה פ"א סוף ה"ג: "רב ביבי בעי – טינופת של תרומה (פסולת של תרומה) מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה?

מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפת להיתר הדא אמרה טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה."

ר"ן (עפ"י ירושלמי הנ"ל) -א"כ עפ"י הגמרא הנ"ל קליפי איסור מעלים את האיסור ומשמע א"כ שגם לפי גמרא דידן (צח:) – ולפי מ"ד שמשערין בששים כיון שאין עצמות האיסור מצטרפין להיתר היינו טעמא לפי שהן עצמן אוסרין – שהרי רכותן ומח שבהן אסור ומצטרף לאיסור.

אבל אה"נ עצמות יבשות וקליפות שאינן אוסרות אפשר דאף אותן של איסור מעלים את ההיתר.

יוצא א"כ שלפי ר"ן – עצמות יבשות ושאין בהן מח – אינן אסורורת ועולות להתיר.

רבנו שמשון: כתב שיש לחלק בין עצמות לקליפין; בעצמות יש לחות יותר מאשר יש בקליפין.

אך דחה חילוק זה שהרי גיד הנשה שנתבשל עם בשר – בטל ועצמות עדיפות יותר כיון שהן יותר יבשות מגיד – ולכן בודאי אין לאסור.

ומ"מ פסק – שעצמות שיש בהן מח. המח שבהן אסור ומצטרף עם האיסור. וכ"כ רא"ש ורשב"א.

סיכום: ר"ן: עצמות יבשות ושאין בהן מח – עולות להתיר.

ר"ש: עצמות שיש בהן מח – המח מצטרף עם האיסור.

ר' ירוחם: (בשם ה"ר איסמעיל) – מין במינו בטל ברוב מהתורה וכן מין בשאינו מינו ובדקנוהו ואין בו נ"ט נמי מותר מהתורה.

אבל מין בשאינו מינו ואין גוי שיטעם טעם איסור – אינו מעלה להתיר דהא יהיב טעמא.

לכן הא דאמרינן שעצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר – ה"מ דווקא כשמיירי מין במינו ברוב או מין בשאינו מינו ובדקנוהו ואין בו נ"ט.

ב"י: "ואין נראה כן מדברי רבנו שמשון והרא"ש".

ד"מ: (סק"א) עצמות האיסור אינן מצטרפות לא לאיסור ולא להיתר אך עצמות ההיתר מצטרפות להתיר.

מ"מ אם יורה שוב אדם שעצמות של איסור מצטרפות להתיר לא עבר על דברי חכמים אך אין להקל כולי האי.

לעניין הלכה:

שו"ע: "חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור ואצ"ל שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר.

אבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר".

רמ"א: "ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל ובמקום הפסד יש לסמוך אל המקילים ומתירין כי כן עיקר".

ט"ז: (סק"א): עצמות איסור מצטרפים עם היתר לפי שהעצמות אינן בכלל האיסור ולא מבעיא שאינן מצטרפות לאיסור – כיון שהן יבשות ואין בהן לחלוחית, אלא אדרבא הן מצטרפות להיתר לבטל בשר האיסור.

והקשה ט"ז (וכן היא קושיית ש"ך וב"ח) – היות והעצמות דבוקות לבשר האיסור מדוע לא אמרינן דחנ"נ?

וי"ל – שעצם דומה לכלי מתכת דלא אמרינן ביה חנ"נ משום דיש לו היתר ע"י הגעלה (או"ח תנ"א)

ולכן אין לומר בעצם חנ"נ ומצטרפת עם ההיתר.

– ולעניין מ"ש שו"ע שגוף הקדרה אינו מצטרף עם ההיתר כתב הט"ז (סק"ב) היינו שגוף הקדרה אינו מצטרף אבל הבלוע בו ודאי מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור.

סעיף ב' – נתבשלה או נמלחה החתיכה קודם שנפלה.

רבנו שמשון: הא דאמרינן שעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר ה"מ כשנפלה החתיכה לקדרה קודם שנתבשלה אבל אם נתבשלה תחילה ואח"כ נפלה לקדרה – עצמות שבה מצטרפים עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבלה כשנתבשלה לבדה.

וכ"פ שו"ע.

אחרונים: (מובא במערכת השולחן הערה 6) ה"ה שאם נמלחה כבר הנבלה שעצמות האיסור שבה מצטרפות עם האיסור לפי שעצמות האיסור בלעו מבשר הנבלה ע"י המליחה.

מערכת השולחן (שם): כתב דדברי האחרונים מיירי רק בעצמות שיש בהם מח והן רכות, אבל עצמות יבשות בלא מח ושאינן רכות הרי הן ככלי ואינן נאסרות ע"י מליחה אלא כדי קליפה.

סעיף ג' – חתיכה הבלועה מאיסור שנפלה להיתר.

רשב"א: לדידן דאמרינן אין חנ"נ בכל איסורי תורה אלא בבב"ח בלבד אז חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור שהרי אם היה אפשר לסוחטה – היא עצמה מותרת.

שו"ע: "בשאר איסורים חוץ מבב"ח חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור".

רמ"א: "ואין נוהגים כן כי קי"ל בכל האיסורים חנ"נ".

ש"ך סק"ד – ולכן בעינן ס' כנגד כל החתיכה.

ובסימן צב' סקי"ב כתב הש"ך שגם בשאר איסורים לא הוי חנ"נ אלא מדרבנן נפ"מ לעניין ספק דאזלינן ביה לקולא.

סעיף ד' – היה בהיתר יותר מתחילה ונתמעט בבישולו כיצד משערין?

גמרא חולין צז: "אמר רבי חנינא כשהן משערין , משערין ברוטב ובקיפה ("דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה" – רש"י.) ובחתיכות ובקדרה.

איכא דאמרי בקדירה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדירה".

ביאור: כשמשערין אם יש ס' בהיתר כנגד האיסור – משערין את האיסור כנגד הרוטב, הקיפה, החתיכות והקדרה.

לעניין הקדירה – נחלקו אם הכוונה לקדרה עצמה – דהיינו כל מה שבה או גם במה שנבלע בתוכה.

וכתב רש"י – כיון דאיפליגו תרי לשני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא.

רש"י (שם ד"ה "במאי דבלעה קדרה"): יש לשער את התערובת כמו שהיא לפנינו ולא משערין מה שהיה קודם לכן ואומרים שהקדרה בלעה מן ההיתר. אלא כמו שהתערובת לפנינו עתה, שהרי גם איסור נבלע בה.

וכן היא דעת רא"ש ורי"ף.

רשב"א: דייק מדברי רש"י שאם ההיתר נצטמק במהלך הבישול יותר ממה שהיה קודם לכן והאיסור לא הצטמק – אז מצרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק – לבטל האיסור.

וחלק עליו בהא וכתב שאינו מחוור, והוכיח דבריו ממשנה תרומות דנמי משמע התם דבתר הסוף אזלינן.

משנה תרומות פ"ה משנה ט': "סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין טחנן ופיחתו , כשם שפיחתו כך פיחתה תרומה ומותר".

ביאור: תרומה בטלה במאה חולין. ושיעור זה נמדד עפ"י נפח החולין והתרומה. אם נפלה תרומה למאה חולין וטחנו את החולין עם התרומה – הרי שהיחס לא השתנה ולכן הכל מותר.

ודייק ממשנה זו הרשב"א שאם היו טוחנים רק את החולין והתרומה היתה נשארת בעינה – וממילא היה משתנה היחס אז תהיה התערובת אסורה – ומשמע א"כ דאזלינן בתר הסוף ולא מהני מה שהיה בתחילה ומה השתנה.

רמב"ם: (פט"ו מהל' מאכ"א הכ"ד): "כשמשערין בכל האיסורין בין בס' בין בק' בין בר' משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדרה ובמה שבלעה קדרה – מאחר שנפל האיסור, לפי אומד הדעת, שהרי א"א לעמוד על מה שבלעה בצמצום."

רשב"א: כתב על דברי רמב"ם הנ"ל – שמה שמחשיבים הוא את מה שנבלע בתוך דפנות הקדירה, אבל מה שנצטמק ונתמעט, דהיינו שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרף לחשבון – לפי שהוא כלה לגמרי.

לעניין הלכה למעשה: פסק הרשב"א שאין משערין במין בשאינו מינו אלא כמו שבאו לפנינו, האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדרה.

ביאור (דברי הרשב"א): מדאוריתא איסור שנתערב בהיתר והוא מין במינו בטל ברוב אלא שחז"ל הצריכו ס' ואילו מין בשאינו מינו צריך ס' מדאורייתא לפי שהוא נ"ט.

לכן, לפי רשב"א יש לחלק בתערובת של איסור והיתר בין מין במינו לבין מין בשאינו מינו: דהיינו – אם הוא מין במינו משערין את ההיתר כפי שהיה בתחילה (וזו קולא) – כיון דהוא דרבנן יש להקל. אבל אם הוא מין בשאינו מינו משערין עפ"י מה שהוא לפנינו עתה לפי שהוא איסור דאוריתא.

ב"י: "ולעניין הלכה נראין דברי רשב"א וכ"ש שהרמב"ם מקל בדבר".

שו"ע: "משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו אעפ"י שהיה בהיתר יותר מתחילה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה וה"מ במין בשאינו מינו אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה קדרה ועומד בדופני הקדרה ומשערין זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שכלה ואבד מחמת האור אינו מצטרף שזה כלה לגמרי".

ט"ז (סק"ד): כתב שיש להחמיר גם במין במינו מפני שא"א לעמוד על שורש הדבר ולא ידוע כמה בלעה הקדרה ופעמים יבוא קלקול מזה ולכן לעולם משערין כמו שבא לפנינו וכ"פ ש"ך סק"ו.

פר"ח (סק"ז): בשעת הדחק יש להקל כדעת המחבר דהיינו מין במינו משערין גם במה שבלעה קדרה.

סעיף ה' – שאין מבטלין איסור לכתחילה.

הקדמה

א. הערה דידקטית של ב"י על הטור:

"דברי רבינו כמעורבבים… וכתב עוד דברים כדי לבטל ולגמור סתירת דברי ספר המצוות ואח"כ גמר דין ביטול איסור… ומן הראוי היה לו לכתוב עכשיו דין זה מתחילתו ועד סופו. ועוד דהיה ליה לכתוב בתחילת דין זה אין מבטלין איסור לכתחילה…"

הערתו הדידקטית של מרן ב"י על הטור מלמדת אותנו כי סימן זה מחולק לשני נושאים עיקריים וחשובים בהל' תערובות: דין העצמות ודין שאין מבטלין איסור לכתחילה. הטור חלק על ספר המצוות ובדרך אגב עסק בסוגיה זו אך באמת היה לו לדון בה כבנושא עיקרי ולא כבדרך אגב (ואולי אף לייחד לו סימן בפ"ע!) מ"מ הערה דידקטית זו מלמדת אותנו כי נושא זה הינו נושא עיקרי וחשוב בדיני תערובות.

ב. "אין מבטלין איסור לכתחילה" – אם הוא דאורייתא או דרבנן?

ר"ן: דעת התוס' שהיא איסור דרבנן ומדאורייתא שרי.

ראב"ד: אין מבטלין איסור לכתחילה – מדאוריתא.

ג. יש לברר ולחקור אם דין זה מיירי בין במין במינו ובין במין בשאינו מינו.

ד. אם מותר לפגום האיסור ואח"כ לבטלו לכתחילה?

יעב"ץ: אסור לפגום האיסור ואח"כ לבטלו.

חכם צבי: חולק וס"ל שמותר לפגום איסור ואח"כ לבטלו .

ונבאר עתה בס"ד פרטי הדין העולים מסעיף זה.

אם יש לחקור מתי הוסיפו מים לתערובת, מדין חנ"נ.

ספר המצוות: בבדיקת שיעור תערובת של איסור בהיתר צריך לברר ולוודא קודם לכן אם נתנו מים בקדרה אחר שנפל לתוכה האיסור, משום שאותם המים אם נתנו, אינם מצטרפים לבטל האיסור.

טור: אין לחשוש להא ולחקור חקירה זו כיון שאם הוסיף מים ולא כיוון בהוספת מים זו כדי לבטל האיסור, מצטרפים המים להיתר דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם – שוגג – מותרים, מזיד – אסורים.

אבל אם מכוין להרבות אפילו הוא מין במינו אינו בטל כיון שריבה במזיד.

ב"י: טענת טור כנגד ספר המצוות היא טענה גדולה ומ"מ כדי לישב דברי ספר המצוות יתכן לומר שטעמו הוא – שמא במה שהיה בקדרה בתחילה לא היה ס' כנגד האיסור ונעשה הכל חנ"נ וכשריבה עליו המים צריך ס' כנגד כל מה שבקדרה ולכן חשוב לברר אם הוסיפו מים לתערובת זו קודם שנתערב האיסור בהיתר או לאחר מכן ועפ"י זה י"ל שסמ"ג וסמ"ק אזלו לטעמייהו דבכל איסורין אמרינן חנ"נ.

אבל לכל הפוסקים שלא אמרו חנ"נ אלא בב"ח אין לחוש לדברי ספר המצוות.

ד"מ: הקשה על ב"י מדוע כתב ב"סתם" שאין לחוש ולברר מתי נוספו המים שהרי לשיטתו (ב"י) בבב"ח צריך לברר עניין זה שהרי בבב"ח אמרינן חנ"נ?!

ועוד הקשה בד"מ – שדברי טור קאי אכל איסורין שבתורה ואפילו בבב"ח דלכו"ע אמרינן ביה חנ"נ – וא"כ ס"ל לטור (עפ"י ב"י) דאפילו אם ריבה שוגג ואין ס' לבטל כל הקדרה – שרי, הואיל ונתרבה בשוגג? וא"כ לפי דברי ב"י תהיה קשה ההבנה בטור?

וי"ל – הא דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים – היינו דווקא היכא דלא נודע התערובת קודם שריבה אבל לאחר שנודע התערובת לא מהני מה שריבה אח"כ ולכן צריך לברר אם נתווספו בינתיים מים או לא? (וכן הם דברי או"ה כלל לז').

ובסוף דבריו כתב:"ומשמע דכל מקום דאמרינן חנ"נ צריכים לחקור אחר חקירה זו והוא כדעת ב"י ותימא דלא נהיגי לחקור בדבר זה…"

רמ"א: על מה שפסק שו"ע שאין מבטלין איסור לכתחילה ואם הוא שוגג מותר לאחרים כתב:"ודווקא שנתערב יבש ביבש או אפילו לח בלח למ"ד שאין אומרים בו חנ"נ כדלעיל סימן צב', אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אח"כ ההיתר דהא אמרינן ביה חנ"נ. וי"א דאפילו במקום דלא אמרינן חנ"נ לא מהני ההיתר לבטל אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובת אבל אם נתודע התערובת קודם לא מהני מה שנתוסף אח"כ ולפי זה היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע ולא נהגו כן".

ש"ך (סקט"ז): הטעם דלא נהגו לחקור הוא משום דאחזוקי איסורא לא מחזקינן דלמה נאמר שהוסיפו עליו היתר אח"כ.

ט"ז (סקי"א): אמנם לא נהגו לחקור חקירה זו, מיהו אם ידוע להמורה שנתוסף רק שאין ידוע אימתי – בזה יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף.

נתווסף בשוגג או במזיד

גמרא גיטין נד./: – "תניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג עלו במזיד לא יעלו."

ביאור: אגוזים אינם בטלים אפילו באלף מפני חשיבותן הלכך אם נפלו אגוזי ערלה ונתפצעו ואח"כ נתערבו עם אגוזי היתר: לפי ר"מ ור"י – בין בשוגג בין במזיד – אסורים, ואינם בטלים באחד ומאתיים כדין ערלה – לפי שקנסו ר"מ ור"י שוגג אטו מזיד משום דאתי לאערומי אבל לפי ר' יוסי ור' שמעון – בשוגג מותר, ובלבד שלא יתכוין לכך.

טור (סימן קי' סעיף ז'): "ודבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בע"ח ובריה וחתיכה הראויה להתכבד שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם או נפל לים (ב"י – ים המלח) בעניין שנאבד מן העולם בשוגג – הותרו כל האחרים, שאנו יכולים לומר האיסור הלך לו.

ופירש ר"י דווקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילו אפילו שוגג אסור דקנסינן שוגג אטו מזיד".

רשב"א: אם הוא מכוין להרבות אפילו מין במינו וההיתר רבה על האיסור אינו בטל כיון שריבה במזיד אע"ג שהוא רק איסור דרבנן, דמדאורייתא מין במינו בטל ברוב והצריכו חז"ל ס', ומזיד אסור לכו"ע אפילו בדרבנן.

ב"י: "ומכלל דברים אלו אתה למד דאפילו באיסורים שהחמירו חכמים שלא להתבטל לעולם אם עבר וגרם להם ביטול במזיד אסור".

שו"ע: "אין מבטלין איסור לכתחילה ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו עבר ובטלו או שריבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור…"

ט"ז (סק"ז): מה שנאמר שריבה בשוגג היינו שעבר וביטל במזיד אלא שחשב שדבר זה מותר – לפי שטועה בדין – מקרי שוגג.

סק"ט: מזיד פירושו שמתכוין להרבות ויודע שיש איסור בדבר ואפ"ה עושהו.

סק"ח: ואפילו בבב"ח דינא הכי – דבשוגג מותר.

וי"ל דמיירי שנתרבה ההיתר תיכף אחר נפילת האיסור קודם שנתפשט האיסור.

לו ולאחרים

רמב"ם (פט"ו מהל' מאכ"א הל' כה'): "יראה לי כיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שבטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר".

והוסיף טור – שאסור גם למי שכיון לבטלו עבורו (וכ"כ רשב"א) כדי שלא יהנו ממעשיו הרעים.

והקשה ב"י, הא קי"ל דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ ליכא למיחש שמא יבטל לאחרים?

וי"ל – דשאני הכא דלא משמע דאיכא ביה איסור ועוד אי שרית ליה לבטל לאחר חיישינן שמא אתי למימר לגוי שיבטלנו – הלכך קנסינן ליה.

ועוד כתב ב"י – שמדברי טור משמע שאינו אסור למבטל עצמו אא"כ נתכוין לבטלו בשביל עצמו או שהוא שלו אבל אם לא היה שלו ולא נתכוין בשביל עצמו – שרי דכיון דלא שרינן למי שנתכוין בשבילו וגם לא היה שלו – לא אהנו מעשיו הרעים קרינן ביה.

שו"ע: "… אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו, ולשאר כל אדם מותר".

ט"ז (סק"י): לגבי מה שכתב שו"ע וכן למי שנתבטל בשבילו כתב היינו דווקא היכא שידע שנתבטל עבורו ורוצה בכך אפילו לא ביקש אותו לבטלו, אבל אם לא ידע כלל שנתבטל עבורו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ונראה דהיכא שאסור לו אסור ג"כ לבני ביתו.

אם מותר למכרו

דרכי משה (סק"ב): כתב בשם או"ה – שה"ה באיסור דרבנן שאסור למכרו לישראל אחר שיהנה ממנו ומ"מ לגוי מותר.

רמ"א: "ואסורים למכרו ג"כ לישראל אחר שלא יהנו ממה שבטלו".

ש"ך (סקי"ב): אמנם נ"ל דדווקא שמכרו לישראל בדמים יקרים יותר מאשר מוכרים העכו"ם הוא דאסור אבל ליתנו בחינם או למכרו באותם דמים שמוכרים העכו"ם מותר דהא לא אהנו מעשיו הרעים ע"כ אין שום איסור למכרו לישראל אא"כ מכרו בדמים יקרים יותר ממה שמוכרים לעכו"ם.

סעיף ו' – ביטול איסור דרבנן לכתחילה.

באיזה איסור דרבנן מותר לבטל לכתחילה?

גמרא ביצה ד: "אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. והא קא מהפך באיסורא? כיון דרובא דהיתרא ננהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך והא קא מבטל איסורא לכתחילה ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה? ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין"

ביאור: עצים שנשרו מדקל לתוך תנור יכול להוסיף עליהם עצים נוספים שאינם מוקצה ובכך הוא מבטל את העצים המוקצים ברוב העצים שאינם מוקצים ואין זה נחשב להא דאין מבטלין איסור לכתחילה דהא דאמרינן שאין מבטלין איסור לכתחילה ה"מ במילי דאורייתא כגון סאה תרומה שנפלה לחולין אבל הכא דהוא מילי דרבנן לא אמרינן שאין מבטלין איסור לכתחילה.

רשב"א: דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן אם עבר וערבו בהיתר כדי לבטלו בשוגג – מותר, במזיד – אסור.

נפל מעצמו אעפ"י שאין בהיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כדי להכשירו.

רא"ש: חולק על רשב"א וכתב שאפילו הוא איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו לבטלו שלא הותר הדבר אלא לעצים שנשרו מן הדקל. וכן היא דעת התה"ד, הגהת מרדכי, הגהת ש"ד ואו"ה.

ב"י: טעמם – לפי שבהמשך הגמרא שם (ביצה ד:) מקשינן שלרב אשי שאמר שכל דבר שיש לו מתירין (והכא הוא דבר שיש לו מתירין שהרי במוצאי יו"ט יהיה מותר להשתמש בהם) אינו בטל אפילו דרבנן מאי איכא למימר?

ומשיבים שדברי רב אשי מיירי בדבר שהאיסור בעין אך אם האיסור אינו בעין כגון הכא שהעצים נשרפים וכלים – בטל האיסור.

ולכן דווקא בעצים שנשרו לתנור מותר לבטל לכתחילה.

רמב"ם (פט"ו מהל' מאכ"א הל' כה'-כז'): אסור לבטל איסורים של תורה לכתחילה ואם ביטל הרי זה מותר ואעפ"י כן קנסו אותו חכמים ואסרו הכל אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה.

הגהות מימונות: הא דאין מבטלין איסור לכתחילה במילי דרבנן ה"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה אבל אם יש לו שורש ואסמכתא מדאורייתא – אסור.

סיכום:

הרשב"א מסכם את הדינים בביטול איסור לכתחילה:

"נמצאו ג' דינין בביטול האיסורים…":

א. איסור תורה – אפילו שיעורו מדרבנן – אם נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפים עליו היתר כדי לבטלו וא"צ לומר שאין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו ואם עבר וביטל או שריבה עליו אם הוא בשוגג מותר ואם הוא במזיד אסור למי שנתבטל עבורו.

ב. איסור של דבריהם שיש לו עיקר מדאוריתא: אין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו.

ג. איסור של דבריהם שאין לו עיקר מדאוריתא: כגון תרומה וחלה דחו"ל מערבין ומבטלין אותן ברוב לכתחילה וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת חו"ל אבל לא בשאר האיסורים ויש לחוש לדבריהם.

שו"ע: "איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור. אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו."

רמ"א: "ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאוריתא וכן נוהגים ואין לשנות".

ש"ך (סקי"ז): מ"ש שו"ע שאין מערבין בידיים איסור דרבנן כדי לבטלו – כתב ש"ך שאפילו הוא איסור דרבנן שאין לו עיקר כלל בתורה אפ"ה אין לבטלו או להוסיף עליו.

יד אברהם: כשמותר לו להרבות באיסור של דבריהם צריך להרבות מדבר שגם הוא אינו אסור מהתורה אלא מדרבנן כגון אם נתערב בשר – עוף עם גבינה אינו יכול להרבות בשר בהמה כדי לבטל האיסור מיהו היכא דא"א אא"כ מבטל בדבר שהוא מדאורייתא כגון שאין לו בשר עוף רק בשר בהמה ואם לא יבטל, התבשיל יאסר מותר לכתחילה לבטל אף בבשר בהמה.

וכן – כל זה הוא לכתחילה אבל בדיעבד אם יכל לבטל בבשר עוף וביטל בבשר בהמה – הכל מותר.

דין חוזר וניעור ואי שנא מין במינו ודבר לח או יבש.

גמרא ע"ז עג. : "כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל".

ביאור: יין נסך שנפל מחבית לבור יין שיש בו יין כשר – כל היין כשר כיון שכל טיפה שנופלת מיין הנסך בטלה ביין הכשר שבבור.

ב"י: "ופסקו הפוסקים דלית הלכתא כוותיה."

ראב"ד: אע"ג דלית הלכתא כוותיה ה"מ לעניין יין ביין מיהו גבי יין ומים ומים ביין וכן לגבי כל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכיו"ב הלכתא שאם יפול האיסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו נ"ט בשעת נפילה אעפ"י שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור. ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו לאחר מכן.

טור: "איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתווסף בו אח"כ מן האיסור חוזר ונאסר לא שנא מין במינו או מין בשאינו מינו בין לח בין יבש."

רמב"ן: לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר איסור מועט אעפ"י שנתבטל מחמת מיעוטו, אם חזר ונפל שם איסור שבצירופו של ראשון יש בו כדי נותן טעם – דאז נאסר היתר זה והטעם הוא כיון שהטעם לא בטל.

ואפילו אם הוא מין במינו דאין לחוש לנ"ט – אך כיון שיש בו שיעור כדי ליתן טעם בכנגדו שלא במינו – אסור.

ואצ"ל באיסור המקלח אלא אפילו דמקטף אסור לפי שהוא חוזר וניעור.

הר"ן – הביא דעה זו ופסק כמותה וכן פסקו תוס' ורשב"א והטעם שכל שבא לכלל נתינת טעם חוזר וניעור.

ביאור השיטה:

דין חוזר וניעור – איסור שבטל בהיתר ואח"כ נוסף עליו מהאיסור הרי שהאיסור חוזר וניעור וכדי לבטלו צריך שיהיה שיעור כנגדו וכנגד מה שנתווסף לכן אם נפלה טיפה ראשונה ונתבטלה ברוב כנגדה ואח"כ נתווספה עוד טיפה ובצירוף שתי טיפות אלו אין שיעור ביטול הרי שהאיסור חוזר וניעור וצריך ס' כנגד הכל.

הגהת שערי דורא: הא דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים דווקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח או שיש בו נ"ט דקי"ל חנ"נ וצריכה כדי ביטול הכל ואפילו נתרבה בשוגג.

ב"י: זה פשוט למ"ד חנ"נ מיהו י"א דלא אמרינן חנ"נ אלא באיסור הבלוע בחתיכה אבל לח בלח כגון יין ביין וכיו"ב לא.

וי"א דלא אמרינן חנ"נ אלא בדברים המתבשלים דווקא או דבר צונן לתוך חם שהוא דרך בישול.

ב"י: אם נפלו לתוך היתר שני מיני איסור אזי כל אחד מהם מצטרף עם ההיתר לבטל את חברו אבל היכא דשניהם מין אחד כי הכא – מצא מין את מינו וניעור וכ"כ ש"ך סק"כ.

לעניין הלכה:

רמ"א: "איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתווסף בו אח"כ מן האיסור הראשון חוזר וניעור ונאסר לא שנא מין במינו לא שנא מין בשאינו מינו לא שנא יבש לא שנא לח לא שנא נודע בינתיים או לא נודע בינתיים".

ש"ך (סקכ"א): אם הוא מין במינו והוא יבש ביבש שאין שם טעם ואפ"ה חוזר וניעור – במקום הפסד מרובה יש להקל ביבש ביבש ומין במינו ואם נודע בינתיים.

רעק"א: לעניין אם נודע בינתיים לא איפשיטא אי ידיעת חבירו חשוב ידיעה בינתיים או דווקא ידיעת בעלים בעינן.

סעיף ז' – קדרה שבלעה איסור מועט.

ריב"ש: קדרה שבלעה טיפת דם או חלב מבטלין אותו לכתחילה לפי שא"א לבוא לידי נ"ט לעולם למיעוטו.

וכן אם בלעה יותר אלא שהוא כלי שאין רגילין להשתמש בו אלא בתבשיל מרובה שלא יבוא לידי נ"ט – נמי מותר לבטלו לכתחילה אך אם נפלה לתוך קדרה שאפשר לבשל בו תבשיל מועט ויבוא המיעוט שנבלע ליתן טעם לתוך התבשיל אסור לבטלו לכתחילה גזירה אטו תבשיל מועט שיהיה בו נ"ט.

וכן פסק שו"ע וז"ל: "אם נבלע איסור מועט לתוך כלי בשר – אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו לכתחילה כיון שהאיסור מועט וא"א לבוא לידי נ"ט ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיו"ב מותר להשתמש בו לכתחילה ואפילו בבן יומו שא"א לבוא לידי נ"ט.

אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתיד בדבר מועט כקערה וכיו"ב אסור להשתמש אפילו בשפע גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבוא לידי נ"ט".

ט"ז (סקט"ו): אכן לעניין הלכה לא קיי"ל כן אלא נראה דהא דמותר להשתמש בו היינו דווקא בנטל"פ אבל במקום שאין נטל"פ אסור להשתמש בו אעפ"י שדרכו של אותו הכלי להשתמש בו היתר בשפע, מ"מ יש לנו לגזור אטו שמא ישתמש בו היתר מועט ויבוא לידי נ"ט.

סימן ק – בריה אפילו באלף לא בטיל

סעיף א' – הגדרת בריה

א. שבריה אינה בטלה אפילו באלף.

משנה חולין צו: – "… גיד הנשה שנתבשל עם הגידים; בזמן שמכירו – בנ"ט, ואם לאו – כולן אסורים והרוטב – בנ"ט. וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות בזמן שמכירן – בנ"ט ואם לאו כולן אסורות והרוטב – בנ"ט."

גמרא שם צט:/ק. – מקשה לגבי גיד הנשה: "ולבטיל ברובא? בריה שאני."

תוד"ה "בריה" (שם): "בריה שאני – ואפילו באלף לא בטיל וכן חתיכה הראויה להתכבד לא בטלה… ודבר שאינו לא בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב ואפילו איסור דרבנן ליכא."

ט"ז (סק"א): דין בריה שאינה בטלה אפילו באלף הוא דין דרבנן אבל מדאורייתא היא בטלה כשאר איסורים וה"ה בכל הדברים שאינם בטלים כגון חתיכה הראויה להתכבד או דבר שבמנין. ונפ"מ לעניין ספק; אי הוי בריה או לא דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. אבל אי הוי ודאי בריה או ודאי דבר חשוב מהדברים שאינם בטלים אלא שהאיסור ספק כגון ביצים הבאים מספק טריפה וכיו"ב אפילו באלף לא בטיל.

ב. מה מקרי בריה.

ב1 שיטת רש"י

גמרא חולין קב: – "אכל ציפור טהורה; בחייה – בכל שהוא, במיתתה – בכזית. ו(ציפור)טמאה; בין בחייה בין במיתתה – בכל שהוא."

רש"י:

– ציפור טהורה בחייה – בכל שהוא מדין אבר מן החי.

-במיתתה – בכזית מדין נבלה.

(רש"י למד שם שלגבי נבלה נאמר במקרא לשון אכילה וכל לשון אכילה הוא בכזית חוץ מאבר מן החי שריבה אותו המקרא והקפיד על אבר בפ"ע שאז שיעורו הוא בכל שהוא)

– ציפור טמאה בין בחייה בין במיתתה – בכל שהוא לפי שהיא בריה ואינה צריכה שיעור. דהיינו בבריה חייב בכל שהוא לפי שמברייתה היא אסורה משא"כ בנבלה שהייתה קודם לכן טהורה ואח"כ נתנבלה ומשנבראת לא היה עליה שם איסור לכן שיעורה מוגדר בכזית. אבר מן החי ועוף טמא חל איסורן משעה שנוצרו ולכן חייב בכל שהוא.

ב2 שיטת הרא"ש

לפי רש"י בריה נחשבת כדבר שחל איסורו משעת ברייתו ואינו בטל אפילו באלף. לפי זה קשה מחלב המכסה את הקרב וחלב הכליות וערלה וכלאי הכרם שהם אסורים מתחילת ברייתם ומ"מ בטלים?!

ולכן כתב הרא"ש הגדרה אחרת לבריה – שאינה בטלה באלף:

כל דבר שאם נחלקו לכמה חלקים ולא ישאר שמו נחשב בריה.

פירוש: עוף שלם נקרא עוף, וכשחותכים אותו החתיכה נקראת חתיכת עוף וכן שרץ טמא כגון עכבר כשהוא שלם הוא נקרא עכבר וכשחותכים אותו הוא נקרא חתיכת עכבר. משא"כ בנבלה שבין שהיא שלימה ובין אם היא חתוכה שמה עליה – נבלה. כשאומרים בשר נבלה – מבחינה לשונית המילה נבלה אינה שם עצם אלא היא תואר אבל בבריה הדבר אחרת: שהבריה עצמה היא שם עצם.

ז"א: כל שהוא שם עצם הוא בריה.

הרא"ש מדייק דבריו מהמקרא: שלגבי נבלה נאמר במקרא לא יאכל את בשרו – משמע חתיכה ממנו. אבל לגבי בריה נאמר לא תאכל אותם – בין גדול בין קטן מפני שעל שלימותן נקראין כן.

ב3 בריית נשמה דווקא או לאו דווקא

משנה מכות יג. : "… כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר' שמעון אומר כל שהוא וחכ"א כזית. אמר להם ר"ש אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא – שהוא חייב? אמרו לו מפני שהיא כברייתה. אמר להם אף חיטה אחת כברייתה."

גמרא שם יז. : לפי ר"ש גם בחיטה האוכל כל שהוא חייב משום שהיא כברייתה אבל לפי חכמים אע"ג שחיטה היא כברייתה היא אינה חשובה כבריה לפי שבריית נשמה דווקא חשובה וחיטה אינה ברית נשמה.

הרא"ש והתוס' דחו הגדרה זו שהרי גיד הנשה ואבר מן החי אינם בריית נשמה ומ"מ חשיבי כבריה.

ב4 שיטת ר"ן

הר"ן מיזג בין שתי השיטות של רש"י וברית נשמה וכתב דבעינן תרתי: שתהיה אסורה מתחילת ברייתה ושתהיה ברית נשמה. ולגבי מ"ש רא"ש לעיל מגיד הנשה שאינו ברית נשמה ומ"מ חשוב כבריה, כתב הר"ן שמ"מ יש בו חיות ונחשב ברית נשמה משא"כ בחיטה שאינה ברית נשמה כלל ואינה נחשבת בריה אע"ג שהיא שלימה וכברייתה.

ש"ך (סק"א): הגדיר שגיד נקרא ברית נשמה לפי שהיה בו חיות בחי הבהמה ואפילו אין בו חיות עתה.

וכדעת הר"ן כן היא דעת האו"ה כלל כ"ה (ד"מ סק"ב).

ב"י: לכן טור כתב דווקא עוף טמא שהרי עוף טהור שנתנבל לא מקרי בריה.

ב5 שיטת ב"י

"והוי יודע דלא מקריא בריה אא"כ שלם" (ופרטי דין זה יתבארו בס"ד בסימן שאחר זה סעיף ו').

ג. סיכום השיטות בהגדרת בריה

*בריה אפילו באלף לא בטלה (משנה חולין צו:, גמרא שם צט:/ק. ותוד"ה "בריה" ק.)

*חל איסורן מתחילתן מקרי בריה (רש"י קב:)

*בריית נשמה דווקא (משנה מכות יג. וגמ' שם יז. , רא"ש ותוס' דחו פירוש זה, ר"ו ואו"ה כתבו כן)

* דווקא דבר שלם (ב"י)

ד. לעניין הלכה

שו"ע : "בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. ואין לו דין בריה, אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחלת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב. וכן צריך. שיהיא שלם."

רמ"א: "ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד, והוא כרוחב ד' אצבעות, ואם הוא שלם מקרי בריה."

ט"ז (סק"א): ה"מ דווקא מדרבנן אבל מדאורייתא בטלה נפ"מ לעניין ספק. ולגבי מ"ש שו"ע ודווקא שיהיה שלם כתב ט"ז (סק"ב) בעינן דווקא שיהא ג"כ שלם.

ופמ"ג (שער התערובות, ח"ג פ"ב): כתב שאם נתרסק צורתו אף שהוא שלם מ"מ כיון שנפסד צורתו לא הוי בריה.

ש"ך (סק"ו): ואפילו נחתך איבר אחד שאין הנשמה תלויה בו נמי לא הוי בריה

ועוד כתב פמ"ג (שפתי דעת סק"א) שאף שנפשו של אדם קצה בשרץ וטעמו פגום ושכל השרצים אינם ראויים למאכל אדם כלל אפ"ה נחשב בריה ועובר משום בל תשקצו לפי שהוא גזירת הכתוב.

דין ביצה שיש בה אפרוח

שו"ע : "… וביצה שיש בה אפרוח…"

ש"ך (סק"ב): דווקא ביצה שיש בה אפרוח נחשבת לבריה אבל אם יש בה דם אינה נחשבת לבריה לפי שעדיין אין בה חיות . ועוד שגם בביצה שיש בה אפרוח מסברא לא הוי בריה משום שמתחילת ברייתה היתה מותרת אלא שכך כתב הרמב"ם (פט"ו מהל' מאכ"א הי"ט) ואחריו נמשך הב"י לכן אין להקל בזה.

גיד הנשה – הגדרתו

או"ה (כלל כ"ה דין יג'): גיד הנשה נקרא החלק שעל כף היד בלבד ברוחב ד' אצבעות בשור הגדול וב' אצבעות בכבש קטן ואז מקרי שלם ובריה. ולא בעינן כל הגיד של הבהמה.

רמ"א : "ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד והוא כרוחב ד' אצבעות ואם הוא שלם מקרי בריה."

ט"ז (סק"ג): ד' אצבעות בשור גדול ובכבש קטן ב' אצבעות.

פמ"ג (מ"ז, סק"ג): בגדי ובטלה הוא פחות מרוחב אגודל.

סעיף ב' – דין הרוטב שנתבשלה בו בריה

ודין הירך שנתבשל עם גידו.

דין הרוטב שנתבשלה בו בריה

משנה חולין צו: – "… גיד הנשה שנתבשל עם הגידים; בזמן שמכירו – בנ"ט ואם לאו כולן אסורין. והרוטב בנ"ט … "

טור : "כל דבר שהוא בריה כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וכיוצא בזה שאם יחלק אין שמו עליו אינו בטל לעולם ואם נתבשל עם ההיתר אם אינו מכירו הכל אסור אפילו הן אלף אבל הרוטב תלוי בנתינת טעם שאם יש בהיתר ס' כנגד הבריה הרוטב מותר שאע"פ שעיקרו אינו בטל טעמו בטל ואם מכירו זורקו והאחרים והרוטב תלויין בנתינת טעם שאם יש בכל ס' כנגד הבריה מותר ואם לאו אסורין…"

וכ"פ שו"ע.

ש"ך (סק"ז): מ"ש שו"ע שהרוטב בנ"ט ה"מ ע"י סינון. (ועיין לקמן סעיף ד')

פמ"ג (שפ"ד סק"ז): כתב שאם היא בריה קטנה צריך לבחור מסננת דקה ביותר שלא תעבור ממנה הבריה וכן אין להתיר הרוטב ע"י סינון אא"כ נמצאה הבריה ע"י הסינון ואם לא נמצאה הבריה ע"י הסינון אין להתיר הרוטב אלא בבריה גדולה שאפשר לתלות ולומר שנימוחה אבל בבריה קטנה ביותר אין לסמוך על הסינון דחיישינן שמא עברה דרך המסננת.

ועוד כתב הש"ך שם דהא דבעינן ס' כנגד הרוטב היינו דווקא בעוף טמא וגיד הנשה וכיו"ב אבל בנמלה וכיו"ב מהדברים המאוסים אין צריך ס' כנגדן אלא זורקן והתבשיל מותר שאין פליטת דברים אלו הפגומים אוסרת.

דין הירך שנתבשל עם גידו

גמרא חולין צט: – "ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידים בנ"ט … והלכתא אין בגידים בנ"ט."

רש"י: "אין בגידים בנותן טעם – ומשליכו והשאר מותר.והילכתא אין בגידים בנותן טעם – ובין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה משליכו ומותר ודוקא בו אבל שמנו יש בו בנ"ט ואם לא נטל שמנו אוסר."

תוד"ה "והלכתא" – חולק על רש"י וכתב שלא החמירו בשומן יותר מבגיד.

ביאור: ראינו לעיל שכדי להתיר את הרוטב בעינן שלא יהיה בו בנ"ט מן האיסור. לגבי גיד אין הדבר כן; מבנהו האנטומי של הגיד אינו מוציא טעם (שהרי הוא עשוי כמין סחוס וקשיח) לכן אם מכיר את הגיד שנפל בין החתיכות זורקו והכל מותר וא"צ שלא יהיה בו בנ"ט. ולעניין שומנו של הגיד נחלקו רש"י ותוס' אם שומנו נ"ט או שלא מחמירים בשומנו יותר מבגידו.

-רש"י, רי"ף, רא"ש, רמב"ם, ר"ן ורשב"א – שומנו של גיד אסור מדרבנן ובעינן ס' כנגדו.

-תוס' שומן הגיד אינו אוסר בנ"ט כשם שאין הגיד עצמו אוסר כן.

שו"ע: "דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר, אם אינו מכירו הכל אסור, והרוטב בנותן טעם. ואם מכירו, זורקו. והאחרים והרוטב צריך שיהיה בהם ס' כנגדו, חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר, דאין בגידים בנותן טעם. אבל שמנו, אוסר, וצריך ששים כנגדו להתיר הרוטב. לפיכך ירך שנתבשל עם גידו, אם מכירו זורקו, וכל השאר מותר, אם יש בו ס' כנגד שמנו. ואם אינו מכירו, כל החתיכות אסורות. ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן, מותר הרוטב; ואם לאו, אסור. ואם נמוח הגיד ואינו ניכר, צריך גם כן ס' כנגדו."

ש"ך (סק"ט): כתב שאעפ"י שאין בו טעם התורה אסרתו.

ט"ז (סק"ה): לכן בספק יש להקל.

ש"ך (סק"ח): הקשה על מה שפסק השו"ע ששומנו אוסר ולפיכך ירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זורקו וכל השאר מותר שלמ"ד חנ"נ בשאר איסורין ג"כ יש לאסור לפי שהוא איסור דבוק ג"כ ולכן לא סגי שיהיה ס' כנגד שומנו אלא שיהיה ס' כנגד כל הירך לפי שנעשה כולו נבלה (ומה שלא הגיה כאן הרמ"א י"ל שסמך עצמו על מה שכבר כתב לעיל לעניין חנ"נ – בסימן צ"ב ס"ד).

ובמנחת יעקב (כלל מא' סק"ז): כתב כיון ששומן הגיד הוא קל משאר איסורי דרבנן ויש פוסקים שסוברים ששומן הגיד אינו אוסר כלל לכן יש להקל בו גם למ"ד חנ"נ.

פמ"ג (שפ"ד, סק"ח): הביא דברי המנח"י הנ"ל והשאירו בצ"ע.

יד-יהודה: כתב שאין לסמוך על המנח"י להקל בזה.

סעיף ג'– בריה שנפלה לקדירת מרק ונאבדה.

רשב"א: בריה שנפלה לתוך קדירה של מרק ונאבדה הכל אסור ואם נתנו מהמרק בכף או בקערה וראו שאין שם כלל הכל מותר ואף הקדירה.

ביאור (חידושי הגהות סק"ב): בריה שנפלה לתוך קדרה ונאבדה הכל אסור לפי שבריה אינה בטלה אפילו באלף. אבל אם הוציאו מהמרק לתוך כף או לתוך קערה ובדקו וראו שאין שם כלל וכלל בריה אז כל מה שבקערה או בכף מותר אע"ג שאין בו ס' כנגד הבריה מפני שהבריה היא נטל"פ ולכן אם רוקנו את הקדירה אח"כ מכל המרק מותר להשתמש בה לפי שהקדירה עצמה אינה נאסרת כיון שהוא נטל"פ.

שו"ע: "קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה אסור הכל."

ש"ך (סק"י): כתב שה"מ היכא דא"א להתירו ע"י סינון.

סעיף ד' – ירקות שנתבשלו ונמצאו בהם תולעים.

רשב"א: ירקות שנתבשלו ולאחר מכן נמצאו בהם ג' תולעים – הירקות אסורים לפי שהוחזקו בתולעים צריכים בדיקה וכיון שהם מבושלים א"א לבודקם אבל מי השלקות מותרים לפי שאפשר לסננן וכן אם נתבשלו עם בשר, הבשר מותר לפי שאפשר לרחוץ אותו ולבדוק אותו.

שו"ע: "ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים הירקות אסורים אבל מי השלקות מסננן ומותרין וכן הבשר ירחצנו ויבדקנו ומותר."

לבוש: דווקא ירקות אסורים אם נמצאו בהם ג' תולעים אחר בישול משא"כ בפירות שאף לאחר הבישול אפשר לבודקן ואם לא ימצאו בהם תולעים – מותר.

פרי תואר: מה שאסור ה"מ כשנמצאו התולעים בגוף הירקות אבל אם באו מעלמא אין לחוש לפי שאפשר לתלות דמעלמא אתי וכל זה בתולעים אבל בנמלים יש לחוש גם אם באו מעלמא.

דין חזקת איסור

גמרא יבמות סד:/סה. – נחלקו רשב"ג ור' יהודה מה נחשב לחזקה (באופן כללי לגבי כל דיני התורה):

ר' יהודה – חזקה נחשבת בב' פעמים, רשב"ג – חזקה נחשבת בג' פעמים.

מ"מ מסקנת הגמרא שם: "נשואין ומלקיות כרבי, וסתות ושור המועד כרשב"ג."

ט"ז (סק"ו): לגבי מ"ש שו"ע שאם נמצאו ג' תולעים הירקות אסורים לפי שהוחזקו שהם מתולעים – כתב ט"ז דווקא כשנמצאו ג' תולעים אבל אם נמצאו ב' תולעים מותר התבשיל ודלא כהב"ח שכתב להחמיר אפילו בב' כדעת ר' יהודה שהרי רק בנשואין ומילה קי"ל כר' יהודה שהרי הוא ספק נפשות אבל לא בשאר דברים דקי"ל כרשב"ג דהוי חזקה בג' פעמים. וכן היא דעת הרא"ש.

מנח"י (כלל מו', סקכ"ט): השיג על הט"ז וכתב שגם הכא יש לומר דחזקה הוי בב'.

אם בריה בטלה בתתק"ס

משנה תרומות (פ"י, מ"ח): "דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב (כלי) שהוא מחזיק סאתיים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא – צירו אסור."

ביאור: משנה זו דנה בדינו של הציר שיצא מכבישת דגים טמאים עם טהורים. א"כ – דג טמא שכבשו עם דג טהור כל כלי שכובשים בו את הדגים אם הוא מחזיק סאתיים ומשקלו של הדג הטמא הוא עשרה זוז ביהודה – כל הציר אסור באכילה מחמת הציר של הדג הטמא.

ובגמרא ירושלמי (פ"י, ה"ה): מסיקים ששיעור זה הוא: 1/960, ועוד אומרת שם הגמרא: "הורי ר' יוסי ב"ר בון בעכברא חד לאלף."

רא"ש: עפ"י דברי המשנה והגמרא הנ"ל יש אומרים שבריה בטלה ב 960, דהיינו שהם מפרשים שר' יוסי ב"ר בון הורה שאם עכבר נתערב בהיתר ובטלו באלף (וה"ה ב 960) – יש להתירו. וא"כ עפ"י יוצא שבריה בטלה ב 960.

אבל הרא"ש כתב שאין לפרש כן אלא שהמילה "עכברא" אין פירושה עכבר אלא שם מקום הוא ומה שהתיר ר' יוסי ב"ר בון הוא לגבי הציר. ועוד כתב הרא"ש שא"א לפרש לפי הי"א שהרי אם מכירים את צורת העכבר מבין ההיתר משליכו והכל מותר ואם נימוח ואינו ניכר טעמו בטל בס'.

ר' שמשון: כתב כדעת הי"א, דהיינו שבריה בטלה ב 960 מההיא דירושלמי. וכן היא דעת הרשב"א.

ר"ן: חלק עליו וכתב שאינו מחוור שהרי קתני שבריה אינה בטלה אפילו באלף. והדין המוזכר בירושלמי אינו עוסק כלל בדין בריה אלא במה שנפלט ממנה. וכן היא דעת התוס' (ע"ז סט., ד"ה "אידי ואידי").

ב"י: "ולענין הלכה: כיון שהתוס' והרא"ש והר"ן מסכימים לאסור וגם דעת הרי"ף והרמב"ם נראה כן מדלא הזכירו דבר זה הכי נקטינן." וכן פסק האו"ה (ד"מ, סק"ד).

סימן קא – דין חתיכה הראויה להתכבד

סעיף א' – שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה.

משנה חולין צו: – "… וכן חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות – בזמן שמכירן – בנ"ט ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנ"ט".

גמרא שם ק. – "וכן חתיכה של נבלה וכו': ותבטיל ברובא… שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים".

ב"י: כל חתיכה הראויה להתכבד, חשובה ואינה בטלה אפילו באלף.

רי"ף: כל שאין החתיכה מאיסורי הנאה אעפ"י שהיא ראויה להתכבד בטלה.

ביאור: משנה בע"ז (עד.) מונה איסורים שאסורים ואוסרים בכל שהוא (יין נסך, שור הנסקל, עגלה ערופה, בשר בחלב וכו') דהיינו כל מקום שנתערבו שם אפילו אחד באלף אינם בטלים ואוסרים את כולם.

הגמרא שם מבררת לאיזה קטגוריה של איסורים שייכים האיסורים הנ"ל – דבר שבמנין? איסורי הנאה? או דבר שהוא שניהם ביחד?

הרי"ף דייק מדברי המשנה שמיירי באיסורים שהם איסורי הנאה וכאמור הם אינם בטלים אפילו באלף, אבל אם אינו אסור בהנאה הוא בטל ואפילו היא חתיכה הראויה להתכבד. וכן פסק להלכה.

רא"ש ור"ן: נמי דייקו דיוק זה. מיהו כל הפוסקים נמנו וגמרו לפסוק הלכה דחתיכת נבלה שהיא ראויה להתכבד אינה בטלה גם אם היא אינה מכלל איסורי הנאה, וכ"פ רמב"ם, תוס' וש"פ.

– עפ"י רוב ככל הפוסקים הדגש הוא על "חתיכה הראויה להתכבד" שאינה בטלה לכן אע"ג שהיא מאיסורי הנאה – כיון שהיא חה"ל אינה בטלה אפילו באלף.

אבל הרי"ף שם דגש על איסורי הנאה – דהיינו אעפ"י שהיא חה"ל – שמעיקרא אינה בטלה, כיון שהיא מאיסורי הנאה – אינה בטלה. והטעם – שאם היא תתבטל היא כבר לא תהיה מכלל איסורי הנאה ותהיה מותרת וראויה להתכבד.

לעניין הלכה:

שו"ע: "חה"ל דינה כבריה דאפילו באלף לא בטלה ואפילו אם היא אסורה בהנאה כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד".

רמ"א: "ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן אינה בטלה ואם הוא ספק אם היא ראויה להתכבד או לא אזלינן לקולא אפילו היא אסורה מדאוריתא".

ט"ז: הטעם דבספק מקילין לפי שהוא ספק דרבנן שהרי רק מדרבנן אינה בטלה אפילו באלף.

ש"ך (סק"ג): ספק זה דאזלינן ביה לקולא הוא רק אם החתיכה ספק ראויה להתכבד ספק לא אבל אם ברור שהיא חה"ל רק שספק אם היא אסורה או לא אינה בטלה אפילו באלף.

ט"ז (סק"א): אם הוא דשיל"מ אפילו בספק איסור דרבנן אזלינן לחומרא ואינה בטלה – כיון שיש לה מתירין בזה הוא חמור משאר דברים שאינם בטלים.

סעיף ב' – אם אינה אסורה מחמת עצמה אינה נחשבת לחה"ל.

טור: "ודווקא שאיסורה מחמת עצמה כמו נבלה ובב"ח אבל אם נאסרה מחמת שקיבלה טעם מאיסור ולא היה בה ששים לבטלו אפילו למי שסובר שנחשבת כנבלה אין לה דין חה"ל כיון שלא נאסרה אלא מחמת טעם שקיבלה."

ב"י: כן היא דעת רא"ש, רשב"א, ר"ן (בשם רבותינו הצרפתים), סמ"ג, סה"ת, מרדכי, מהר"ם וש"פ. וטעמם: לפי שאין האיסור שבה ראוי להתכבד איהי נמי לא ראויה להתכבד (כ"כ ט"ז וש"ך).

ראבי"ה (מובא במרדכי פג"ה סימן תרע"ד): "… ואם יש חתיכות הרבה ונגע האיסור באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם, אם ראוי להתכבד בפני אורחים לא בטלה והכל אסור, ואם לאו – בטלה ברוב".

יוצא א"כ שלפי דברי ראבי"ה גם אם החתיכה אינה אסורה מחמת עצמה אלא שהיא בלועה מאיסור והיא עצמה ר"ל – נחשבת לחה"ל ואינה בטלה.

שערי דורא: כל דבר שאינו נאסר רק כדי קליפה הואיל והחתיכה עצמה אינה אסורה, אע"ג שהיא חה"ל – בטל, לפי שדבר האסור בה דהיינו הקליפה – אינה ראויה להתכבד.

שו"ע: "אין לה דין חה"ל אא"כ איסורה מחמת עצמה כגון נבלה ובב"ח אבל אם נאסרה מחמת שקובלה טעם מאיסור ולא היה בה ס' לבטלו – אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבלה אין לה דין חה"ל".

ש"ך וט"ז: כתבו שהטעם שבב"ח נמי נחשב איסור מגופו משום שבשניהם בנפרד – כל אחד בפ"ע מותר וכשניתערבו ונאסרו – נעשו גוף אחד של איסור ולכן בב"ח נחשב כאיסור מגופו.

או"ה (כלל כה', דין ה'): בב"ח שנאסרו ע"י כבישה או מליחה נמי מקרי איסור מגופו.

מנח"י (כלל מ', סק"י): בב"ח נחשב לאיסור מגופו דווקא כשנתבשלו ביחד, אבל אם נאסר ע"י כיבוש ומליחה – דינו כהיתר הבלוע מאיסור שאינו נחשב לחה"ל.

דין גבינה שהועמדה בחלב טריפה

או"ה (כלל כה', דין ה'): גבינה העומדת בחלב טריפה חשובה חה"ל.

ט"ז (סק"ד): גבינה שהועמדה בחלב טריפה שנתערבה לא הוי חה"ל משום שהאיסור שבה בלוע הוא אבל גבינה שנתערב בה חלב טריפה באופן שאין ביטול ברוב כשר – הוי חה"ל.

ביאור (דברי ט"ז): גבינה שהועמדה בחלב טריפה ואח"כ נתערבה ברוב כשר – מותרת לפי שאינה נחשבת לחה"ל משום שחלב הטריפה לא נתערב בה ממש אלא הוא איסור הבלוע בה וכאמור חה"ל נחשב אם היא איסור מחמת עצמו ולא שבלוע בו איסור אבל אם היא גבינה שנתערבה ממש בחלב טריפה (כגון שהכינו גבינה גם מחלב טריפה שלא התבטל בשאר מרכיבי הגבינה) הרי שהגבינה נחשבת עתה לתערובת של איסור והיתר ממש והיא אסורה מצד עצמה ולכן בכה"ג נחשבת הגבינה לחה"ל שאינה בטלה אפילו באלף.

– עוד כתב ט"ז שסתם גבינה של עכו"ם נחשבת לאיסור בלוע ולא איסור מצד עצמה ולכן אם נתערבה בין רוב כשירות – מותרת ולא אמרינן שהיא חה"ל שאינה בטלה אפילו באלף.

– אמנם לפי דברי האו"ה גבינה העומדת בחלב טריפה חשובה חה"ל וכ"כ הש"ך בנקודות הכסף, והשיג על הט"ז הנ"ל.

סעיף ג' – תרנגולת בנוצתה, כבש שלם ואוז שלם.

בסעיף זה נלמד בס"ד מהי הגדרתה של חה"ל.

טור: י"א: שתרנגולת בנוצתה, בהמה שלימה, כבש שלם או אווז שלם כיון שאינם ראויים עתה ליתן לפני אורח לכבדו אינן נחשבות לחה"ל לפי שכל חה"ל הוי רק לאחר שנתבשלה ובפועל היא ראויה ליתן לפני אורח לכבדו.

רא"ש (פג"ה, סל"ו): חולק וס"ל דלא נהירא שהרי מה שנאמר חה"ל נאמר לגבי גודל ושיעור החתיכה שתהיה גדולה ומכובדת וראויה לכבד בה האורחים לאחר שתתבשל ולא שראויה בפועל לכבד בה האורח. וכן היא דעת רבנו שמשון.

רשב"א (תוה"א ב"ד, ש"א יג:): כתב כדברי הי"א – דהיינו שחתיכה שהיא גדולה יותר מדי אינה חשובה חה"ל שמאחר שאין דרכם של בני אדם ליתן כיו"ב לפני אורחים אינה חשובה חה"ל.

וכ"כ ר"ן וכן היא דעת סמ"ק.

סמ"ק: בהמה עם צמר ותרנגולת בנוצתה אינן נחשבות לחה"ל ובטלות ברוב כשר ואע"ג שמסירין הנוצה והעור מ"מ כיון דבתחילת התערובת נתבטלו – שוב אינו חה"ל.

שערי דורא (סימן מ'): רגליים של נבלה שנתערבו בכשרות ולא נטלו טלפיהן אינם ראויים להתכבד ובטלים ברוב.

ב"י: "ולעניין הלכה: כיון דהא דחה"ל לא בטלה אינו אלא מדרבנן הלכה כדברי המקילין".

ד"מ (סק"א*): הגהת ש"ד: רגליים שלא נחרכו להסיר השער מעליהן או רגלי אווז שלא הוחרכו – שווים לתרנגולת בנוצתה (שאינם בטלים) חתיכה שלא נמלחה, רגליים שהוסר שערן אעפ"י שלא נטלו טלפיהן נחשבים לחה"ל – דלא בטלה.

ב"י: יש מרבותינו שמקילין לנהוג דאף חתיכה שלא נמלחה ורגליים שלא נטלו טלפיהן – בטלים.

או"ה (כלל כה' דין כב'): בני מעיים בעוף ובבהמה, ראש ורגליים של עוף לא מקרי חה"ל ובטלים (ועוד שאין דרכם למכרם במנין).

ראש בהמה (גסה/דקה) ורגליים של בהמה גסה – מקרי שפיר חה"ל ורגליים של בהמה דקה אינם בטלים אע"ג שאינם חה"ל כיון שהיא דבר שבמנין אינם בטלים (וסמ"ק חולק וס"ל שאין לאוסרו משום הכי אלא משום חה"ל ועיין לקמן סימן קי' בדין דבר שבמנין).

ד"מ: "מצאתי כתוב חתיכה שלא ניקרה מגידים וחלבה מקרי ר"ל דהא ראוי לגוי עכ"ל. ואין אנו צריכים לטעם זה דהא אפילו באיסור הנאה אמרינן דין חה"ל".

עניין הלכה:

שו"ע: "תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה, שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא. ואעפ"י שאחר שנתערבה הסירו הנוצה וכן לא חשיבה ראויה להתכבד אא"כ היא מבושלת וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבה ראויה להתכבד שאין דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי ויש חולקים בכל זה".

רמ"א: "וכן נוהגים, מלבד תרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול דנוהגים בה שהיא בטלה וכן רגליים או ראש שלא נחרכו משערן, אבל אם כבר נחרכו חשיבי חה"ל אפילו לא נמלחו עדיין ואפילו כבש שלם אינו בטל. מיהו רגליים של עופות מלבד רגלי אווז וכן רגלי בהמה דקה במדינות אלו לא חשיב כלל ובטלים, ראש של עופות אינו חשוב ובטל".

ש"ך (סק"ז): תרנגולת בנוצתה אינה נחשבת לחה"ל גם לרמ"א וגם לשו"ע לפי שהיא מחוסרת תיקון גדול וכ"כ ט"ז (סק"ו).

וכתב עוד הט"ז (סק"ו) שגדר מחוסר מעשה גדול הוא שאם הסירו הנוצות ועדיין לא נטלו משם המעיים ולא נפתח הבטן משמע דאין זה נחשב מחוסר מעשה ולא בטל.

וכבש שלא הופשט עורו פשיטא דבטל כיון שהיא מחוסר מעשה גדול וק"ו הוא מנוצות התרנגולת.

יד יהודה: אע"ג שמחוסר בישול הוי מחוסר מעשה גדול יותר מהסרת נוצות ועור ואפ"ה לא נחשב חסרון הבישול למחוסר מעשה גדול י"ל – דבהסרת נוצות ועור נשתנה הגוף משא"כ במעשה הבישול דגוף הדבר לא נשתנה רק שהבישול מכשירתו לאכילה וזה לא חשוב מחוסר מעשה גדול לעניין זה.

סעיף ד' – שומן מעיים.

הגהת ש"ד: הדרא דכנתא (מעיים דקים שסובבים סביב שומנם) אינו ראוי להתכבד דאין דרך לתת לאורחים הדרא דכנתא בקערה ולא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיניה.

שו"ע: "שומן הכנתא אינו ראוי להתכבד (אבל עור שומן אווז מקרי ראוי להתכבד ואינו בטל)"

ט"ז (סק"ט): בתחילת סימן קי' מבואר שדין חה"ל משתנה לפי המקום ולפי הזמן (וכ"כ ש"ך סקי"ב).

לכן לדידן הדרא דכנתא של עגל חשיב חה"ל אעפ"י ששאר בני מעיים אינם חשובים ובטלים.

ש"ך: הוסיף וכתב שכיון שדבר זה תלוי בזמן ובמקום והכל תלוי בראות עיני המורה אם הוא חשוב להתכבד באותו מקום לא בטיל ואם לאו – בטל ואם יש ספק אזלינן לקולא.

סעיף ה' – קורקבן ושאר בני מעיים.

טור (סימן קי'): ה"ר יהודה הורה על קורקבן טריפה שנתערב באחרים דלא הוי חה"ל דקי"ל (גמרא נדרים נד:) שהאוכלים בני מעיים אינם אנשים ולפי זה ה"ה נמי בכל המעיים.

שו"ע: "קוקבן וכן שאר בני מעיים אינם ראויים להתכבד".

ט"ז (סקי"א): קורקבן של אווז ראוי להתכבד (כ"כ ש"ך סקי"ד) אבל קוקבן של תרנגול אינו ראוי להתכבד. ועוד כתב שם הט"ז – דבשר אוז דעל החזה חשוב חה"ל.

לבוש: כבדי אווז שנהפכו למראה לבן מחמת השומן – חשיבי חה"ל ואינם בטלים.

פמ"ג (שפ"ד, סימן קי' סקי"ג): לב, הואיל וקשה לשכחה בוודאי לא הוי חה"ל.

סעיף ו' – חה"ל מקרי בעודה שלימה דווקא.

גמרא מכות טז: – "אמר אביי אכל … נמלה לוקה חמש משום שרץ השורץ על הארץ … אמר רבא בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה שש, חמש משום בריה ואחד משום כזית נבלה".

רש"י: "נמלה – בלע נמלה חיה הואיל ובריה שלימה היא אכילתה בכל שהוא ולוקה ה', שני לאוין הכתובים בשרץ סתם … ושלושה לאוין הכתובים בשרץ הארץ בתו"כ… ריסק – מיעכן וכיתתן וביטלן מתורת בריה".

רא"ש (פג"ה, סי' לה'): עפ"י זה משמע דהא דאמרינן בריה אינה בטלה ה"מ כשהיא שלימה דווקא אבל אם נתרסקה או נחתכה ממנה קצת תו לא מקרי בריה ובטלה ברוב.

וכן חה"ל אם נפרסה אחר שנפלה לקדרה בטלה חשיבותה ובטלה כשאר איסורים.

רי"ף (תשובה, סי' שה'): אם נמצא מכל הרמשים בקדרה בין שנפל למים חמים בין שנפל למים צוננים אם נפסד אותו שרץ שיעורו בשישים כשאר איסורים שבתורה.

הגהת ש"ד: כתב בשם מהרא"י אם היא בריה שלימה לגמרי רק שנפל ממנה קצת ע"י בישול ודאי חשוב בריה.

נתרסקה שוגג או מזיד

רא"ש, ר"ן וטור: ודווקא שנתרסקה הבריה או החתיכה בשוגג הוא שאין לה דין חה"ל ובטלה ברוב אבל במזיד שכיון לבטלם אסור למי שכיון לבטלו.

שו"ע: "הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי – דווקא בעודם שלימים אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן בטלי דתו לא חשיבי ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר.

והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור, אבל אם נתכוין לכן אסור למרסק אם הוא שלו וכן למי שנתרסק בשבילו".

ש"ך (סקט"ו): הא דבטל אם נתרסק היינו דווקא שלא נשאר שם דבר חשוב אבל אם נשארה חה"ל אע"ג דבטל מטעם בריה מ"מ אינה בטלה מטעם חה"ל.

אי הוי חילוק שנתערב מין במינו או בשאינו מינו

או"ה (כלל לה', דין יז'): הא דחה"ל ובריה לא בטלי – דווקא במינו אבל שלא במינו הוי בנ"ט.

ב"י, רשב"א וש"ד: חולקים וס"ל שאין לחלק חילוק זה.

רמ"א : "ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם".

ש"ך (סקי"ח): חה"ל אינה בטלה באלף אפילו בשאינו מינו.

פמ"ג: ה"ה לבריה, דבר שבמנין וכיו"ב חוץ מדבר שיש לו מתירין – כולם אסורים אף שלא במינם.

סעיף ז' – נחתכה חתיכה אחת ואין ידוע אם היא של איסור או היתר.

טור: "ומיהו אעפ"י שנחתכה חתיכה אחת אין תולין לומר האיסור נחתך ומתבטל ויהיו כולן מותרות אלא אותה שנחתכה לבד מותרת ממה נפשך דאם היא של האיסור אף כולן מותרות ואם אינה של האיסור הרי היא לבדה מותרת והשאר אסורות ואפילו נחתכו רובן אין תולין שהאיסור הוא מן הרוב שנחתכו אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות".

וכן פסקו, רא"ש, ר"ן ושו"ע.

ט"ז (סקי"ג): דין זה מיירי אם יש ס' בקדרה נגד האיסור.

סעיף ח' – קוקבן שנמצא נקוב.

גמרא ע"ז מ. – "חתיכות (של דגים) שיש בהם סימן בין בכולן בין במקצתן ואפילו באחד ממאה שבהן כולן מותרות ומעשה בעכו"ם אחד שהביא גרב של חתיכות ונמצא סימן באחת מהן והתיר רשב"ג את הגרב כולו תרגמא רב פפא בשחתיכות שוות (כשמחברין אותן יחד וניכרות ונראות שהיו כולן מדג אחד) אי הכי מאי למימרא? מ"ד ניחוש דלמא איתרמי קמ"ל"

הגהות מימוניות: כתב עפ"י גמרא זו – שמעשה בא לפני רבי בקורקבן תרנגולת שניקב והוסר ממנו ונתערבה אותה תרנגולת טריפה בכשירות ודימה השומן שבקורקבן אל שומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן ואידמי לגמרי והכשיר האחרות ע"י כך.

שו"ע: "קורקבן שנמצא נקוב ונתערבה אותה תרנגולת עם אחרות מדמים שומן שבקורקבן לשומן התרנגולת של מקום החיבור הקורקבן ואם דומים לגמרי מכשירים האחרות." (וכן כל כיו"ב)

ש"ך (סקי"ט): ומיירי שכשמכוונות יפה בחיתוכן שרי.

חכם צבי (סימן לט'): אם דומים בדבר הניכר במשמוש היד בזה אף אנו בקיאין.

סעיף ט' – ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש.

תה"ד: ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש הוא והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו החתיכות דומים ומכוונים יפה יש לסמוך על זה להתיר האחרים.

שו"ע: "ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש הוא והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה יש לסמוך על זה להתיר האחרות".

ט"ז (סקט"ו): גם במראה צריך שיהיו החתיכות שוות.

או"ה : כתב דהאידנא אין אנו בקיאים בזה ואין להתיר אא"כ יהיה הפרש גדול וניכר.

ב"ח: אם נמצא מים בראש כבש אחר ולא נודע מאיזה כבש הוא יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים דקבלה יש בידי החכמים שכבש שנמצא מים בראשו בודאי ימצא מים גם בחוט הנמשך מהמוח לשדרה על כן הכבש שימצא בו מים בחוט השדרה טרף והשאר מותרים.

והט"ז חלק עליו וכתב שאין קבלה זו (של החכמים) מספקת כדי להתיר ספק טריפה משום שאינו מוזכר בש"ס ופוסקים.

רעק"א: הרבה בנים עשו מעשה להתיר כדעת הב"ח.

סימן קב – דין דבר שיש לו מתירין

הקדמה

ר"ן – במסכת נדרים דף נב. מראה מס' עקרונות ויסודות בדין דבר שיש לו מתירין:

* דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל ה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו אפילו הוא דשיל"מ – בנותן טעם. (ראיותיו מסכת חלה פ"ג , מ"י וכן ירושלמי נדרים פרק שישי) (ועיין לקמן בטעם לדבר זה).

* אם היא תערובת של שני מינים, מין בשאינו מינו והם תלויים אחד בשני – שאי אפשר לאחד בלא השני – אע"ג שהדבר הוא מין בשאינו מינו – נחשב הוא לדשיל"מ כגון מים מלח לעיסה – שא"א לעיסה בלעדיהן. (ביצה לט.)

* דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל – כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר לאחר זמן. אבל אם הוא תערובת שלעולם הוא מותר או לעולם אסור אינו נחשב לדשיל"מ (מנחות כב.)

רש"י (ביצה ג:) – "שיש לו מתירין – שיכול לאכלו אחר יו"ט בהיתר גמור אפילו באלף לא בטיל – ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן – לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול" (וכן כתב הט"ז טעם זה בסק"א).

יוצא א"כ שישנה מחלוקת עקרונית בין רש"י ור"ן לעניין הגדרת דשיל"מ ובטעם שאינו בטל אפילו באלף:

לפי רש"י – אינו בטל כיון שיכול לאכלו אח"כ בהיתר גמור.

לפי ר"ן – ביטול ברוב שייך במקום שיש התנגשות לכן במין במינו שאין התנגשות אינו בטל. אבל מין בשאינו מינו בטל ברוב כיון שיש התנגשות והבדל בעצם הדברים.

לקמן נראה בס"ד יתר פרטי דיני דשיל"מ וגדריו.

סעיף א' – שדשיל"מ אינו בטל אפילו באלף.

גמרא ביצה ג: "… וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל".

רש"י (שם): "שיש לו מתירין – שיכול לאכלו אחר יו"ט בהיתר גמור אפילו באלך לא בטיל – ואע"ג דמדאוריתא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן – לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול".

מ"מ (מובא בב"י או"ח תקי"ג): ספק ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות ומה שאמרנו שאינה בטלה באלף ה"מ אודאי קאי ויש מי שאסר גם בספיקא וכ"פ רשב"א ורמב"ם.

אבי עזרי (מובא בטור או"ח תקי"ג) – תבשיל שנעשה בספק ביצה שנולדה ביו"ט אסור. וכן היא דעת מהר"מ מרוטנבורג.

שערי דורא: אם לבנו מאכל בספק ביצה שנולדה ביו"ט או שמלאו ממנה תרנגול – אינה בטלה וכ"פ רמ"א, עיין לקמן.

ר"ת (שם): הא דאמרינן דשיל"מ אינו בטל ה"מ דווקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל ברוב.

טור (כאן ובאו"ח תקי"ג): הבין מדברי ר"ת שלפי זה התבשיל יהיה מותר שהרי לא כיון לבטל את הביצה.

ב"י (שם): כתב שאין זה מוכרח שהרי אמנם לא כיון לבטלה מ"מ כאן זה שונה כיון שהוא נתן את הביצה שתתן מראה או טעם וכל דבר שנעשה לשם כך לא בטל גם אם לא כיון לבטלו.

ר"ן (מובא בב"י שם): הא דאמרינן דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל מיירי דווקא במינו אבל בשאינו מינו בטיל.

וכן היא דעת ר"ת, תוס', רשב"א, ורמב"ם.

והטעם לכך: במנחות דף כב נחלקו ר' יהודה וחכמים לגבי מין במינו אם בטל או לא ושניהם מקרא אחד דרשו. (עיי"ש)

לפי ר' יהודה – כל דבר שהוא דומה לחברו אינו מחלישו ומבטלו אלא אדרבא מעמידו ומחזקו ולכן לר' יהודה ס"ל בכל האיסורים דמין במינו לא בטיל.

לפי רבנן – מין במינו אינם דומים זה לזה כיון שאחד הוא איסור ואחד הוא היתר ז"א יש ביניהם חילוק מהותי ודיני אע"ג שאין ביניהם חילוק בדמיונן ולכן כל דבר שהוא חלוק מבחינה דינית – שאחד מותר ואחד אסור אפילו הם מין במינו – בטל.

אמנם בדבר שיש לו מתירין נטו חכמים להחמיר גם במין במינו שאינו בטל שהרי החילוק אינו גמור לפי שאף האיסור – סופו להיות מותר – לכן אינו בטל ממנו. אבל מין בשאינו מינו בטל אע"ג שיש לו מתירין כיון שיש ביניהם שינוי וחילוק שלא ישתוו לעולם.

ב"י: כל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח בעיסה חשוב מין במינו ואם אחד אסור ויש לו מתירין ונתערב בחברו הותר אפילו נתערבו אח"כ באלף – לא בטיל.

ד"מ (סק"ב): מ"ש ש"ד שאם לבנו מאכל בספק ביצה שנולדה ביו"ט אינה בטלה – נראה שמדברי טור לא משמע שזה מקרי מין במינו שהרי כתב שהתבשיל מותר לפי סברת ר"ת ובודאי בכל תבשיל אין נותנים הביצה רק לבשם ואפ"ה כתב דבטל.

שו"ע: "כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביו"ט שראויה למחר – אם נתערבה באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפילו באלף ואפילו ספק אם נולדה ביו"ט ונתערבה באחרות – אסורות. ואם נתערבה בשאינה מינה בטלה בשישים".

ש"ך (סק"א): כתב דהאידנא ביצה שלימה אינה בטלה מטעם דהוי דבר שבמנין. וכ"כ ט"ז (סק"ב) והוסיף שבביצה שלימה יש שתי חומרות: א. דשיל"מ.

ב. דבר שבמנין.

נפ"מ לענין ספק שבדשיל"מ אסור אפילו בספק דרבנן.

סק"ב – ב"ח מתיר בספק ביצת טרפה שנתערבה "ואינו נראה לי" (ש"ך) – שדשיל"מ אינו בטל לפי שיש לו היתר לאסור אבל ספק ביצת טריפה אינו בדין דשיל"מ לפי שאין המתיר ודאי ואינו בידו ולכן דינו בנ"ט.

סק"ג – לעניין מין במינו מקרי כל ששוים בשמם אע"ג שאינם שווים בטעם . דהינו דאזלין בתר שמא ולא בתר טעמא.

ט"ז (סק"ג): כתב שדבר שיש לו מתירין חמור משאר דברים שאינם בטלים בכך שגם בספק איסור דרבנן אסור – משום שיש לו מתירין.

סעיף ב' – שאינו נקרא דשיל"מ אא"כ יבוא ההיתר בודאות.

רשב"א: לא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבוא בודאוות כביצה שנולדה ביו"ט – שנתערבה באחרות שהיא מותרת לערב.

וכן אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד דהיינו אם אותו איסור שלפנינו יותר אח"כ בלא הפסד כגון טבל שנתערב במעושר ויש בידו עוד טבל אחר שהרי יכול להפריש מהאחרים על הטבל שנתערב במעושר. אבל אם אין המתיר יבוא ודאי או שיבוא כרוך בהפסד – אין לו דין דשיל"מ.

שו"ע: "יש מי שאומר שלא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבוא עכ"פ או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד, אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבוא המתיר – אינו בדין דשיל"מ לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אינו בדין דשיל"מ לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו."

ש"ך (סק"ז): תמה על שו"ע מדוע כתב דין זה בשם יש מי שאומר הרי זו דעת הרשב"א וכ"כ הטור ואין חולק עליהם. ונשאר בצ"ע.

סעיף ג' – כלי שנאסר ונתערב באחרים.

רשב"א: כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר – בטל ברוב ואע"ג שאפשר להגעילו ולהכשירו ע"י כך אין דנים אותו כדשיל"מ שהרי אין מתירין שלו באים מאליהם אלא כרוך בהפסד מעותיו כדי להגעילו ולהכשירו ולכן דינו באיסור יבש שנתערב ביבש ובטל ברוב.

שו"ע: "כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואין דנים אותו כדשיל"מ".

רמ"א: "לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיו"ב".

יד אברהם: מיירי שהכלי בלע איסור שאין לו מתירין. אבל אם הוא איסור שיל"מ כגון חמץ בפסח – תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים אם טעם בטל בדשיל"מ – שלרמ"א בטל ולמחמירים בטעם שאינו בטל – גם אם בלע הכלי איסור שיל"מ אינו בטל.

חכמת אדם: לענין מ"ש רמ"א שאם יש לו הפסד אינו בגדר דשיל"מ כתב שלאו דווקא הפסד ממוני אלא אפילו יש טורח גדול לא הוי דשיל"מ.

ש"ך (סק"ח): מהרי"ל חלק על דברי רמ"א וכתב שהוצאה להגעילו הוא הפסד מועט ולכן אין לכלי דין ביטול אלא דנים אותו כדשיל"מ.

יוצא א"כ מדברי מהרי"ל שאם הוא הפסד מועט – הרי שיש לו דין דשיל"מ.

ועוד כתב מהרי"ל שכל שניכר האיסור אינו בטל וכאן כיון שאפשר להכשיר את הכלים ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור והש"ך כתב – שנראה שיש לחוש לדבריו היכא שאין הפסד מרובה והוסיף עוד וכתב הש"ך שאף במקום הפסד מרובה דסמכינן אביטול ברוב אין להשתמש בכלים אלא לאחר מעל"ע דאז מותר מן התורה.

ט"ז (סק"ח): הקשה על הרמ"א מדוע הוצרך לטעם של הפסד והוצאות הגעלה הרי ממילא אינו בטל מטעם דאין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסר – דהיינו הנאסר שהוא הכלי אינו יכול לאסור יותר מן האוסר שהוא הבלוע בו. וכיון שהבלוע שהוא האיסור אין לו מתירין – א"כ גם הכלי שהוא הנאסר אין לו דין דשיל"מ?!

ותירץ – שכל דשיל"מ אין לסמוך על שום סברא לקולא דבלא"ה יש לו מתירין.

רש"ל: כתב טעם אחר – דהא דאין לכלי דין דשיל"מ הוא משום שאין ההיתר בא ממילא מכח הזמן.

סעיף ד' – עוד גדרים בדין דשיל"מ.

אם שייך דין דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל.

מרדכי (בשם ר"ת): לא שייך דשיל"מ – היכא שהמאכל מתקלקל.

וכ"כ הרשב"א – דהא דאמרינן דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל ה"מ דווקא שלא יפסד אם ימתין לערב כגון ביצה אבל חמץ בפסח – בתבשיל שאם ימתינו לו לאחר הפסח יפסד ותעבור צורתו – לית ביה משום דשיל"מ ובטל ברוב.

רמב"ם (פט"ו מהל' מאכ"א ה"ט): חולק על רשב"א וס"ל דחמץ בפסח מקרי דשיל"מ.

שו"ע: "יש מי שאומר דלא שייך דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל".

מהרש"ל (הערה 11 במערכת השו"ע): חולק וס"ל דגם היכא שהמאכל מתקלקל מקרי דשיל"מ.

ב"ח ומנחת יעקב: דחו דברי מהרש"ל וכתבו דאין לזוז מפסק המחבר – דהיכא שהמאכל יתקלקל לא הוי דשיל"מ.

דבר החוזר לאיסורו מאליו – אם יש לו דין דשיל"מ.

מרדכי (בשם רבנו חיים, מובא בב"י): דבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך לומר דשיל"מ.

רמ"א: "דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין ויש חולקין בזה" (וכ"פ בתשובת פני אריה (פת"ש סקי"א) וכ"פ המנחת יעקב)

ט"ז (סקי"ג): דעת היש חולקים שהזכיר הרמ"א היא דעת הרמב"ם דס"ל דחמץ פסח הוי דבר שיש לו מתירין וכ"פ רש"ל כדעת הרמב"ם.

ש"ך (סקי"ג): כתב שאע"ג דלמ"ד שחמץ בפסח אין לו דין דשיל"מ וא"כ בטל ברוב – מ"מ אם נתערב ביבש בפסח – לא בטלי אפילו באלף ואפילו שלא במינו – משום חומרת איסורו.

אם טעמו של איסור (שאין בו ממשות) – נחשב לדשיל"מ.

מרדכי (בשם רבנו חיים, מובא בב"י): "… כל שכן דבר שאינו בעין כי אם טעמא בעלמא" – לא שייך לומר דהוא דשיל"מ.

רמ"א: "הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל היינו דווקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת אבל טעמו בטל וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטיל ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים אעפ"י שיש אומרים דמקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי – אפילו הכי בטלה דאין אסורה אלא מחמת דם הבלוע בה".

ט"ז (סק"ט): אין הטעם חמור לאסור התבשיל מחמת דשיל"מ ולא דמי לנותן ביצה בקדירה לתקן הקדירה דאינו בטל אפילו באלף – משום דהתם נתן הביצה בקדרה כדי לבשם התבשיל.

ש"ך (סק"ט – סקי"א): חלק על פסיקת הרמ"א כאן וכתב שאפילו אין האיסור מחמת עצמו אלא מחמת איסור הבלוע בו וכן ה"ה אם נוטל האיסור משם לגמרי ונשאר רק טעמו – שאפ"ה אינו בטל משום שסוף סוף עד שאתה אוכלו באיסור – תאכלנו בהיתר מה לי בלוע מה לי איסור מחמת עצמו – הרי יש היתר לאוסרו!

דשיל"מ שאסור לזה ומותר לזה.

רבנו ירוחם: דבר שיש לו מתירין שהוא אסור לזה ומותר לזה ואין לו מתירין למי שהוא אסור לו – כגון המבשל בשבת שמותר לאחרים ואסור לו אינו נחשב לדשיל"מ ובטל.

רמ"א: "ולא מקרי דשיל"מ אלא א"כ הותר למי שנאסר אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת לא מקרי דשיל"מ".

ש"ך (סקט"ו): המבשל בשבת במזיד – שדינו שאסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצ"ש – לא מקרי דשיל"מ.

מג"א (או"ח שי"ח סק"ב): יש להבחין מתי נתערב התבשיל שנתבשל בשבת: שאם נתערב במוצ"ש – לא הוי דשיל"מ.

איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב.

ד"מ (סק"ב): כתוב באו"ה (כלל כה' דין כ') דבר שלא היה ניכר האיסור פעם אחת בפ"ע לא מקרי דשיל"מ.

רמ"א: "כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אעפ"י שהוא דבר שיש לו מתירין".

ש"ך (סקי"ב): כגון ענבים שיוצא מהן יין בשבת לתוך הרבה יין צלול שהיה שם מימות החול – מותר לקחת מן היין בשבת לפי שמעט היין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה כבר קודם השבת ולא היה ניכר היין פעם אחת בפ"ע מעולם.

וה"ה לכל הדברים החשובים – אם לא היו ניכרים מעולם דבטלים אף במינם.

רעק"א (כאן): לכאורה דעת תוס' בב"ק סט' ד"ה כל הנלקט אינו כן ועיין מג"א שי"ח סק"ח, וכן משמע מדעת ר"ן נדרים נח. – על ההיא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור – דמדין דשיל"מ אף הגידולים ולא היו ניכרים בפ"ע לא בטילי בעיקר.

נדר מדבר אחד ואח"כ נתערב באחרים.

או"ה (כלל כה' דין ד'): מי שנדר מיין זה ונפל ממנו טיפה לחבית גדולה אינה בטלה דלדידיה מקרי דשיל"מ לפי שיוכל לשאול על נדרו.

וכ"פ רמ"א.

ט"ז (סקי"ב): הוי דשיל"מ משום שיכול לו ע"י התרת נדרים.

סמ"ג (או"ח פתיחה להל' יו"ט): הנודר מדבר אחד ונתערב באחרים – בטל לפי שמה שאמרנו דשיל"מ לא בטל ה"מ באכילה ולא בהנאה והכא הרי הוא מותר בהנאה.

פתחי תשובה: דווקא נדר מקרי דשיל"מ אבל שבועה לא הוי דשיל"מ דאין מצווה לשאול על השבועה.

חוות יאיר: אם נדר מדבר אחד ונשבע שלא ישאל על נדרו – הוי דשיל"מ לשאול קודם על שבועתו ואח"כ על נדרו שמכיוון שיש מצווה לשאול על נדר לצורך מצווה יכול ג"כ לשאול על השבועה.

סימן קג – דין נותן טעם לפגם

הקדמה

ר"ן – במסכת נדרים דף נב. מראה מס' עקרונות ויסודות בדין דבר שיש לו מתירין:

יוצא א"כ שישנה מחלוקת עקרונית בין רש"י ור"ן לעניין הגדרת דשיל"מ ובטעם שאינו בטל אפילו באלף:

לפי רש"י – אינו בטל כיון שיכול לאכלו אח"כ בהיתר גמור.

לקמן נראה בס"ד יתר פרטי דיני דשיל"מ וגדריו.

סעיף א' – שדשיל"מ אינו בטל אפילו באלף.

גמרא ביצה ג: "… וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל".

אבי עזרי (מובא בטור או"ח תקי"ג) – תבשיל שנעשה בספק ביצה שנולדה ביו"ט אסור. וכן היא דעת מהר"מ מרוטנבורג.

שערי דורא: אם לבנו מאכל בספק ביצה שנולדה ביו"ט או שמלאו ממנה תרנגול – אינה בטלה וכ"פ רמ"א, עיין לקמן.

ר"ת (שם): הא דאמרינן דשיל"מ אינו בטל ה"מ דווקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל ברוב.

טור (כאן ובאו"ח תקי"ג): הבין מדברי ר"ת שלפי זה התבשיל יהיה מותר שהרי לא כיון לבטל את הביצה.

ר"ן (מובא בב"י שם): הא דאמרינן דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל מיירי דווקא במינו אבל בשאינו מינו בטיל.

וכן היא דעת ר"ת, תוס', רשב"א, ורמב"ם.

והטעם לכך: במנחות דף כב נחלקו ר' יהודה וחכמים לגבי מין במינו אם בטל או לא ושניהם מקרא אחד דרשו. (עיי"ש)

ב. דבר שבמנין.

נפ"מ לענין ספק שבדשיל"מ אסור אפילו בספק דרבנן.

סק"ג – לעניין מין במינו מקרי כל ששוים בשמם אע"ג שאינם שווים בטעם . דהינו דאזלין בתר שמא ולא בתר טעמא.

סעיף ב' – שאינו נקרא דשיל"מ אא"כ יבוא ההיתר בודאות.

רשב"א: לא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבוא בודאוות כביצה שנולדה ביו"ט – שנתערבה באחרות שהיא מותרת לערב.

ש"ך (סק"ז): תמה על שו"ע מדוע כתב דין זה בשם יש מי שאומר הרי זו דעת הרשב"א וכ"כ הטור ואין חולק עליהם. ונשאר בצ"ע.

סעיף ג' – כלי שנאסר ונתערב באחרים.

שו"ע: "כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואין דנים אותו כדשיל"מ".

רמ"א: "לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיו"ב".

יוצא א"כ מדברי מהרי"ל שאם הוא הפסד מועט – הרי שיש לו דין דשיל"מ.

ותירץ – שכל דשיל"מ אין לסמוך על שום סברא לקולא דבלא"ה יש לו מתירין.

רש"ל: כתב טעם אחר – דהא דאין לכלי דין דשיל"מ הוא משום שאין ההיתר בא ממילא מכח הזמן.

סעיף ד' – עוד גדרים בדין דשיל"מ.

אם שייך דין דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל.

מרדכי (בשם ר"ת): לא שייך דשיל"מ – היכא שהמאכל מתקלקל.

רמב"ם (פט"ו מהל' מאכ"א ה"ט): חולק על רשב"א וס"ל דחמץ בפסח מקרי דשיל"מ.

שו"ע: "יש מי שאומר דלא שייך דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל".

מהרש"ל (הערה 11 במערכת השו"ע): חולק וס"ל דגם היכא שהמאכל מתקלקל מקרי דשיל"מ.

ב"ח ומנחת יעקב: דחו דברי מהרש"ל וכתבו דאין לזוז מפסק המחבר – דהיכא שהמאכל יתקלקל לא הוי דשיל"מ.

דבר החוזר לאיסורו מאליו – אם יש לו דין דשיל"מ.

מרדכי (בשם רבנו חיים, מובא בב"י): דבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך לומר דשיל"מ.

ט"ז (סקי"ג): דעת היש חולקים שהזכיר הרמ"א היא דעת הרמב"ם דס"ל דחמץ פסח הוי דבר שיש לו מתירין וכ"פ רש"ל כדעת הרמב"ם.

אם טעמו של איסור (שאין בו ממשות) – נחשב לדשיל"מ.

מרדכי (בשם רבנו חיים, מובא בב"י): "… כל שכן דבר שאינו בעין כי אם טעמא בעלמא" – לא שייך לומר דהוא דשיל"מ.

דשיל"מ שאסור לזה ומותר לזה.

ש"ך (סקט"ו): המבשל בשבת במזיד – שדינו שאסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצ"ש – לא מקרי דשיל"מ.

מג"א (או"ח שי"ח סק"ב): יש להבחין מתי נתערב התבשיל שנתבשל בשבת: שאם נתערב במוצ"ש – לא הוי דשיל"מ.

איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב.

ד"מ (סק"ב): כתוב באו"ה (כלל כה' דין כ') דבר שלא היה ניכר האיסור פעם אחת בפ"ע לא מקרי דשיל"מ.

רמ"א: "כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אעפ"י שהוא דבר שיש לו מתירין".

וה"ה לכל הדברים החשובים – אם לא היו ניכרים מעולם דבטלים אף במינם.

נדר מדבר אחד ואח"כ נתערב באחרים.

וכ"פ רמ"א.

ט"ז (סקי"ב): הוי דשיל"מ משום שיכול לו ע"י התרת נדרים.

פתחי תשובה: דווקא נדר מקרי דשיל"מ אבל שבועה לא הוי דשיל"מ דאין מצווה לשאול על השבועה.

סימן קד – דין עכבר שנמצא ביין או בשכר

סעיף א' – עכבר שנפל לשכר וחומץ.

גמרא ע"ז סח: – רב אסר חבית שכר שנפל לתוכה עכבר ואמרינן עלה התם: "… ועכברא בשכרא לא ידעינן מאי טעמא דרב אי משום דקסבר נטל"פ אסור ולית הלכתא כוותיה, אי משום דקסבר נטל"פ מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח. איבעיא להו – נפל לגו חלא מאי?

א"ל רב הלל לרב אשי הוא עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההוא אמרטוטי אמרטט (רש"י – נמרט לחתיכות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו)

רבינא סבר לשיעוריה במאה… רב אחא שיער בחלא בחמשין רב שמואל בריה דרב איקא שיער בשיכרא בשיתין והלכתא – אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורין שבתורה".

ביאור: עכבר שנפל לשכר או חומץ, משביחם ולכן אם מכירו – זורקו והשאר בטל בששים.

רי"ף, רא"ש ורמב"ם: נמי פסקו הכא דחיישינין שמא העכבר משביח החומץ והשכר.

רא"ש: הקשה מה טעם לחשש זה – הרי שכר וחומץ הם צוננים ומדוע נאסרים בנפילת עכבר?

וי"ל: שהעכבר שהה בשכר/חומץ זמן מרובה ונחשב ככבוש וכבוש כמבושל דמי ונפלט טעמו לשכר/חומץ.

טור: ואם הם רותחים ונפל לתוכן עכבר – חשוב כמבושל.

ריצב"א: זמן שהות העכבר בחומץ/שכר כדי להחשיבו ככבוש הוא מעל"ע.

מרדכי: אם נחתך העכבר בתוך החומץ/שכר לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננת בענין שלא ישאר מהעכבר בחומץ/שכר כלום – טעמו בטל בששים.

ובלבד שיסנן במסננת של בגד שלא יעבור מן העכבר כלום.

רא"ש ור"ן: עכבר שנפל לשכר/חומץ ונימוח – משערין אותו בששים ומותר.

ב"י: מיירי שנימוח לגמרי דבעינן נימוח ונתערב עם המשקה והיה כמוהו שאם נשתייר ממנו משהו אפילו היה כעדשה חייב עליו – דשרץ שיעורו בכעדשה ואפילו בפחות מכעדשה נמי אסור דחצי שיעור אסור מן התורה.

טור: אם נחתך העכבר בשכר/חומץ בעניין שאינו יכול לבררו – הכל אסור.

ד"מ (סק"א):

– ר"ן (ע"ז לב:): לגבי מ"ש טור שאם נחתך בעניין שאינו יכול לבררו הכל אסור, כתב – שאינו נראה שאף בשאר איסורין היה לחוש לפחות מכזית דח"ש אסור מן התורה?

אלא בודאי י"ל דהאי אמרטוטי אמרטט פירושו – שהוסר צמרו וכיון ששהה זמן רב – יש לחוש שמא חריפות החומץ הפכה את טעם העכבר לשבח.

– או"ה (כלל לב', דין ט-י): יש לחלק בין משקה למאכל שנתערב בהם העכבר:

במשקה – אפשר לסננו ולכן הוא אסור דהוי דשיל"מ.

במאכל – מותר אפילו יש לחוש שמא נשאר בו איסור – כמו שאר איסורין.

ואפילו במשקה אין לחוש אלא בשרץ שמא ישאר בו כעדשה שהוא שיעור טומאתו משא"כ בשאר איסורין.

ד"מ: חלק על האו"ה הנ"ל וכתב שלעניין שרצים אין לחלק בין מאכל או משקה אלא בכל מקום אינו בטל אם יש לחוש שנשאר בו כעדשה שהוא שיעור טומאתו.

וכן היא דעת הב"י.

ב"י: כתב עפ"י הגמרא בע"ז סח: – עכבר מאוס ופגום – ה"מ דווקא עכבר העיר אבל עכבר השדה אינו מאוס ואינו פוגם שהרי עולה הוא על שולחן מלכים וכ"פ בשו"ע.

ש"ך (סק"א): חילוק זה בין עכבר העיר לעכבר השדה לא מוזכר כלל בפוסקים ואף בגמרא מוכח שעכבר השדה, דאף שעולה הוא על שולחן מלכים אפ"ה מספקא לן אם נטל"פ הוא בתערובת אעפ"י שבפ"ע הוא משובח.

שו"ע: "עכברא דדברא (עכבר השדה) נטל"פ הוא שהרי עולה על שולחן מלכים אבל עכברא דמתא (עכבר העיר) מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ או אם הוא פוגם ולפיכך אם נפל לשכר או לחומץ והסירו שלם – אם לא שהה בתוכו מעל"ע – בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננת בעניין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום, בין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות ניתר ע"י שיהא ס' בהיתר כנגד העכבר, ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בעניין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב – הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש".

רמ"א: "ודווקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו אבל בשאר איסורין אין לחוש."

לעניין מה שכתב רמ"א שדווקא בשרץ יש לחוש אם נתערב אפילו במאכל שלא יהיה אפשר להוציאו אבל בשאר איסורים לא חיישינן כתב הש"ך (סק"א): שהטעם לחילוק זה הוא לפי שחוששים שמא ישאר בו כעדשה – שהוא שיעור טומאתו – הואיל ותחילת ברייתו הוי כעדשה – אם נשאר בו כעדשה נמי לא בטיל אבל בשאר איסורין אין לחוש ובטל אפילו א"א לסננו.

ט"ז (סק"א): פסק כמו האו"ה שאין לחלק בין שרץ לשאר איסורין ועוד כתב הט"ז – שהרשב"א פסק שקום של חמאה (מים היוצאים מן החלב (ר"ן) או תמצית חלב מקפאון גבינה (רא"ש)) בטל שהרי יש לחוש שמא מחלב בהמה טמאה הוא.

וא"כ לפי"ז יש להקשות מה ההבדל בין עכבר שנחתך לחתיכות דקות – שאינו מתבטל בשכר/חומץ לבין קום שבחמאה שאפילו שהוא ניכר הוא מתבטל לפי שא"א להפרישו מן הגבינה והרי גם את העכבר נמי אינו יכול להפריש מהשכר/חומץ – ואינו בטל?!

וי"ל שקום של חמאה בטל כיון שאף הוא אינו ניכר אבל עכבר אע"ג שניכר א"א להפרישו לכן אינו בטל דחיישינן שמא יאכל האיסור בפ"ע ואה"נ לגבי קום שבחמאה – שאם ניכר קצת מהקום ודאי זורקו ואינו אוכלו.

סעיף ב' – עכבר שנפל ליין ושמן.

רמב"ם (פט'"ו מהל' מאכ"א הל"א): עכבר שנפל ליין ושמן שרי לפי שאלו צריכים להיות מבושמים ובוודאי פוגמן הוא.

ר"ן: הורו רבותינו הצרפתים דדווקא בחלא ושכרא אסור – לפי שמשביחם אבל ביין ושמן ושאר משקים פוגם העכבר התערובת ושרי. וכ"פ רשב"א.

"גאון" (מובא בב"י ובר"ן): שמן שנפל בו עכבר אסור להדליקו בבית הכנסת לפי שאסור באכילה – דהיינו שעכבר משבח לאו דווקא חומץ ושכר אלא אפילו יין, שמן ושאר משקין.

אגור: נמי פסק הכי שאין להקל ולחלק בין חלא ושכרא לשאר משקין אלא גם בשמן אסור.

– ר"ן, רשב"א, רמב"ם, רבותינו הצרפתים, או"ה וש"פ – פסקו שבשמן יש להתיר.

ב"י: "ומ"מ לעניין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א ורבותינו הצרפתים".

שו"ע: "אם נפל ליין ושמן או לשאר משקין – פוגם בודאי וא"צ ס' לבטל פליטתו".

ט"ז (סק"ב): רק יין, שמן ודבש שנפל לתוכן עכבר – שרי. לפי שהם צריכים להיות מבושמים – והעכבר פוגמן. אבל שאר משקין יש להחמיר ולאסור אם אין בהם ס' לבטל פליטת העכבר.

פמ"ג: יין, שמן ודבש – גם עכבר השדה פוגמן.

עכבר שנפל לתוך שומן

רא"ש: עכבר שנפל לתוך שומן אווז ולא נמרט לגמרי אלא שנשרו שערותיו וידוע שלא שפכו עליו שומן חם ורותח אז: אם השומן רך והעכבר מתנועע בתוכו ממקום למקום הכל אסור – לפי ששהה בתוכו נחשב ככבוש וכמבושל.

ואם השומן קרוש – יטול סביב העכבר כדי נטילה – שהוא שיעור אצבע והשאר מותר אם יש בשומן ס' כנגד העכבר.

ד"מ (סק"ג): השיג על הרא"ש הנ"ל וכתב:

– אם היה בשומן ס' – אפילו הוא רך – שרי.

– בשומן קרוש לא בעינן ס' אלא סגי בכדי נטילה דס' אינו שייך אלא בכבוש ומבושל.

– צ"ע מדוע כתב רא"ש שאם שפכו עליו שומן רותח הכל אסור הרי הוא חם לתוך צונן שאינו אוסר רק כדי קליפה?!

ולכן נראה לחלק – שומן רותח שמערים עליו – מחמת החום נמס הכל ונעשה רך והעירוי מגיע אל העכבר ונאסר ומתערב בשאר השומן שהיה שם בתחילה ונאסר הכל.

א"נ – הואיל ונעשה רך הוי ככבוש בתארו – דמן הסתם לא חזר והוקשה תוך שיעור כבישה ולכן אסור "כן נ"ל ליישב דבר הרא"ש" (ד"מ).

או"ה: אם בא לפנינו העכבר בשומן והוא קרוש שאז יש לחוש שמא כשנפל שם העכבר היה השומן רך או אפילו אם אכן היה רך בתחילה וכעת הוא קרוש – הרי שהכל מותר דאמרינן שמא נתקשה קודם שיעור כבישה ולא נאסר דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן ולכן הואיל ובא לפנינו רך – א"צ אלא כדי נטילת אצבע.

ד"מ: חלק עליו וס"ל דאין להקל ולהתיר אם ידוע שהיה שם העכבר כשהשומן היה רך.

רמ"א: "…יש מחמירין בשומן ואפילו אם הוא קשה לפנינו אם שפכו מדי יום ויום שומן בקדירה ויש לספק שמא העכבר היה שם כשעירו עליו שומן רותח – הכל אסור אפילו אם יש ס' בשומן נגד כל העכבר ואם לא עירו עליו או שעירו עליו וידוע שלא היה שם העכבר כשעירו עליו והשומן בא לפנינו כשהוא קשה וכן נמצא העכבר עליו – סגי ליה בנטילת מקום ולא מחזיקינן איסור שמא היה השומן רך כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל דמותר מכח ספק ספיקא: ספק נפל שם כשהיה קשה, ואת"ל כשהוא רך שמא נתקשה קודם שיעור כבישה.

ובמקום שהשומן מאוס לאכול – אסור להדליקו ג"כ בבית הכנסת משום "הקריבהו נא לפתחך" ובמקום הפסד גדול יש לסמוך אדיברי המקילין".

סעיף ג' – דברים המאוסים

רשב"א: דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים, זבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם מחמת מיאוסן – אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוכו – אם ההיתר רבה עליו – מותרין ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת – בודק ומסנן.

ב"י: והטעם – לפי שרשב"א מדמה כל דבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו – לעכבר.

ה"ר פרץ: אחד מן השרצים שנמצא בקדירה כגון תולעת, זבוב, נמלה, צרעה וכיו"ב – משליכו ולא נאסר התבשיל – בין חם בין צונן.

ר"ן: כל הדברים המאוסים כעכבר וכיו"ב אינם אוסרים בפליטתן אלא בחומץ ושכר כיון שמשביחין אותם אבל בשאר משקין לא. ואפילו נמחה כל גופן לגמרי ונתערב בהיתר מרובה מהם יש להתיר לפי שמדאורייתא ברובא בטיל. ועוד – שאינו נהנה מהאיסור כלל.

ב"י: דבר ברור הוא שנמלים, זבובים, יתושים וכל דבר שאדם בודל ממנו מחמת מיאוס – שווה לעכבר בדין זה. ועוד כתב ב"י – שמשמע מדברי רשב"א שאם נמחה לגמרי לתוך ההיתר אעפ"י שיש בו כזית בכדי אכילת פרס – מותר וי"ל שלא אסרו הכתוב בפגימתו אלא לאכלו בפ"ע אבל כשנתערב עם ההיתר – כיון שהולכים בו אחר נתינת טעם והוא נטל"פ – מותר לפי שאינו נ"ט אלא אדרבא פוגם הוא.

עוד כתב ב"י – שאעפ"י שהר"ן חולק על רשב"א בשאר נטל"פ ואין דעתו נוחה להתירם בהיתר מרובה על האיסור – נראה דבדברים הפגומים מעצמם וכיו"ב מודה להרשב"א

ריב"ש: שקצים המאוסים כזבובים ויתושים – אעפ"י שנפשו של אדם קצה בהם התורה אסרתם כל זמן שהם בעינם ואם נתנו טעם בתבשיל בדיעבד – התבשיל מותר דנטל"פ הוא.

שערי דורא: זבוב אוסר בפליטתו עד ששים כשאר איסורים ואין חילוק בין שאר איסורין למידי דבדילי אינשיה מיניה מחמת מיאוסו.

שו"ע: "דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן – אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו – אם ההיתר רבה עליו – מותרים ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת – בודק ומסנן".

ט"ז (סק"ו): רש"ל וב"ח פסקו להחמיר בזה.

רמ"א (קז', ב'): כתב שאין לשנות המנהג שנוהגים להקל.

יד אברהם: כתב דבזה לא בעינן נמחה לגמרי כמו שכתב המחבר בתחילת הסימן לגבי עכבר – משום שעכבר הוי שרץ ושיעורו בכעדשה משא"כ בדברים הנ"ל ששיעורם בכזית כשאינם שלימים ולכן א"צ שיהיה נמחה לגמרי.

סימן קה – דין איסור שנפל לתוך היתר

סעיף א' – כבוש דינו כמבושל.

גמרא חולין צז: – "… דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח , כבוש הרי הוא כמבושל…"

רא"ש: בסימן קד', תחילת סעיף א' ראינו בגמרא ע"ז יח: שעכבר שנפל לשכר/חומץ – משביחם ולכן אם מכירו זורקו והשאר בטל בס'.

והקשה שם הרא"ש מדוע חוששים בזה לנתינת טעם הרי שכר וחומץ הם צוננים ומדוע נאסרם בנפילת עכבר? וי"ל שהעכבר שהה בהם זמן מרובה ונחשב ככבוש וכבוש כמבושל דמי ונפלט טעמו לשכר/חומץ.

וכ"פ טוש"ע – שכל הדין שננהג באיסור שנתערב בהיתר ע"י בישול כך דינו גם אם נכבש בתוכו לפי שכבוש דינו כמבושל.

כמה זמן ישהה כדי להחשיבו כבוש

תוס' – לא פירשו כמה זמן יעמוד בחומץ/שכר כדי להחשיבו כבוש.

ריצב"א – אם שהה בתוכו יום שלם מעל"ע נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל.

והביא ראיה לדבריו:

גמרא חולין קח. – בשר בחלב חידוש הוא.

תוד"ה "דחידוש הוא" (שם): בשר בחלב כל אחד בפ"ע היתר וכשנתערבו זה בזה נאסרים וא"כ דין זה הוא חידוש מהתורה – שהתורה אסרתם ואע"ג שה"ה בכלאים שיש כאן שני דברי היתר שנתערבו ונאסרו מ"מ חידוש הבב"ח הוא שתערובתם אסורה בבישול דווקא לכן אם שהה בשר בחלב כל היום – מותר אע"ג שנבלע החלב בבשר אבל אם בשלו בב"ח – אסור.

והוכיח מכאן הריצב"א – שהתורה נצרכה לכתוב דין זה בחידוש לגבי בב"ח שהוא מותר מהתורה בשהייה שהיא כבישה (אמנם מדרבנן אסור) הא דבלא חידוש זה של התורה – משמע דכבישה כבישול דמי. וכ"פ ב"י וכתב שדברי ריצב"א הם דברים של טעם ועיקר.

ר"ת: כבוש מקרי ששהה כבר ג' ימים בדבר לח ואז הוי כמבושל ופולט וקולט טעם.

והביא ראיה לדבריו – מגמרא ע"ז לג. – שקנקנים של גויים ממלאם שלושה ימים (מעל"ע) ומערן וכפולטו כן בולעו מה פולטו ג' ימים אף בולעו ג' ימים.

רא"ש: כבוש בציר וחומץ שיעורו הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל ואם נכבש בהם תוך זמן זה נאסר כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה.

במה ישהה כדי להחשיבו ככבוש.

רש"י – דווקא אם שהה בחומץ נחשב כמבושל אבל בלא חומץ אינו כמבושל.

מרדכי: חלק על רש"י וכתב עפ"י משנה שביעית (פ"ז, מ"ז) שורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא אף בלא חומץ הוא נחשב לנ"ט כמבושל.

עוד בדיני כבוש כמבושל

רשב"א (תוה"ק, ב"ד, ש"א ד.): כל הכבושים הרי הם כמבושלים לעניין שטעם האיסור מתפשט בכולו כדרך שמתפשט בבישול ואינו ניתר בנטילת מקום כצלי.

רי"ו: כבוש הרי הוא כמבושל מלבד בב"ח – ה"מ להיתר הנאה אבל באכילה לעולם אסור.

ד"מ (סק"א):

או"ה (כלל ל', דין א'):

– כל כבוש כמבושל דאורייתא ולכן ספיקו לחומרא אבל כבישת בב"ח הוי דרבנן וספיקו לקולא.

– חתיכה שנפלה מקצתה לחלב ומקצתה חוץ לחלב מה שבתוכה אסור ומה שבחוץ מותר דאין חלב מפעפע למעלה בצונן.

מהרי"ש: חלק וכתב שכל החתיכה אסורה לפי שכבוש כמבושל ומתפשט בכולו אפילו ע"י צונן.

לעניין הלכה:

שו"ע: "איסור שנשרה עם היתר מעל"ע בצונן – מקרי כבוש והרי הוא כמבושל ונאסר כולו אבל פחות מכאן – בהדחה סגי. ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ – אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה".

רמ"א: "וכל מקום דאמרינן כבוש כמבושל אפילו מה שחוץ לכבישה אסור דע"י הכבישה שלמטה מפעפע למעלה כמו בבישול (מהרי"ש) ויש מקילין במה שבחוץ (או"ה).

וספק כבוש אסור מלבד בב"ח דאזלינן לקולא דמן התורה אינו אסור רק בבישול ממש".

ט"ז (סק"א): בשר איסור שנשרה במים מעל"ע – יש לאסור גם את הסיר. דבר היתר שנשרה מעל"ע בכלי של איסור בן יומו – בדיעבד אין לאסור כדין נטל"פ והטעם – דהיינו מעל"ע ואחרי שיעור זה הכלי נעשה כבר לא בן יומו והוי נטל"פ ומותר.

פר"ח (סק"א): חלק על הט"ז ופסק להחמיר ולאסור אף בדעיבד לפי שהכבישה נעשית בסוף המעל"ע ועד אז – הסיר עדיין נותן טעם לשבח.

לגבי ספק כבוש – ראינו לעיל שרמ"א פסק להחמיר ולאסור.

ט"ז (סק"ג): כתב שספק כבוש יש להתירו – לפי שמעמידים ההיתר על חזקת כשרות.

כרתי ופלתי: אם הספק הוא: שיש לפנינו שתי חתיכות – אחת נכבשה מעל"ע ואחת נכבשה בפחות מכן ולא ידעינן הי מינייהו נכבשה מעל"ע – בספק זה יש לאסור אבל אם יש חתיכה וספק לן אם נכבשה מעל"ע או פחות יש להקל ולהתיר דאוקמינן אחזקת כשרות.

פמ"ג ויד יהודה: פסקו כדעת המחמירים לאסור בכל מקום ספק כבוש.

מג"א (או"ח): כתב שיש לחלק בין חומץ חזק לחומץ חלש שחומץ שאינו חזק כל כך לא מקרי חריף.

חכמת אדם: פסק להחמיר בכל חומץ אפילו אינו חזק.

סעיף ב' – דין הכלים.

תוד"ה "וש"מ" (שבת מ:): כלי שני אינו מבשל גם אם הוא חם שיס"ב כלי ראשון מבשל גם אם הוסר מן האור.

והטעם: לפי שכלי ראשון הונח על גבי האש ודפנותיו התחממו והן מחזיקות את החום לכן גם כשהורד מן האור עדיין הוא מבשל. אבל כלי שני אע"ג שיס"ב אינו מבשל לפי שאין דפנותיו חמין אלא הוא הולך ומתקרר.

ב"י: "ודוחק לחלק בין בישול לעניין שבת לבישול האיסורין".

ועוד כתב הב"י – שאפילו מעלה רתיחות בכ"ש כעין שהיה בכלי ראשון אינו מבשל – דכלל גדול הוא דכלי שני אינו מבשל בשום פנים

שיעור יס"ב – שכריסו של תינוק נכווית ממנו.

לגבי עירוי מכ"ר נחלקו ר"ת ורשב"א (בהל' שבת).

רשב"א: עירוי מכ"ר חשיב ככלי שני.

ר"ת: עירוי מכ"ר ככ"ר דמי ומ"מ אינו אוסר אלא כדי קליפה.

כלי ראשון שאין יס"ב

רש"ל: יש לאסור גם בכ"ר שאין יס"ב משום שעשו הרחקה לכ"ר שעומד על האש.

ש"ך: מעיקר הדין כ"ר שאין יס"ב – מותר

מיהו אם הוא דבר מאכל – יש להחמיר בכדי קליפה כיון שהוא נוח לבלוע.

ט"ז (סימן צד' סק"א): אם אין יס"ב אינו אסור אפילו הוא כ"ר ואפילו הוא על האש, ואינו צריך אלא הדחה.

דבר גוש

רש"ל: אם יס"ב – דינו לעולם ככ"ר לפי שבגוש החום נשמר יותר.

רמ"א: גם בגוש יש לחלק בין כ"ר לכ"ש.

ט"ז: יש להחמיר כרש"ל רק אם יש סניף נוסף להחמיר אבל בלאו הכי לא.

כלי שני

רשב"א: י"א: חום כ"ש אינו מבשל ואינו מפליט ומבליע.

רשב"א עצמו: אעפ"י שכ"ש אינו מבשל – מ"מ מפליט ומבליע כדי קליפה.

רש"ל: כ"ש מבליע ומפליט בכולו.

שו"ע: "חום של כ"ר שהיס"ב מבשל ואוסר כולו אבל חום של כלי שני אינו מבשל וי"א שג"כ אינו מפליט ולא מבליע ויש אומרים דמ"מ הוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה וראוי ליזהר בדבר לכתחילה אבל בדיעבד מותר בלא קליפה ובהדחה בעלמא סגי."

סעיף ג' – תתאה גבר.

טור:

* נפל איסור חם לתוך היתר חם או אפילו איסור צונן לתוך היתר חם הכל אסור דתתאה גבר.

ואעפ"י שהתחתון היתר – כיון שהוא חם גובר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון. כל שכן אם התחתון החם איסור שיותר נקל לו להפליט איסור בעליון.

* אם העליון חם והתחתון צונן אז אינו אוסר כולו אפילו אם העליון החם איסור – לפי שתתאה גבר ומצננו עד שאינו מפליט איסורו בכל התחתון אלא כדי קליפה בלבד וכ"ש אם העליון שהוא חם הוא היתר.

ר"ן (חולין דף מא: ד"ה גרסי'): כל זה מיירי שנטלו מן האש שאם עדיין הוא על האש בין האיסור בין ההיתר הוי כחם לתוך חם וא"כ מיירי שנטלו מן האש ועדיין חם.

ד"מ: לפי ר"ן משמע שדווקא עדיין הוא בכ"ר אבל אם שמוהו בכ"ש ודאי אינו אוסר כלל דקי"ל שכ"ש אינו מבשל ואינו מבליע ומפליט.

או"ה:

* אם מונחים האיסור וההיתר אחד אצל השני – אם שניהם חמים – הכל אסור ואם אחד חם – סגי בקליפה במקום שנוגעים.

* בשר חם שהונח בתוך קערה חלבית – הבשר צריך קליפה וגם הקערה – במקום שנגע בה הבשר או שיגעילנה.

מרדכי: אסור לשפוך מכלי כשר שומן כשר לתוך נר דולק ובו שומן טריפה או חלב – לפי שהמערה מצונן לחם – טמא וה"ה לאו"ה שכוחו של תחתון יפה משל עליון.

והטעם:

ש"ך: ההבל עולה למעלה ואוסר

ט"ז: תתאה גבר

ד"מ: ע"י העירוי נמס כל שומן ההיתר הקר ונבלע ונאסר כולו.

או"ה: בדיעבד אין לחוש והא וכ"פ רמ"א – לקמן.

שו"ע: "נפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון, או אפילו איסור צונן לתוך היתר חם הכל אסור דתתאה גבר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון ואצ"ל דהיתר צונן לתוך איסור חם שהכל אסור. אבל אם העליון חם והתחתון צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה אפילו אם העליון החם איסור".

רמ"א: "וכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון כגון מיד שהסירה מן האש מניחו עם ההיתר אבל אם כבר מונח בכלי שני ואח"כ מניח ההיתר אצלו או עליו אינו אוסר כלל דכלי שני אינו אוסר כמו שנתבאר.

ואם הניחם זה אצל זה אם שניהם חמים מחום כלי ראשון הכל אסור ואם האחד צונן – ההיתר צריך קליפה במקום שנגע.

איסור שהניחו בכלי היתר או להיפך אמרינן ביה ג"כ דין תתאה גבר כמו בב' חתיכות…

אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור – ובדיעבד אין לחוש".

יד אברהם: המערה מקדירה של היתר לקדירה של איסור בסמוך כ"כ שהיד סולדת בזיעה אסור אף בדיעבד כיון שהזיעה עולה ונבלעת בקדירה.

סעיף ד' – צלי שאצל האש.

משנה חולין צו: – "ירק שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה…"

גמרא (שם): "אמר שמואל – לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד…"

ביאור: ירק שנתבשל עם ג"ה – אסור בנ"ט.

ירק שנצלה עם ג"ה – קולף ואוכל עד לגיד – דהיינו חותך החלק העליון ואוכל על שמגיע לגיד ומיירי שנצלה הירק עם משהו טמא אחר ולכן בעינן קליפת החלק העליון.

ב"י: בישול מוליך רוטב ומערבו בכל התבשיל משא"כ בצליה כיון שאין בה רוטב.

תו"ס: לא סגי בקליפה אלא בעינן נטילת מקום שהוא מעט יותר מכדי קליפה וכ"כ הר"ן

יד יהודה: אצבע אגודל.

דרכי תשובה: אגודל של אדם בינוני.

רשב"א:

– שומן הגיד אינו מפעפע בין בצלי בין במלוח ולכן אינו אוסר אלא כדי קליפה.

– חלב ושומן מפעפעין אפילו בצלי ומליחה ובעינן ס' כנגדן ומ"מ יש לחלק שאם הוא גדי שמן בעינן ס' כנגד החלב.

ואם הוא כחוש: י"א כדי קליפה וי"א כדי נטילה ויש לחוש לדברי המחמירים.

ב"י: בחלב יש להחמיר כיון שהוא דאוריתא ולכן בעינן כדי נטילה. בשומן הגיד אין להחמיר כיון שהוא דרבנן ולכן סגי בקליפה.

רמב"ם: אין צריך אפילו כדי קליפה שאם הוא גדי שמן בעינן ס' כנגדו ואם הוא כחוש – הכל מותר

שומן הגיד – אוכל והולך עד שמגיע לדבר האסור ומשליכו.

מהר"ר יעקב אבן חביב:

– איסור חם שנפל על צלי – יש בו צד איסור.

– איסור קר שנפל על צלי נמי אית ביה צד איסור ומ"מ שניהם אסורים רק כדי נטילה.

רשב"א: נפל איסור לחתיכה שבקדירה והיא חוץ לרוטב ולא ניערה ולא כיסה – אינו אסור אלא כדי נטילה ואם כולה ברוטב או שאינה ברוטב אלא שכיסה או ניערה – נבלע בה טעם האיסור ובעינן ס' כנגדו.

ב"י: צלי בתנור – שנותנים הצלי במחבת עם מעט מים ורוב החתיכה היא חוץ לרוטב; לר"י הוי מבושל, לרש"י הוי צלי.

רבנו פרץ: מדין תתאה גבר, חתיכה שנפלה לצלי סגי בנטילת מקום וה"מ שאין בו שומן, מיהו יש להחמיר בזה שפעמים יש בו שומן ולאו אדעתיה ואפילו בלא שומן נמי יש לאסור לפי דהא דאמרינן סגי בנטילת מקום ה"מ – שאם נטף מן הרוטב על החרס – שאין הרוטב נופל על כולו אלא טיפה בעלמא, אבל הכא חתיכת האיסור נוגעת בכולו ומפעפעת בכולה ולכן אוסרתה.

טור וב"י: לא פסקו הכי.

שו"ע: "בד"א כשנפל לתוך התבשיל מפני שהרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל אבל איסור – בין חם בין רק שנפל על הצלי שאצל האש אינו אוסר אלא כדי נטילה שהוא כעובי רוחב אצבע לפיכך ירק שצלאו בגידו או חתיכת איסור שצלאה עם חתיכת היתר ונוגע זה בזה צריך להסיר כדי נטילה סביב הגיד וכן מן החתיכה מקום שנגעה בחתיכת איסור וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדירה שהיא חוץ לרוטב ולא ניער הקדירה ולא כיסה אותה אינו אוסר אלא כדי נטילה אבל אם היא ברוטב לרש"י – כולה ולר"י אפילו מקצתה או אפילו כולה חוץ לרוטב וניער או כיסה הקדירה – הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונכנס בכולו"

יד יהודה: איסור שנפל על הצלי שאצל האש – אינו בדווקא שנפל על הצלי אלא דה"ה אם הצלי למעלה והקר למטה אצל האש – דלא שייך דין עילאה ותתאה הכא משום דכל זמן שהוא אצל האש אמרינן דכל מה שבולע מהאיסור חוזר ופולט ע"י חום האש.

ט"ז (סק"ז): ש"ד ורש"ל בין בישול בין צליה – אם הוא חם – בשניהם אסור הכל מדין תתאה גבר.

ש"ך (סקי"ב): הא דבעי נטילה לירק שצלאו עם גידו – היינו מעיקר הדין מיהו במקום שאין הפסד יש להצריך ס' אף בצלי.

סעיף ה' – צלי שמן.

בסעיף הקודם דנו בדין צלי שאצל האש ומיירי בגדי כחוש ורזה שאין בו כוח לפעפע בכל החתיכה אבל אם הגדי הוא שומני ושמן יותר יש אפשרות שהשומן יפעפע בכל החתיכה ולכן דינו יהיה שמן ונראה לקמן בס"ד דין זה.

גמרא חולין צו:/צז. – "… איני! והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו? שאני חלב דמפעפע. ובחלב אסור? והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו?! ההוא כחוש הוה".

טור: גדי שמן שצלאו בחלבו – אסור לאכול אפילו מראש אזנו שכיון שהוא שמן – מפעפע בכולו.

תוס': אפילו הראש למעלה וצד החלב והכליות למטה אסור לפי שחלב מפעפע אפילו כלפי מעלה.

רמב"ם: אסור לאכול מראש אזנו – היינו כשאין ס' בגדי לבטל החלב אבל אם יש בגדי ס' לבטל החלב קולף ואוכל עד שמגיע לחלב.

וכ"פ ר"ן, רשב"א וש"פ.

ראב"ד: חולק וס"ל שחלב מפעפע לא בטל לעולם לפי שהרוטב מוליך האיסור בשווה לכל חלקי הגדי.

תוס': חלב כחוש אינו מפעפע ולכן שרי אם בטל בששים.

רשב"א: חלב כחוש אינו מפעפע ולכן אפילו לא היה בגדי ס' לבטל החלב אינו אוסר את כולו ובקליפה סגי או בנטילת מקום ואם הוא שמן אסור לאכול אפילו מראש אזנו שהחלב מפעפע בכולו.

שו"ע: "בד"א שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה: בירך עם גידו וכיו"ב דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל החתיכה אבל גדי שמן שצלאו בחלבו אם אין בכל הגדי ששים כנגד כל החלב שבו – אסור לאכול אפילו מראש אזנו שכיון שהוא שמן מפעפע בכולו אבל אם הוא כחוש אעפ"י שאין בו ס' כנגד כל החלב שבו אינו אוסר אלא כדי נטילה שהחלב של בהמה כחושה כחוש הוא בטבעו ואינו מפעפע".

איסור כחוש שנתערב בהיתר שמן.

טור: אם חתיכת האיסור כחושה וחתיכת ההיתר שמנה האיסור מפעפע בכולה אם נצלה עימה.

ב"י: כתב שטעמו של טור – שנמחה קצת מן השומן ונבלע באיסור, חזר האיסור ונעשה חנ"נ וכשהוא נבלע אח"כ בהיתר – הוא מפעפע.

אבל לדידן דלא אמרינן חנ"נ אלא בבב"ח – אם האיסור כחוש וההיתר שמן – שרי.

אך כל זה אם נאמר שטעמו של טור הוא מפני שההיתר נעשה חנ"נ ולכן מסתפק הב"י אם אכן כך הדין מפני שיתכן שטעמו של טור הוא שריחו של איסור נבלע בכולו.

שו"ע: "… ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת ההיתר שנצלית עימה שמינה האיסור מפעפע בכולה".

ש"ך (סקי"ד): כתב שהטעם הוא לפי שההיתר מפטם את האיסור עד שנעשה ג"כ שמן ואח"כ מפטם האיסור את ההיתר ומפעפע בכולו ונאסר הכל.

ט"ז (סק'"): כתב שהב"י נתן טעם שמא נתן האיסור ריח בהיתר וריחו של איסור בהיתר אסרו.

והקשה – הא בריחא קי"ל (לקמן קח) דבדיעבד שרי וא"כ מדוע כאן אסר אפילו בדיעבד?

ועוד הקשה מדוע לא כתב כאן המחבר דלא מיבעיא באיסור שמן והיתר כחוש דאסור כיון שהאיסור מפעפע בכל ההיתר אלא אפילו בהיתר שמן נמי אסור?

אלא – נראה לומר – דלא אמרינן שהאיסור מפעפע בכל ההיתר אלא דווקא כאשר האיסור שמן אבל אם האיסור כחוש וההיתר שמן אינו נאסר אלא כדי נטילה בלבד.

דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה.

רשב"א (תוה"א ב"ד, ש"א, כא.): כל דבר המפעפע שנפל למקום ידוע מן החתיכה אעפ"י שיש בחתיכה לבטל האיסור צריך ליטול מקומו ואפילו חם לתוך חם שאע"ג שהוא חם הרבה לא אמרינן שנימוח ומתפשט בכל ההיתר.

ב"י: כן פסקו כמה גדולים ואע"ג שאין דעת הרמב"ם כן אלא מאחר שיש בו כדי לבטל האיסור אינו צריך נטילת מקום ולא קליפה – מ"מ יש להחמיר כדברי רשב"א

שו"ע: "… וכל דבר שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מהחתיכה בצלי אעפ"י שיש בחתיכה ס' לבטל האיסור צריך נטילת מקום".

רמ"א: בספרו תורת חטאת כלל לז', לח' – נמי פסק הכי וכן היא דעת רוב הפוסקים דאע"ג שיש ס' כנגדו מ"מ בעינן גם כדי נטילה במקום שנגע.

ט"ז (סקי"א): כתב שהטעם הוא משום שבאותו מקום נחשב האיסור כאילו הוא בעין לכן אעפ"י שיש בחתיכת ההיתר ס' כנגד האיסור אפ"ר צריך נטילה במקום שנגע באיסור.

רעק"א: מיירי שדווקא שנפל למקום ידוע אבל אם לא ידוע מקום הנפילה לא מחמירים בשמן להצריך נטילת מקום לכל החתיכה כיון שיש בו ס' והנטילה היא רק לחומרא.

אבל בכחוש שהנטילה היא מדינא צריך שיטול כדי נטילה בכל החתיכה.

פתחי תשובה (סקי"א): אם בשלוהו בלא נטילת מקום ואין ס' נגד הנטילה – מותר.

וכל זה לדעת כל הני רבוותא דפסקו הכא כדעת הרשב"א והמחבר לאפוקי מדעת מהרא"י דכתב דכל היכא דבטיל בס' אין צריך לא נטילה ולא קליפה והמחמיר הוי "כסיל בחושך הולך".

לעניין הלכה – כתב הש"ך – דהעיקר לדינא בצלי בעינן נטילה ובמליחה קליפה אף בדאיכא ששים ואין חילוק בין כחוש לשמן.

הוספות והשלמות לסעיף זה

אגור (בשם מהר"י מולן): טחול שנצלה בלא ניקור צריך ס' כנגד מה שעל הצד לפי שחייבים עליו כרת וצריך נמי כדי נטילה דלמא אינו מפעפע.

טור: חתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעה – דווקא כשהאיסור מחמת עצמה או שבלעה איסור מפעפע אבל אם יש בה איסור שאינו מפעפע אינה אוסרת חתיכה אחרת הנוגעת בה אפילו נצלו יחד.

רמ"א: "וכל מבושל בלא רוטב או אפוי – דינו כצלי בכל דבר. ויש אומרים דאין אנו בקיאין איזה מקרי כחוש או שמן ויש לאסור בכל עניין עד דאיכא ס' ואפילו איכא ס' צריך נטילת מקום והכי נהוג ודווקא באיסור חלב או שאר איסור דשייך בו שמנונית אבל באיסור דלא שייך בו שמנוניות והוא בודאי כחוש – אינו אוסר רק כדי נטילה."

ש"ך (סקט"ז): מה שאסר רמ"א שאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כדי נטילה היינו דווקא באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא אוסר הכל וצריך לשער בס' נגדו אפילו בכחוש לגמרי בין בצלי ובין במליחה.

סעיף ו' – דין תתאה בצלי.

רשב"א: איסור מפעפע והיתר – שהאחד חם והשני צונן ונפל אחד על חבירו – התחתון גובר לעולם

לכן – חם לצונן – אינו אוסר אלא כדי קליפה,

צונן לחם – הכל אסור אם אין ס' כנגדו ואם יש – בטל.

ב"י: איסור מפעפע בצלי דינו שווה לאיסור בישול וחומר צלי מבישול שאעפ"י שיש ס' – צריך נטילת מקום.

הגהת ש"ד (מובא בד"מ סק"ז): כיון שאין אנו בקיאין מה מקרי כחוש מה מקרי שמן יש לאסור גם בגדי כחוש עד שיהא ס' בהיתר כנגד האיסור.

שו"ע: " דבר שיש לו פעפוע בצלי אם היה אחד חם ואחד צונן – התחתון גובר לפיכך אם נפל חם על צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה. ואם נפל צונן על חם אם אין בהיתר ס' כנגד האיסור – הכל אסור".

סמ"ג (שפ"ד סקט"ז): בדבר כחוש לגמרי אם החם למטה אינו אוסר אלא כדי נטילה בלבד וא"צ לשער בס' ואם החם למעלה אינו אוסר אלא כדי קליפה.

סעיף ז' – איסור שהוא מחמת עצמו או מחמת דבר הבלוע בו.

רשב"א: חתיכה אוסרת חבירתה בנגיעה – רק אם היא אסורה מצד עצמה אבל אם בלעה איסור ממקום אחר – אינה אוסרת אפילו נצלו יחד – לפי שדבר בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה אלא ע"י רוטב שאם לא נאמר כן – אין דין קליפה שהרי כל קליפה אוסרת הקליפה הסמוכה לה ואפילו הייתה החתיכה שמינה – מותר.

ב"י: הקשה על רשב"א: כאן כתב הרשב"א שאם חתיכת ההיתר שמינה נמי מותר לפי ששומנו אינו מתפשט בכל האיסור אלא במקום שרגיל לילך כדרכו וכטבעו.

ולעיל כתב שאם חתיכת ההיתר שמינה והאיסור כחוש – האיסור מפעפע בכולו? ונשאר בקושיא עליו.

ש"ך (סקי"ט): תירץ: התם האיסור מחמת עצמו ומה שפולט – הוא פליטת איסור וכשההיתר שמן הוא מחזיק פליטת האיסור ומבליעו בכולו משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה כי אם מחמת שבלעה איסור.

ד"מ (סקי"ט): כתב דלא קשה מידי: חלב מפעפע כשהוא שמן ואם הוא כחוש – אמנם אינו מפעפע אבל אם ההיתר שמן – קל יותר לפעפע את החלב הכחוש דהיינו – האיסור דלעיל – מפעפע ע"י קצת שומן שקיבל מן ההיתר – כיון שהוא עצמו מפעפע כשהוא שמן.

אבל שאר איסורין שאינם מפעפעים מטבעם אין שומן ההיתר מוליך האיסור אלא במקום שהאיסור יכול לילך שם. (ולי קשה על ב"י שהרי הרשב"א עצמו כתב כן בהמשך וכיצד לא ראה שכתב בד"א לקמן).

עוד כתב הרשב"א – בד"א כשבלע איסור שאינו מפעפע בטבעו אבל אם בלע מן הדברים המפעפעין בטבען כגון שומן אוסרת חבירתה בין בצלי בין נוגעת זו בזו חום בחום שהאיסור הבלוע בעצמו מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה.

ר"י מאיברא: הא דאמרינן דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור יכול לילך לשם – ה"מ במאכל – כיון שיש לו טעם מעצמו אבל כלי – שאין לו פליטה משל עצמו – פולט מה שבולע גם בלא רוטב.

ד"מ: ופשוט דאינו אוסר אלא כדי קליפה – בלא רוטב.

שו"ע: "הא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דווקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבלה או בב"ח אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה אפילו אם נצלו יחד בד"א כשבלעה איסור שאינו מפעפע אבל בלעה מן הדברים המפעפעין בטבען כגון שומן אוסרת חבירתה בין בצלי בין בנוגעת זו בזו חם בחם או בתחתונה חמה ועליונה צוננת שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה".

רמ"א: "וכל זה בב' חתיכות אבל כלי שבלע איסור – אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן."

ש"ך (סקכ"ב): לגבי מה שכתב רמ"א – כתב הש"ך שהטעם הוא לפי שבכלי עצמו אין פליטה מגופו אלא מן הבלוע בו ולכן אוסר את ההיתר בלא רוטב אבל ב' חתיכות שחתיכה אחת בלועה מאיסור – כיון שבלאו הכי – דהיינו בלא האיסור יש לה מה לפלוט – אז אין הבליעה – האסורה – הולכת בלא רוטב (וכ"כ ט"ז סקט"ז).

דרכי תשובה: בלוע כחוש יוצא מכלי לאוכל בלא רוטב – הוא חומרא דרבנן ומדאורייתא אינו יוצא גם מכלי לאוכל אלא אם הבלוע שמן.

ש"ך (סקכ"ג): איסור כחוש הבלוע בכלי ובלא רוטב אינו אוסר אלא כדי קליפה ואם הוא איסור שמן שנבלע בכלי יתכן אולי לאסור אף בלא רוטב את הכל עד שיהא ס' נגד האיסור.

מג"א (או"ח, תנ"ח, סק'לז): איסור שמן לגמרי הבלוע בכלי אינו אוסר הכל.

וכ"פ חוו"ד ונו"ב.

אם בב"ח הוי איסור מחמת עצמו או בלוע

שו"ע: עפ"י רשב"א כתב שחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעה – היינו דווקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבלה או בב"ח משמע א"כ לפי דברי שו"ע דבב"ח הוי איסור מחמת עצמו.

רש"ל: הקשה – שבסימן צב' – ראינו שטיפת חלב שנפלה לחתיכת בשר אעפ"י שנאסרה החתיכה מ"מ אינה אוסרת האחרות בלא ניעור וכיסוי הקדירה – דהיינו בישול = רוטב, וא"כ מיירי שבב"ח הוי איסור בלוע – ואמאי הכא יאסור האחרות?

ותירץ שיש לחלק התם מיירי שהבב"ח הוא איסור בלוע דהיינו שהבשר בלע חלב והכא מיירי שנגע הבשר בגוף הגבינה וע"י חום ולכן חשוב איסור מגופו.

וכ"כ ט"ז וכ"פ כרו"פ ומנח"י דבב"ח הוי איסור בלוע.

ש"ך (סקי"ז): חלק על הסברו זה של הרש"ל וכתב שגם קצב מיירי באיסור מחמת עצמו לפי שהוא חנ"נ גמור. אלא שתירץ – דהתם אינו אוסר לפי שהתם הוי קודם דקי"ל חנ"נ בבב"ח אבל הכא דקי"ל חנ"נ בבב"ח נחשב הוא כאיסור מצד עצמו.

(ותירוץ זה קשה לענ"ד ולא ברור לי דיו)

וכ"פ הפרי תואר ופמ"ג – דקי"ל כש"ך דבב"ח לא הוי איסור בלוע אלא איסור מחמת עצמו כשאר איסורים שהן מחמת עצמן.

ומ"מ כתב הש"ך (שם) דאין לאסור יותר מכדי נטילה דקי"ל שאין איסור חם אוסר היתר חם בלא רוטב יותר מכדי נטילה

דין מליחה ודם

ש"ך (סקי"ח): כל הדין הנ"ל מיירי גם במליחה משום דמליחה הוי כצלי – דהיינו – שתי חתיכות שנמלחו יחדיו חתיכת האיסור אינה אוסרת את חתיכת ההיתר אא"כ אסורה היא מחמת עצמה או שבלועה מאיסור המפעפע בטבעו אבל אם בלעה איסור שאינו מפעפע אינה אוסרת.

ועוד כתב שם – שדם אינו נחשב מפעפע לעניין זה ולכן חתיכת בשר שנמלחה והודחה כדין ואח"כ בלעה דם אינה אוסרת שאר חתיכות ע"י מליחה וצליה משום שדם אינו מפעפע.

ואם הוא בשר שלא נמלח ויש בו דם של עצמו פשוט שאוסר שאר החתיכות במליחה וצליה.

אם איסור בלוע אינו אוסר כלל

כאמור כתב הרשב"א שאם חתיכת האיסור בלועה מדבר אחר ואינה אסורה מחמת עצמה – אינה אוסרת חבירתה אפילו ע"י צליה. וכ"פ שו"ע.

יד יהודה: כתב שאפילו נבלע האיסור בחתיכה ע"י בישול אינה אוסרת חבירתה בנגיעה בלא רוטב.

ט"ז (סקי"ד): כתב שאינה אוסרת כלל אפילו לא כדי קליפה לפי שאין האיסור הבלוע יוצא מהחתיכה בלא רוטב.

פמ"ג (מש"ז סקי"ד): עכ"פ הדחה צריך – ואפשר שהוא חומרא בעלמא.

יד יהודה: הדחה בעינן מדינא והציר הנוטף אסור ואין לאכלו.

מג"א (או"ח תס"ז סקל"ג): כתב שלא אמרינן באיסור דרבנן איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב.

והקשה עליו רעק"א (הכא) דמשמע מלשונו דדוקא בדרבנן לא אמרינן הכי אבל מדאוריתא יוצא גם בלא רוטב. ומהכא משמע ואין חילוק בין דאוריתא לדרבנן ונשאר בצ"ע.

חם לתוך צונן

שו"ע: פסק עפ"י רשב"א – חתיכה שבלעה מן הדברים המפעפעים בטבען אוסרת חבירתה גם אם התחתונה חמה והעליונה צוננת (וכדאמרינן לעיל – דתתאה גבר).

ש"ך (סקכ"א): כתב שלפי זה אם התחתונה צוננת – א"צ אפילו קליפה והא דאמרינן לעיל שחם לצונן נמי בעי קליפה ה"מ בגלל שהעליון הוא איסור גמור והוא עצמו גוף האיסור ובהכרח התחתון בולע ממנו קודם שמצננו. משא"כ שהאיסור בלוע בגוף האיסור אלא בחתיכה הבלועה ממנו. ולכן מדין תתאה גבר לא בעינן אפילו קליפה.

פר"ח ופר"ת: חלקו על הש"ך וס"ל דבעינן גם בזה כדי קליפה.

פמ"ג וחו"ד: כשאין הפסד מרובה יש להחמיר כפר"ח וכפר"ת שאוסרים כדי קליפה ואם הוא הפסד מרובה יש להקל כהש"ך.

סעיף ח' – כליה.

גמרא חולין צז. – כליה שצלאה עם חלבה מותרת.

רש"י: לפי שהקרום מפסיק בין הכליה והחלב.

רא"ש: יש לאסור הכא כדי קליפה לפי שהחלב מובלע בקרום ובקליפה סגי דדבר מועט הוא ואינו מתפשט.

ר' ירוחם: הכליה אסורה לפי שאין כוח בקרום להפסיק. אבל אם צלאה בלובן שבתוכה שאין בו כוח לפעפע בכל הכליה אלא כדי קליפה – מותר בקליפה.

וכן אם צלאה בקרום שעליה בלא החלב שעליה אינו מפעפע כל כך ואינו אוסר אלא כדי קליפה.

ב"י: יש לסמוך על דברי הרא"ש (וטור).

ד"מ (סק"ט)

מהרא"י: אין לסמוך על דברי רא"ש (וטור) וגם לדידהו יש לברר אם לא נקרע הקרום קודם לכן שאז דינו כשאר חלב שנצלה עם בשר דבעינן ס' כנגד כולה.

כ"כ ט"ז סקי"ז.

שו"ע: "כוליא שצלאו בחלבו – אינו אוסר אלא כדי קליפה – שהקרום מפסיק".

פר"ת: חלק על המחבר דהא וכתב דבעינן כדי נטילה לפי שבכל מקום שאמרינן כדי קליפה ר"ל כדי נטילה ולא נאמר כדי קליפה אלא בחם לתוך צונן או במליח שהוא כרותח ולכן כליא שצלאה בחלבה בעי כדי נטילה.

רמ"א: "ויש אוסרים וכן נוהגים ואין לשנות ודינו כשאר חלב הנצלה עם בשר ואם נתבשל כך הכוליא נעשית נבלה וצריך ס' נגד כולה וה"ה בקרום שעל היותרת".

מנחת יעקב: אם לא נמלחה תחילה – בלאו הכי אסור משום דם.

פמ"ג: כתב שיש נפ"מ – שאם הוא דם – קי"ל שבהפסד מרובה מותרת החתיכה אם נתערבה עם אחרות ואם הוא משום חלב – נעשית הכיליה כולה נבלה דהוי איסור דבוק.

סעיף ט' – מליחה.

גמרא חולין צז: – "הנהו אטמהתא דאמליחו בי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר רב אחא בר רב שרי.

אתו שילוה למר בר רב אשי אמר להו – אבא שרי א"ל רב אחא בר רב לרבינא מאי דעתיך דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.

וכ"ת מאי כרותח. דקאמר כרותח דמבושל, והא מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל, מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא!"

ביאור: ירכיים שהומלחו עם גיד הנשה: רבינא אסר, רב אחא בר רב התיר וכ"פ אבוה דמר בר רב אשי.

רב אחא בר רב דוחה את רבינא שאם הוא סובר לאסור משום ששמואל אמר מליח = רותח ורותח הוא כצלי וכן כבוש כמבושל הרי לגבי צלי אמר שמואל שקולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואם נאמר שמה שאמר שמואל מליח הוא כרותח – דהיינו מבושל ולא צלי – הרי כבר בהמשך נאמר שכבוש הוא כמבושל! אלא ודאי י"ל שמלוח הוא כצלי לעניין שקולף ואוכל עד שמגיע לגיד.

(טור וב"י בסוף הסימן עפ"י גמרא זו שמליח הוא כרותח = צלי כתבו שיש להקיש מלוח לצלי לכל הדינים ולכן גם במלוח יש לחלק בין כחוש לשמן)

טור: "ומלוח שהוא מלוח עד שאינו נאכל מחמת מלחו… דינו כרותח ומפליט, ולא לאסור הכל אלא כדי קליפה".

רא"ש, ר"ן, ורשב"א: ברותח דצלי אין להחמיר יותר מכדי קליפה.

רמב"ן, רמב"ם ורא"ה: ברותח דצלי בעינן נטילת מקום.

ר"ן: הקשה על גמרא הנ"ל מדוע התיר רב אחא מהטעם שמלוח נחשב כרותח של צלי ובקליפה או נטילת מקום שרי הרי אם הוא רותח אפשר לומר שהוא מפעפע בכולו וא"כ לא סגי בקליפה?

וי"ל ששומן הגיד אינו עדיף מחלב כחוש דאמרינן לעיל שאינו מפעפע.

רמב"ן: במליחה אפילו חלב שמן אינו מפעפע.

רשב"א: חולק על רמב"ן וס"ל דכל מה שמפעפע בצלי מפעפע נמי במליחה וכ"פ הר"ן.

ועוד כתב הרשב"א דאדרבא – במליחה יש לומר שמפעפע במליחה יותר מבצלי לפי שע"י המליחה יוצא המוהל מן הבשר והוא כעין רוטב המוליך ומתפשט בכל הבשר כולו.

רמב"ם (פ"ז מהל' מאכ"א הי"ז והי"ט): אם נמלחו בשר וחלב ביחד אינו נאסר.

ב"י: נראה שא"צ לא ביטול ולא קליפה אלא מדיח ואוכל ואפשר דמיירי בחלבים שאינם אסורים אלא מדברי סופרים – לפי שהרמב"ם עצמו מחמיר במליחה של בשר נבלה שנבלל עם בשר כשר.

א"נ – אפשר לומר דבשר בחלב מותר כי מיירי שמלח החלבים בפ"ע ומחמת שהבשר קרוב אליהם חיישינן שמא יגעו זה בזה ובמלוח נבלה שנבלל בבשר כשר מיירי שנמלחו יחד.

מרדכי: כמה גדולים ס"ל דחלב ובשר שנמלחו – משערינן בס'.

ראבי"ה: ביטול בס' אינו שייך במליחה לפי שהאיסור אינו עובר בכל אלא נשאר במקומו ולפיכך סגי בקליפה.

ב"י: ניתן לדייק מדברי ראבי"ה שמיירי כשאין החלב דבוק לבשר וסגי בקליפה לפי שאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב.

אבל חתיכת בשר שלא ניכרה מחלבה מודה דמתבטל בס' שבחתיכה עצמה.

הגמ"ר:

ש"ד: במליחה או צלי סגי בקליפה – מיהו יש להעמיק יותר בקליפה ממה שהיה קולף אם מלח בשר נבלה כחוש עם בשר כשר – לפי שחלב מפעפע יותר והכל לפי אומד הדעת.

רא"ם: צלי והרבה חתיכות שרובן חלב – לא סגי אפילו בס' לפי ששאר חתיכות אינן מסייעות אלא במבושל שהרוטב מוליך הטעם בכולן משא"כ בצלי.

לעניין הלכה (ב"י):

א. חתיכה עצמה שהיה דבוק בה חלב:

א1. חלב שנמלח/נצלה עם בשר בטל בס' ואעפי"כ צריך ליטול ממקום שנפל שם האיסור כדי נטילת מקום.

א2. שומן גיד הנשה שנמלח/נצלה עם ירכו – כיון שאינו מפעפע סגי בקליפה – ומיירי שהבשר כחוש אבל אם הוא שמן – גורם לאיסור לפעפע ודינו כחלב גמור ובעי ס' כנגדו (ולפי הרשב"א) צריך גם כדי קליפה (בגיד – לפי שהוא דרבנן) או כדי נטילת מקום (אם הוא קרום – שהוא ספק דאוריתא).

ב. חתיכות שנמלחו יחדיו:

* אם אין בכל אחת בפ"ע ס' לבטל החלב – אסורות ואינן מצטרפות ביחד לבטל החלב לפי שאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (והכא מיירי במליחה) אם לא שניער וכיסה הקדרה – דחשוב בישול.

* אם יש ספק באילו מהחתיכות הרבות נגע החלב – הכל מותר דחד בתרי בטיל מדאוריתא ואפילו הן חה"ל לפי שאין האיסור מחמת החתיכה עצמה אלא מחמת איסור הבלוע בה (ומיירי שידוע בבירור שהחלב נגע בחתיכה אחת אלא שלא ידוע באיזה חתיכה. ואם אינו ידוע אם נגע בכולן – כולן אסורות דיש לומר דלמא נגע בכולן -ב"י)

* למ"ד חנ"נ גם בשאר איסורין בר מבב"ח – אם אין בחתיכה ס' לבטל החלב, נעשית החתיכה נבלה ואוסרת שאר החתיכות בס' כנגד כל החתיכה שדבוק בה החלב (ד"מ ואו"ז).

ב"י: ולדידן דלא אמרינן חנ"נ אלא בבב"ח אין משערין אלא כנגד החלב לבדו.

שו"ע: "מליח שאינו נאכל מחמת מלחו דינו כרותח ומפליט לאסור כדי קליפה ואם הוא שומן הגיד וקנוקנות שבו והקרומות – יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום.

ואם הוא חלב ממש צריך ס' לבטלו ואם הבשר שנמלח עימו הוא שמן אפילו בשומן הגיד וקנוקנות שבו – צריך ז' לבטלו וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום ולפחות קליפה.

וכל זה לעניין חתיכה עצמה שהיה החלב דבוק בה. ולעניין שאר חתיכות שנמלחו יחד אם אין בכל אחת מהן בפ"ע ששים לבטל החלב אסורות ואן מצטרפין ביחד לבטל החלב דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות ואם ידוע שלא נגע אלא באחת ואין ידוע איזו היא – כולן מותרות דחד בתרי בטיל אפילו הן חה"ל"

רמ"א: "ויש אומרים דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש נוהגין לשער בכל מליחה בס' כמו בבישול דאם איכא ס' בין הכל ביחד נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה אז הכל שרי מלבד אותה חתיכה שהאיסור דבוק בה. מיהו אותה החתיכה שהאיסור נגע בה צריך קליפה מעט.

ואם אינו יודע איזה נגע הכל שרי. ואם אין ס' הכל אסור ואין לשנות המנהג. ואעפ"י שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שמן ומפעפע מ"מ יש לסמוך בכה"ג אדיברי המקילין וס"ל דאינו אוסר במלוחה רק כדי קליפה כדי שלא נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש כי אין אנו בקיאין וכל זה באיסור ששייך בו שמנוניות כגון חלב או ציר וכה"ג אבל באיסור שאין בו שמנוניות כלל כגון חמץ בפסח לכו"ע מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה… אם הקרומים או חוטים של חלב נמלחו עם בשר – יש אומרים דבהפסד מרובה יש להתיר במליחה ע"י קליפה אעפ"י שכבר נהגו לשער כל מליחה בס' אפילו באיסור כחוש, ויש לסמוך על זה באיסור כחוש שאינו אלא מנהג לשער בס' אבל לא שמדינא צריך ס'".

סעיף י' – איסור תפל והיתר מלוח.

טור: מליח דינו כרותח ואוסר כדי קליפה – ה"מ שגם האיסור וגם ההיתר מלוחים או אפילו איסור מלוח והיתר תפל אבל אם ההתיר מלוח והאיסור תפל – מותר , לפי שאין כוח במלח שיגרום לאיסור להפליט טעמו שאין בו כוח (במליח) אלא להפליט מה שהתירו.

שו"ע: "בד"א: כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים ואפילו איסור מלוח וההיתר תפל אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל – אינו צריך אלא הדחה".

רמ"א: "ויש אוסרים אם נוגעין זה בזה ויש להקל במקום הפסד".

ש"ך (סקל"ט): מיירי בהפסד מרובה.

יד אברהם: דווקא אם נוגעים זה בזה דאי לאו הכי אפילו הדחה אינו צריך

דרכי תשובה: כל זה מיירי שאין שם ציר אבל אם יש שם ציר נוהגים לאוסרו אפילו בדיעבד.

סעיף יא' – דין תתאה גבר במליחה.

רשב"א: בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה או דג טמא שנמלח עם דג טהור:

א. טמא מלוח ולמטה, טהור תפל ולמעלה – אסורים לפי שתתאה גבר ומפעפע בתוכו

וכל זה כשהטמא שמן אבל אם הוא כחוש אינו אוסר אלא כדי קליפה.

ב. טהור תפל ולמטה , טמא מלוח ולמעלה – אינו אסור אלא כדי קליפה

טור: כתב בשם ר"י שאין חילוק בין אם האיסור למטה או למעלה דלא שייך דין תתאה ועילאה במליח. לכן: בכל עניין שהאיסור מלוח – מבליע הוא בהיתר התפל ואינו אוסר כולו אלא כדי קליפה וכשהאיסור תפל הכל מותר ואפילו קליפה לא בעי.

סמ"ק: קובע כלל מאד חשוב בהל' תערובות:

לעולם אין איסור נפלט/נבלע בהיתר אא"כ יש כוח באיסור עצמו מחמת חום האש או מליחה. ויש לחלק בין חום האש למליחה:

– בתערובת ע"י חום אש – תתאה גבר והוא מרתיח/מצנן את העליון.

– תערובת ע"י מליחה – לתפל אין כוח לבטל המליח וכן אין כוח במליח לעשות התפל מלוח ולכן במליחה לא אזלינן בתר תתאה אלא בתר המליח.

שו"ע: פסק כדעת ר"י המובא בטור וז"ל: "ויש חולקים ואומרים דבמליחה אין חילוק אם הוא למעלה או למטה והכי נהוג."

ש"ך וט"ז כתבו שטעמו של רמ"א (שפסק בשם ר"י) הוא לפי שאין דרך המליחה להיבטל אלא ע"י הדחה ולא ע"י תערובת של דבר תפל ולעולם המלוח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו.

סעיפים יב' – יג' – דפוסי גבינות וקערות של גויים.

כלים של גויים (יב')

תוד"ה "טהור" (קיג.): "טהור מלוח וטמא תפל מותר – גבי מלוח כרותח לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ואפילו קליפה לא בעי אע"ג דאמרינן גבי עילאה ותתאה אדמיקר ליה בלע.

ויש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחן בתוכן דהוי כמו טהור מליח וטמא טפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה. ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב. והמחמיר תע"ב."

ביאור: לגבי מליחה לא שייך דין עילאה או תתאה אלא תמיד אזילנן בתר האיסור שאם הוא מלוח הוא אוסר ואם הוא תפל הכל מותר וא"צ אפילו כדי קליפה אעפ"י שלגבי דין עילאה ותתאה אמרינן עד שהתחתון מיקר את העליון בינתיים הוא בולע קליפה לפחות.

עפ"י זה ניתן ללמוד שאם נותנים גבינות מלוחות (להמליחן) בכלים של גויים המיועדים לכך – מותר דהוי כמו טהור מלוח וטמא תפל שאין כלל מליחה בעץ (שהוא טמא) ועוד שמלחיות בשריות (שהכלי עצמו הוא קערה של בשר ) לוקחים מהם מלח ונותנים על מאכלי חלב.

מ"מ המחמיר תע"ב.

ב"י: מדברי תוס' משמע דלכתחילה שרי הא דאין מליחה בכלים.

וכ"כ גם הרא"ש שמליחה שייך באוכלין אבל לא בכלים.

או"ה: אין מליח לכלים – היינו בכלי מנוקב אבל אם אינו מנוקב – אסור.

ד"מ: אין לחלק בין כלי מנוקב לשאינו מנוקב אלא לעולם אין מליחה בכלים.

מרדכי: לכתחילה אסור לעשות כן (דפוסי גבינות) משום כיעור ובדיעבד שרי.

ראבי"ה: אוסר גם בדיעבד אם הכלי בן יומא.

ב"י: יש לסמוך על דברי תוס' ורא"ש הנ"ל.

או"ה: פסק להחמיר כדברי ראבי"ה.

הגהת ש"ד: אף לראבי"ה – מה שאסור הוא דווקא בדפוסי הגויים לפי שתמיד ממליחים בהם אבל בשאר דברים מותר.

רא"ה: כלים של גויים שהודחו יפה ואין חשש לשמנוניות מותר ליתן בהם תבלין או כל דבר חריף אחר לפי שכל דבר קשה והוא יבש ביבש אינו מבליע ומפליט.

ד"מ (סקי"ט): לכתחילה טוב להחמיר בזה שמא היה שומן בקערה.

רשב"א: מותר למלוח בשר בכלי שמכניסים בו הגויים יין לקיום מהסיבות הבאות:

א. מלח אינו מפליט כלי.

ב. גם אם נאמר שמפליט אי אפשר שיבוא לידי נתינת טעם.

ג. מתוך שהמלח שבבשר "טרוד" בלהפליט דם מן הבשר אינו בולע טעם מן הקדירה.

ט"ז (סקכ"ח): משמע מרשב"א דווקא בכלי שבלוע בו איסור דרבנן (לפי שסתם יין של גויים האידנא אסור מדרבנן) מותר אבל רש"ל כתב שאף אם בלוע בו איסור דאוריתא.

שו"ע: "גבינות שנעשו בדפוסי עכו"ם אעפ"י שנמלחו בתוכן מותרים".

יד אברהם: מ"מ צריך להדיח את הגבינות.

רמ"א: "והוא הדין אם נמלח היתר בשאר כלי איסור ואפילו אינו מנוקב דאין מליח כרותח כל כך להפליט מן הכלי מה שבלוע בתוכו. ודווקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור."

ספר "באר שבע" וספר "תפארת למשה": דווקא בכלי עץ אמרינן אין מליחה לכלים אבל לא בכלי חרס.

ש"ך (סימן סט', סקט"ז): אפילו בכלי חרס אמרינן אין מליחה לכלים להפליט.

יד אברהם: מה שפסק רמ"א שכל זה דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור לפי שצריך הדחה וגבינה בד"כ אין דרכו להדיח ולכן חיישינן שמא לא ידיח הגבינה ולכן רק בדיעבד שרי.

הרחבה (לסעיף זה)

– כלי שגויים שנותנים בו יין לקיום = כלי שרגילים הגויים להכניס בו יין ג' ימים – הכשרו ע"י עירוי.

– כלי שאין דרך להכניס בהם יין לקיום אלא לצורך שעה וכיו"ב סגי להו בשכשוך.

– עירוי = צריך למלא הכלי מים על כל גדותיו ולהניחם בתוכו מעל"ע – במשך כד' שעות ולסוף כד' השעות ישפוך המים ויתן בכלי מים שניים וינחם שוב כד' שעות וכך יעשה גם בשלישית.

– שכשוך = ממלא את הכלי מים ומנענעו וצריך להדיח הכלי כך ג' פעמים.

מלח שבקערה (יג')

תוד"ה "טהור" (קיג.): "… ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשים בה בשר לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב. והמחמיר תע"ב"

וכ"כ סמ"ג

טור: "מלח שהוא בקערה של בשר מותר ליתנו בחלב".

מרדכי: טוב להחמיר וליזהר לכתחילה שמא נפלה טיפת בשר לקערה מיהו בדיעבד אין לחוש.

ד"מ: אין לחוש להא אלא בקערה שבד"כ משתמשים בה בבשר כגון מלחיה המיחדים אותה לבשר אבל בלאו הכי אין לחוש כלל.

שו"ע: "מלח או תבלין שהם בקערה של בשר מותר ליתנם בחלב".

רדב"ז (בתשובה סימן רל"ו): אין בזה חילוק בין קערה של עץ, חרס, מתכת או שאר כלים.

ש"ך (סקמ"ג): והטעם לפי שאין כוח במלח להפליט מן הכלי טעם.

רמ"א: "והוא הדין אם היו בכלי איסור דמאחר שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי רק שהכלי הוא נקי ואין איסור דבוק בו. והמחמיר לכתחילה תע"ב."

ש"ך (סקמ"ה): אם לא ידעינן אם היה הכלי נקי או לא – אמרינן שהיה נקי.

ט"ז (סקכ"ט): כתב שהמחמיר תע"ב שלא ליתן מלח שהיה בקערה בשרית לתוך חלב ולכן יש לייחד שתי מלחיות אחת לארוחה בשרית ואחת לארוחה חלבית שפעמים ידיו מלוכלכות מן הבשר ולוקח מלח ואח"כ נותן ממלח זה למאכל חלבי או להיפך. וכן פעמים שטובלים הבשר עצמו במלח.

יד יהודה: כל זה מיירי שאין לו כלי אחר אלא של הגוי אבל אם יש לו כלי אחר אסור לו להשתמש בזה של איסור.

סעיף יד' – שאין להחמיר בנאסר יותר מבאיסור.

סה"ת: מלח הבלוע בדם – כגון ממליחת בשר ונתנוהו בקדרה או שנתנו בקדירה בשר מלוח בלא הדחה בעוד שהמלח עליו – אם יש ששים כנגד המלח אעפ"י שטעמו של מלח נרגש בקדירה וטעם אינו בטל – מותר לפי שאין במלח כוח לאסור יותר משאילו היה כולו דם שאין להחמיר בנאסר (מלח) יותר מבאוסר.

דהיינו – מלח הבלוע מדם אעפ"י שטעמו מורגש וטעם אינו בטל – אז המלח כולו בטל בששים לפי שהוא בלוע מאיסור – דהיינו נאסר ואם היה רק דם ג"כ היינו מבטלים אותו בס' ולכן אם הדם שהוא אוסר – בטל בס' גם המלח שהוא נאסר יבטל בס' אעפ"י שטעמו מורגש בקדירה.

עוד כתוב בסה"ת שמיירי שהמלח בלוע מבשר איסור ממש אבל אם הוא בלוע מבשר היתר ונתנים בחלב א"צ ס' כנגד כל המלח אלא ממה שבלוע לפי שלא היו בלועים מאיסור.

ב"י: שיטה זו מיירי למ"ד חנ"נ בכל האיסורים ואילו לדידן דאזלינן בתר שיטת ר' אפרים דלא אמרינן חנ"נ אלא בבב"ח א"צ ס' כנגד כל המלח אלא סגי בס' כנגד האיסור הבלוע בו.

ד"מ: כמובן שחולק.

עיין לקמן בפסיקת השו"ע בהערה שכתבתי שם ועיין בסוף הב"י והכל בא על מקומו ואין קושיא.

ר"ש מקוצקי וריב"א: כיון שהמלח נימוח עם הדם ומתערב בכל הקדירה ומוליך איסורו עימו – צריך לשער כאילו היה הדם כולו מלח. וא"כ אינו בטל כיון שהוא נ"ט.

שו"ע: פסק כספר התרומה[1] וז"ל: "מלח הבלוע מדם כגון ממליחת בשר ונתנוהו בקדרה או שנתנו בקדירה בשר מלוח בלא הדחה – אם יש ס' כנגד המלח – מותר".

ש"ך (סקמ"ו): משערין כנגד המלח לפי שלא ידעינן כמה דם בלוע בו

רמ"א: "אעפ"י שהמלח עדיין נ"ט בקדירה מאחר שאין המלח אסור מחמת עצמו אלא מחמת דם שבתוכו, דכל מקום שאין האיסור יכול לילך שם אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו".

ט"ז (סק"ל): בסימן צח' סק'יא כתב הט"ז שאם שומן של איסור נפל למאכל בטל בס' אעפ"י שהוא נ"ט באוכל וממתיקו והא אמרינן דדבר שנ"ט אינו בטל – י"ל שבנ"ט לא מקרי טעם אלא דבר חריף ולכן השומן בטל בס' אע"ג דנ"ט משום שאין טעמו מורגש כמו דבר חריף.

דרכי תשובה: אם צבע המאכל השתנה לאדום או כהה מחמת הדם פשוט כיון שניכר צבע האיסור.

[1] וקשה לי מדוע פסק הכי בב"י כתב שדין זה מיירי למ"ד חנ"נ בכל האיסורים. (ועיין בסוף הב"י)

סימן קו – אופן הביטול בשישים

סעיף א' – אם חתיכה הבלועה מאיסור חוזרת להיתרה.

הקדמה

בסעיף זה נראה בס"ד לגבי חתיכה שנבלעה ונתערבה באחרות שיש בהן ס' (כנגד כולה או כנגד הבלוע בה – מחלוקת אי אמרינן חנ"נ.) אם אח"כ היא חוזרת להיתרה כבתחילה או שהיא עצמה אסורה.

קודם לכן יש להקדים ולדון במס' עקונות בהל' תערובות שיהוו בעבורינו כאן מפתח והקדמה לסוגיא זו על פרטיה ודקדוקיה.

אפשר לסוחטו אסור/מותר

גמרא חולין קח.: "… דאיתמר רב ורבי חנינא ורבי יוחנן דאמרי אפשר לסוחטו אסור. שמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש דאמרי אפשר לסוחטו מותר."

רש"י: "משנאסרה החתיכה – שוב אין לה היתר בסחיטה." (היינו למ"ד אפשר לסוחטו אסור).

ביאור: חתיכה שנאסרה מבליעת איסור (שלא היה בה ס' כנגדו) ונפלה אח"כ לתבשיל שבקדירה אחרת ויש בתבשיל ס' כנגד כל החתיכה (-למ"ד חנ"נ בכל האיסורים, ולמחבר – כנגד האיסור בלבד) אעפ"י שכל התבשיל מותר – נשארת החתיכה האסורה באיסורה לעולם ואפילו נסחט ממנה כל האיסור לשאר החתיכות שבתבשיל ונתבטל בס'. והטעם – שאפשר לסוחטו אסור. אמנם לדעת שמואל וסיעתו כיון שס"ל שכל שאפשר לסוחטו מותר – אם בדיעבד נסחט האיסור מהחתיכה ונתבטל – גם החתיכה עצמה מותרת, דהיינו שהיא חוזרת להיתרה כבתחילה. (אמנם לכתחילה אין לבטל איסור).

– כאמור יש מחלוקת אי אמרינן חנ"נ בכל האיסורים או רק בבב"ח;

גר"א (סק"ג): כתב ששני עיניינים אלו; דין חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור/מותר, הם עניינים נפרדים זה מזה ולכן יתכן שמ"ד חנ"נ בכל האיסורים לא ס"ל אפשר לסוחטו אסור. אלא שהנפ"מ בזה היא לעניין הצטרפות החתיכה עצמה לבטל האיסור. דהיינו אי אמרינן אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ בכל האיסורים – צריך ס' כנגד החתיכה כולה. אבל אי אמרינן אפשר לסוחטו אסור ולא אמרינן חנ"נ בכל האיסורים – בזה בעינן ס' כנגד האיסור בלבד, והחתיכה מצטרפת לבטל האיסור. אמנם היא עצמה אסורה מדין אפשר לסוחטו אסור.

ישועות יעקב: הא דאמרינן אפשר לסוחטו אסור ה"מ רק בחתיכה שהיא ניכרת אבל אם אינה ניכרת או שהוא דבר שנאסר, נתבטל ואינו ניכר כגון רוטב – לא שייך בזה אפשר לסוחטו אסור שהרי אינו עומד בפ"ע.

עד כאן ההקדמה לסעיף זה ונבאר עתה בס"ד פרטי הדינים העולים ממנו.

רשב"א: (תוה"ק, ב"ד, ש"א, ו:):

– לא אמרינן חנ"נ ולכן אם נפל איסור לתוך חתיכה משערין ס' כנגד האיסור שבחתיכה ולא כנגד כל החתיכה כולה.

– חתיכה הבלועה מאיסור שנפלה לתוך קדירה ונתבשלה שם עם שאר החתיכות ובכל החתיכות (כולל חתיכת האיסור עצמה) יש ס' כנגד האיסור – הכל מותר. ומ"מ את החתיכה עצמה אסור לאכול (אם היא ניכרת) לפי שאינה חוזרת להיתרה כבתחילה אעפ"י שמצטרפת עם ההיתר לבטל האיסור הבלוע בה. אבל אם הוא איסור שנבלל ונימוח כגון דם שנפל לרוטב ואח"כ נתרבה הרוטב ויש בהכל ס' כנגד הדם – הכל מותר לפי שהכל נבלל ונתערב בתוך ההיתר.

פרישה (סק"ג): החתיכה עצמה אינה חוזרת להיתרה לפי שיש בה תרתי לריעותא:

א. אין האיסור שבה נפלט לגמרי אלא עדיין נשאר בה קצת איסור.

ב.החתיכה עצמה אינה נבללת ואינה נטמעת בין כל חתיכות ההיתר שבקדירה – היא ניכרת, לכן נשארת היא באיסורה ואסור לאכלה. משא"כ בדבר הנבלל שאעפ"י שגם התם אין האיסור נפלט לגמרי מן הרוטב מ"מ כל הרוטב נבלל ונטמע עם כל ההיתר שנפל לתוכו – לכן הכל מותר.

ב"י: דברי רשב"א מעוגנים היטב בדברי רבנו אפריים וטעמם (מובא בתוה"א, ב"ד, ש"א, ח.) שחתיכה זו אינה יכולה לחזור להיתרה אא"כ יהיה ברור לנו שיצא ממנה האיסור ונתפשט בכל החתיכות ובה בשווה כמו בדבר שהוא נבלל ונימוח. אך כיון שבדבר שאינו נבלל ונימוח כגון חתיכה זו; א"א לומר כן, אלא אדרבא – משמע בבירור שנשאר בה יותר איסור ממה שנבלע באחרות ולכן היא לא יצאה מכלל איסורה לגמרי שתהיה מותרת בפני עצמה (אעפ"י שמצטרפת להיתר). ולא אמרינן שגוי יטעם חתיכה זו ואם אין בה טעם איסור תהיה מותרת – לפי שיש לומר שכיון שכבר נאסרה אעפ"י שיצא ממנה קצת מהאיסור – לעולם היא אסורה עד שיצא ממנה כל האיסור ולא ישאר בה ממנו כלום, וזה אינו.

טור: חלק על דברי רשב"א מדוע לא תחזור החתיכה להיתרה הרי אם נבשלה עם שאר החתיכות – טעם האיסור שבה נבלל בשווה בכולן אעפ"י שלא יצא ממנה כל האיסור לגמרי?

ט"ז (סק"א): כתב שטעמו של טור הוא דדוקא בבב"ח אמרינן שהחתיכה אסורה אבל בשאר האיסורים החתיכה עצמה מותרת דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבב"ח.

ד"מ (סק"א): כל זה הוא למ"ד דלא אמרינן חנ"נ אלא בבב"ח אבל לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים בעינן ס' כנגד כל החתיכה ואינה מצטרפת לס' כנגד האיסור. (וכ"כ ש"ך בסק"א).

שו"ע: "חתיכה שבלעה איסור, ואין בה ס' לבטלו, שנפלה לקדרה, אינה אוסרת אלא לפי חשבון איסור שבה, שאם יש במה שבקדרה מצורף עם החתיכה עצמה ששים כנגד איסור הבלוע בה, מותר מה שבקדרה, אבל חתיכה עצמה אסורה, לפי שאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי (וכן עיקר, ודלא כמו שכתב לעיל סימן צ"ב דאף אותה חתיכה מותרת). מה שאין כן בדבר הנבלל ונימוח, שאם נפל דם וכיוצא בו לתוך רוטב של היתר ואסרו מחמת מיעוטו, ואח"כ נתרבה הרוטב של היתר עד שיש בין כולו ס' לבטל הדם כולו, מותר, שהכל נבלל ונתערב."

רמ"א: "ולפי מה שנוהגין לומר בכל האיסורים חתיכה נעשית נבלה, אין חלוק בין דבר לח לדבר יבש אלא לענין זה דאם הנאסר כבר הוא דבר יבש ויש ס' כנגדו, החתיכה הנאסרת תחלה נשארת באיסורה וצריך להסירה משם אם מכירה, ואם אינו מכירה בטילה אם אינה חתיכה הראויה להתכבד. ואם הוא דבר לח, הכל מותר מאחר דאיכא ס' נגד מה שנאסרה תחילה."

ש"ך (סק"ד): הקשה על רמ"א מדוע כתב אם אינה חה"ל? הרי אפילו היא חה"ל – תיבטל בס' לפי שמיירי בחתיכה שבלעה איסור ובזה לא אמרינן חה"ל אינה בטילה אף באלף? (אלא רק אם איסורה מחמת עצמה).

וי"ל: שמיירי בבב"ח שהוא איסור מחמת עצמו אבל בשאר איסורים אינה אסורה מצד עצמה אלא מחמת שהיא בלועה מאיסור.

ועוד כתב ש"ך שבמקום הפסד מרובה אין אומרים בשאר איסורים לחים דין חנ"נ.

סעיף ב' – הוצאת חתיכה שנבלעה מאיסור מהקדרה.

רשב"א: חתיכה שיש בה חלב שנתבשלה בקדירה שיש בה ס' לבטל החלב צריך ליזהר שלא יסיר שום דבר מן הקדירה בעוד שחתיכות האיסור בתוכה שמא תישאר באחרונה בשעה שאין ס' לבטל החלב ותאסור מה שבקדירה. וגם לא יוציאנה בתחילה שמא חלב שבה יאסרנה.

ומה תקנתה? יניחנה עד שיצטנן התבשיל והקדירה.

טור: כל זה לפי סברתו (רשב"א) שאף לאחר שנתבטלה לא חזרה להיתרה אבל לפי מה שכתבתי (טור) שלאחר שנתבטל האיסור שבה בס' אינו אוסרה עוד וחוזרת להיתרה ואין לחוש.

ד"מ (סק"ב): כל זה למ"ד דלא אמרינן חנ"נ אלא בבב"ח אבל לדידן דאמרינן חנ"נ אף בשאר איסורים פשוט הוא שיסיר את החתיכה מהר ולא ימתין עד שתצטנן.

שו"ע: "חתיכה שיש בה חלב שנתבשלה בקדירה שיש בה ס' לבטל החלב, צריך ליזהר שלא יסיר שום דבר מהקדירה בעוד חתיכת האיסור בתוכה, דחיישינן שמא תשאר באחרונה בשעה שאין בקדרה ס' לבטל החלב. וגם לא יוציאנה תחלה, שחלב שבה יאסור אותה. ומה תקנתה, יניחנה עד שתצטנן הקדירה."

רמ"א: "ולפי מה דקיימא לן חתיכה נעשית נבלה, מסיר החתיכה האסורה משם, והשאר מותר."

פמ"ג: לאו דווקא חתיכה שיש בה חלב כמו שכתב שו"ע אלא ה"ה לכל חתיכה שבלעה איסור.

ועוד כתב: שכל זה מיירי בדבר גוש אבל באיסור לח שנפל לס' מותר להסירו אח"כ מהקדירה דכבר נתבטל האיסור.

יד אברהם: אסור לערות את החתיכה בקערה דחיישינן שמא לא יערה בפעם אחת ואפילו אם עירה בדיעבד – אסור.

לבוש: כשמוציא את החתיכה יזהר שלא יוציאנה בכף שאז תיאסר הכף, אלא יוציאנה בקיסם או כיו"ב וגם יזהר שבשעה שמוציא אותה לא תיגע החתיכה בקדירה שלא תאסרנה.

יד יהודה: גם לאחר שנצטננה הקדירה לגמרי אסור להוציא החתיכה בכף אלא בקיסם.

סימן קז – דין המבשל ביצה ודבר מיאוס הנמצא בתבשיל

סעיף א' – *דגים קטנים שנתבשלו ונמצא בהם דג טמא.

*ביצים שנתבשלו ביחד ונמצא דם/אפרוח באחת.

דגים

סמ"ג: דגים קטנים שנתבשלו ונמצא בהם דג טמא יש אוסרים אפילו מכירו וזורקו ויש ס' לבטלו. ויש מתירים.

ב"י: ביאור הדברים:

דעת האוסרים: הדג הטמא נמצא בתמחוי ויש לחוש שבשעה שעירה את הדגים מהאילפס לתמחוי לא עירה את הכל בבת אחת ולכן יתכן שהיה מצב שבו הדג הטמא נשאר באילפס עם מעט דגים ומעט מים עד שאין במים ובדגים הללו ס' כנגד הדג הטמא ונאסרו. וכשכילה לערות את הכל חזרו הדגים הטמאים שהיו באילפס וטמאו את מה שהיה בתמחוי ולכן אע"ג שיש בתמחוי ס' ויותר כנגד הטמא – הכל אסור.

דעת המתירים: גם אם נאמר שלא עירה את הכל בבת אחת ונשאר באילפס דג טמא עם מעט דגים אחרים קודם שעירה הכל לתמחוי – הכל מותר לפי שהדגים שבאילפס בטלים באלו שבתמחוי דח בתרי דאין להם דין בריה – מאחר שאין איסורן מחמת עצמן כי אם מחמת שבלעו מהאיסור.

ביצים

סמ"ג: אמנם ביצים שנתבשלו ונמצא באחת מהן דם או אפרוח הכל אסור לפי שאין רגילות לבשל הרבה ביצים ביחד ולכן טוב להמתין עד שיצטנן התבשיל קודם שיוציאם מן המים. ואם רוצה למהר יערה עליהם מים צוננים לצננן.

שו"ע: "המבשל ביצים הרבה, בקליפתן, לא יוצאם מהמים שנתבשלו בהם עד שיצטננו, או יתן עליהם מים צוננים לצננם ואחר כך יוציאם, משום דחיישינן שמא ימצא באחת מהן אפרוח, ואם היה מוציא מהם קודם שיצטננו שמא היתה נשאר אותה שיש בה אפרוח עם האחרונות והיתה אוסרתן, לפי שלא היה נשאר שם ששים לבטלה."

רמ"א: "ואם לא עשה כן, אלא עירה אותן לקערה ונמצא אחת מהן טרפה, יש אוסרין הכל דחיישינן שמא הטרפה נשאר לבסוף ולא היה ששים בקדרה לבטל ונאסר מה שבקדרה וחוזר ואוסר כל מה שבקערה. וכן בדגים קטנים שנמצא דג טמא בקערה ולא עירה כולם בפעם אחת אל תוך הקערה, דאז יש לחוש שמא נשאר האיסור לבסוף. ויש מתירין בכל ענין, דלא מחזקינן איסור לומר דנשאר האיסור בלא ס'. וכן עיקר. ואפילו לדעת האוסרים, אין לאסור הכלים שנתבשלו בו, דמעמידין הכלי על חזקתו."

ש"ך: לגבי הכלים כתב שהם מותרים רק לאחר מעל"ע דאז הוי ספיקא דרבנן – נטל"פ.

סעיף ב' – דבר מיאוס שנמצא בקדירה והוציאו בכף.

טור: "י"א זבוב או נמלה שנמצא בקדירה והוציאוהו בכף צריך ליזהר שלא לחזור ולתחוב הכף בקדירה לפי שכבר נאסר הכף כשהוציאו בו הזבוב מהקדירה דשמא לא היה בו ששים כנגדו ואם יחזור ויתחבנו לקדירה אוסרה אם אין ששים כנגדו ונראה שאין לחוש כיון שידוע כמה הוא האיסור הבלוע בכף א"צ ס' כנגד כל הכף אלא כנגד הזבוב הבלוע בה."

ר' ירוחם: אם נמצא הזבוב בתמחוי שהוא כלי שני וחילקו מתמחוי זה בשאר קערות בכף הכל מותר.

רא"ש: כף מלא תבשיל שלקחו מהקדירה ונמצא בו נמלה – מותר לפי שלא היה בנמלה אחד מס' במלוא הכף אבל בזבוב הנמצא בכף יש להגעיל הכף כי לא היה בכף ס' כנגד הזבוב.

ב"י: לפי מ"ש טור בסימן ק"ד בשם רשב"א שדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כגון נמלים, יתושים וזבובים – אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו – אם ההיתר רבה – מותרים – הרי שבכה"ג שאין לנו אלא פליטת הזבוב או הנמלה פשיטא דבכל גוונא שרי.

שו"ע: "זבוב וכיו"ב מדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם שנמצא בתבשיל זורקן והתבשיל מותר שאין פליטת דברים אלו הפגומים אוסרת."

רמ"א: "וכן המנהג פשוט אע"ג דיש מחמירין – דברי המקילין עיקר ואין לשנות המנהג."

ש"ך (סק"ג): במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר.

פמ"ג: העולם נוהגים להקל ומ"מ המחמיר תע"ב.

רדב"ז (שו"ת, סימן מ"ז): יש ליזהר שלא להוציא זבוב מכ"ר ע"י כף שמא תיאסר לפי שאין בכף ס' תבשיל כנגד הזבוב ואם חוזר ותוחבה בקדירה צריך ס' כנגד כולה לפי שנעשתה נבלה ואע"ג שידוע שיש ס' כנגד כל הכף בתבשיל – אין לסמוך על זה לפי שאין מבטלין איסור לכתחילה ולכן יוציא את הזבוב ע"י קיסם.

שולחן-גבוה: אין לחוש לדברי רדב"ז כיון דקי"ל דזבוב הוי נטל"פ ואין פליטתו אוסר כלל אמנם לכתחילה יש להוציאו בכף ביחד עם הרבה רוטב כדי לבטל הזבוב ובדיעבד אם אין שם ס' כנגדו – הכל מותר.

רמ"א: "וכן המנהג פשוט. אף על גב דיש מחמירין, דברי המקילין עיקר. ואין לשנות המנהג. ואם לקח עם הכף דג טמא מן הקדרה, או שאר דבר שאינו פוגם, אסור להחזיר הכף לקדרה. ואם החזיר, צריך ס' מן הקדרה נגד האיסור, ולא נגד כל הכף. אבל אם היה מעט מן התבשיל עם האיסור בכף והוחזר לקדירה, צריך ס' גם נגד מעט התבשיל, דהרי נעשה נבילה בכף."

ב"י: כל זה מיירי דווקא בכלי ראשון אבל בכלי שני כגון שחילק התבשיל מכלי שני לשאר קערות הכל מותר.

ביאור הגר"א: לעניין זה הכף היא כלי ראשון הואיל והוציאה מן הקדירה.

סימן קח – שלא לאפות היתר ואיסור בתנור אחד

הקדמה

סימן זה מתחלק לשני נושאים הקשורים זה בזה, סעיפים א'-ג' דנים בעניין אפיה של איסור והיתר ביחד או בזה אחר זה בתנור אחד. כיון שעיקר נושא זה הוא הריח היוצא מאחד לשני ממשיך סימן זה ויוצא לנושא השני שבו – משמעות הריח באיסורי הנאה.

בסעיפים א'-ג' נדון בעז"ה בדין אפיית איסור והיתר בתנור אחד. העקרונות של נושא זה מובאים בב"י בסימן צז. נראה משם בס"ד את העקרונות של אפיה בתנור אחד ואח"כ נלמד יתר פרטי הדינים הנלמדים מסימן זה.

סעיפים א'-ג' – שלא לאפות היתר ואיסור בתנור אחד.

גמרא פסחים עו: –

א. רב – בשר שחוטה שמן (נקט לרבותא) שנצלה עם בשר נבלה כחוש אסור – מפטמי מהדדי. לוי – בשר שחוטה כחוש שנצלה עם בשר נבלה שמן (נקט לרבותא) מותר – ריחא בעלמא ואינו כלום.

רש"י: הלכתא כלוי, תוס': הלכתא כרב.

ב. רב כהנא: פת שאפאה עם צלי בתנור – אסור לאכלה בכותח (מאכל חלב).

רשב"א: רב ולוי פליגי רק אם לפחות אחד מהם שמן אבל אם שניהם כחושים – כו"ע מודו דשרי – דבכה"ג ריחא לאו מילתא היא.

ר"ת: תנורים גדולים – מותר – לפי שהכל מכוסה היטב – הוי כשתי קדירות ועוד – שיש אויר הרבה בתנור וההבל מתפשט.

תנורים קטנים – אסור.

וכ"כ סמ"ק, סמ"ג, מרדכי ורשב"א.

סמ"ק: תנור גדול = תנור המחזיק יב' עשרונים של שיעור מצוות (לו' ליטרים).

רז"ה: תנור רחב מותר – לפי שיש בו הרבה אויר.

ב"י: משמע מדבריו דברחב קצת סגי ולא בעי יב' עשרונים.

רא"ש ותוס': תנורים שלהם אסור לפי שהם קטנים והיו מכסים פיהם וריחו של זה נכנס בריחו של זה אבל בתנורים שלנו שפיהם פתוח – אין לחוש.

הגה"מ: תנורים שלהם מותר לפי שפיהם למעלה אבל תנורים שלנו שפיהם מהצד מחזיקים ריחו ומפטם כל מה שבצידו – לכתחילה אסור.

("וזה היפך ממה שפירשתי…" לשון הגה"מ).

ב"י: נראה דליתא להגה"ה זו שלא נודע מי בעל דבריה שלא חילקנו חילוק זה ואדרבא – בתנורים דידן כתבו להקל.

או"ה: תנור פתוח מקרי אפילו רק הנקב שיוצא העשן, אבל סתום לגמרי לא.

הגהות אשר"י: ריחא מילתא היא אבל מותר לכתחילה לאפות פשטידא עם הפת לפי שהן מכוסות והתנורים גדולים. מיהו אם זב שומן מחוץ לפשטיד"א ונבלע בתנור – אעפ"י שהפת רחוקה מהפשטיד"א – אסור לאכלה אפילו במלח.

ולכן טוב ליזהר שלא לאפות שום דבר ביחד עם הפת דילמא זב השומן ולאו אדעתיה אלא יאפה כל אחד בנפרד (כשבינתיים יסיק התנור – עיין צז', ב').

ב"י: רא"ש הביא דעת רש"י ותוס' ולא הכריע ביניהם אמנם הטור כתב שרא"ש פסק כרש"י – ויתכן לומר שכתב כן לפי שהרא"ש כתב דברי רש"י לבסוף.

רי"ף: פסק כלוי – דאמר ריחא לאו מילתא היא מיהו ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לא לפי שבגמרא נאמר שצלאו היינו דיעבד ולא נאמר צולין או כיו"ב שהוא לשון לכתחילה.

ולגבי דברי רב כהנא – שפת שאפאה בתנור עם צלי אסור לאכלה עם כותח – כתב הרי"ף שטעמא – לפי שאם נתיר לאכלה בכותח יחשב הדבר כמי שמותר לכתחילה לצלות בשר שחוטה עם בשר נבלה.

ר"ן: כתב טעם אחר: דאי שרית ליה והבשר נרגש בהם ואי אכלי בכותחא – מתחזי כאכיל בב"ח ואסור.

ועוד יתכן שבב"ח הוא איסור שהחמירו בו יותר מבשאר איסורים.

רמב"ם (פט"ו מהמאכ"א הל"ג) פסק כרי"ף וז"ל:

"אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואעפ"י שאין נוגעין זה בזה ואם צלאן ה"ז מותר ואפילו הייתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור".

רשב"א: מדברי כולם נלמד דלכתחילה אסור לעשות כן ואילו מתלמוד ירושלמי נראה שללוי מותר אפילו לכתחילה ולכן יש לחוש לדברי הראשונים שאסרו לעשות כן לכתחילה ובדיעבד נראה דהלכה כלוי וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים.

מרדכי: נהגו נקיי הדעת דמגנצ"א לתקן כיסוי לפשטיד"א כשאופין אותה עם הפת אבל בלא כיסוי לא – ואסור לאכול הפת עם חלב.

לכיסוי זה יש נקב וכדי שלא יצא הריח, נהגו לכוף על נקב זה שפופרת. מיהו אם שוב נבקע הכיסוי מותר דהוי דיעבד ובכל זה מיירי שלא נוגע הפת בשומן.

ראבי"ה: לא אסר אלא בבשר שחוטה או נבלה שקולטים ריח ביותר בגלל הפיטום אבל דברי רב כהנא שרי גם לרב ולכן גם מאן דאית ליה – ריחא מילתא היא – פת שרי ואינם מקפידים על כך ואוכלים אותו בין עם בשר בין עם גבינה.

ב"י: "ולעניין הלכה – כיון שהרי"ף והרמב"ם ורוב המורים מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן להתיר בדיעבד אבל לכתחילה אסור לצלותם בתנור צר".

הגהת סמ"ק (מובא בד"מ סק"א): אף למ"ד ריחא לאו מילתא היא היינו שאינו נחשב נ"ט מיהו משהו עכ"פ איכא ונפ"מ לאיסור דאע"ג דלא שייך בו נ"ט עכ"פ אסור הוא במשהו.

טור: "ריח של איסור שנתערב בהיתר כגון בשר נבלה שצלאו בתנור עם בשר שחוטה פליגי בה רב ולוי רב אסר ולוי שרי ופסק רש"י כלוי דשרי וכ"כ בה"ג ור"ת פסק כרב דאסר אפילו בשר נבלה כחוש עם בשר נבלה שמן דריחא כי האי מילתא היא. וכתב הרשב"א הסכמת רוב המורים להתיר מ"מ לכתחילה אסור לצלותם בתנור צר… ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת וכתב דווקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחים אין לחוש".

שו"ע: "אין צולין בשר כשירה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור אחד ואעפ"י שאין נוגיעם זה בזה ואם צלאן הרי זה מותר ואפילו הייתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה ואם התנור גדול שמחזיק יב' עשרונים ופיו פתוח מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיו"ב מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום".

כרו"פ: אם נוגעים זה בזה אסור כולו.

פמ"ג: אם הוא כחוש – סגי בנטילת מקום ובשמן אסור כולו אא"כ יש ס' נגד האיסור.

דבר ששייך בו שמנונית אסור לכתחילה אפילו שניהם כחושים חוץ מפת דלא שייך בו עניין שמנוניות כלל.

ש"ך: במקום שאין אלא ריחא בלבד – בדיעבד שרי אבל אם יש חשש שמא זב מזה לזה אסור אפילו דיעבד.

ש"ך: טוב להחמיר גם אם אחד מהם מכוסה.

פמ"ג: דווקא בכיסוי בבצק יש להחמיר אבל בכיסוי ממש מותר אף לכתחילה וכן דוקא כשהוא דבר חריף אבל אם אינו דבר חריף אפילו בכיסוי בבצק שרי.

או"ה: אוסר בזה לכתחילה.

יד יהודה: נכון להחמיר לכתחילה משום שדרך הבצק להיבקע ע"י האש ואם שניהם כחושים נראה להתיר בזה לכתחילה.

רמ"א: לכתחילה יש להחמיר אפילו בתנור גדול ובדיעבד יש להקל אפילו בתנור קטן.

פמ"ג: כששניהם מגולים – אבל אם אחד מכוסה היטב מותר לכתחילה אפילו בתנור קטן שסתום מכל צד.

עכו"ם שאפה פת עם איסור

רמ"א: עכו"ם שאפה פת עם איסור אסור לקנות אותו פת אם יש לו פת אחר דמקרי לכתחילה אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם (בשר בחלב) דלעניין זה מקרי דיעבד.

ש"ך (סק"ו): קניה מגוי נחשב דיעבד ואפילו יש לו בריוח מותר לקנות מגוי משא"כ הכא משום דבפת החמירו יותר שלא לקנות מגוי משום דעל הלחם יחיה האדם.

– לכאורה משמע מדברי רמ"א שפת שנאפתה ע"י גוי עם איסור מותר לאכלה ואפילו אם נאפתה עם בשר מותר לאכול הפת עם חלב.

הגר"א: הקשה שהרי אפשר לאכול את הפת בלא חלב וא"כ הוי לכתחילה ונשאר בצ"ע.

פר"ח: פסק דאסור לאכלו עם חלב – דהוי לכתחילה.

פמ"ג: הסומך על הרמ"א בזה לא הפסיד.

הפסד מרובה

רמ"א: לגבי כל הדין הנ"ל כתב הרמ"א שבמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד אפילו סתום לגמרי.

ש"ך (סק"ח): מיירי בהפסד מרובה דווקא.

פמ"ג: – סתום לגמרי וקטן – אין להחמיר במקום הפסד מרובה.

– אין הפסד מרובה יש להחמיר בסתום לגמרי אפילו בתנור גדול.

מהרש"ל: תנור סתום לגמרי אפילו הוא גדול יש לאסור בדיעבד אפילו בהפסד מרובה.

דבר חריף

מרדכי (פג"ה): דבר חריף כגון בצל שנצלה עם איסור – לכו"ע אסור דהואיל והוא דבר חריף שואב האיסור אצלו.

או"ה: נמי פסק הכי וכתב עוד שה"ה אם האיסור חריף אפילו בתנור גדול.

רמ"א: "אם האיסור דבר חריף וכ"ש אם ההיתר דבר חריף – ריחא מילתא היא ואפילו בדיעבד אסור אם שניהם מגולים אבל אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא – מותר".

ש"ך: גם אם אחד מכוסה – לכתחילה טוב להחמיר.

פמ"ג: דבר חריף אפילו שניהם כחושים – אוסר בדיעבד.

מהר"מ: מה שכתב רמ"א: "כ"ש אם ההיתר דבר חריף" – אסור אם שניהם מגולים הואיל וההיתר שהוא דבר חריף – שואב את האיסור אצלו.

רעק"א: לעניין כיסוי בבצק הקשה מה מהני אם האיסור מכוסה בבצק הרי עכ"פ הבצק בולע הריח ונאסר שהרי הוא מגולה לאיסור? ונשאר בצ"ע.

יד יהודה: גם בדבר חריף לא אמרינן ריחא מילתא היא אלא באיסור עצמו אבל אם הוא איסור בלוע – אף בדבר חריף ריחא לאו מילתא הוא ולכן שרי במכוסה בבצק.

אפיה/צליה תחת המחבת

תוס' (סימן צז): תחת המחבת – שאופין תחתיה פשטיד"א – ריחא מילתא היא כמו תנורים שלהם.

ביאור: אופים/צולים בתבנית דבר מאכל ומכסים אותו במחבת ויוצא א"כ שמה שנאפה תחת המחבת נאפה במקום סגור בלא פתחים ויתכן שדינו כתנור קטן וסתום מכל צד שאסור. נראה לקמן בס"ד דין זה.

רמ"א: "אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת מגולין אסור אפילו בדיעבד וה"ה אם אפו בכה"ג פת עם בשר אסור לאכלו עם חלב אבל בזה אחר זה אין לחוש אא"כ הזיע המחבת משניהם דאז אסור אפילו בזה אחר זה אם היו שניהם מגולים דהוי ככיסוי של קדירה…"

ש"ך (סקי"ב): בזה אחר זה אין ריח ופיטום בכלי שיהיה לו מה להפליט למאכל אך עכ"פ בעינן שלא יגע המאכל ממש במחבת דאל"כ אסור אפילו בזה אחר זה.

פמ"ג: לכתחילה אסור לאפות ולבשל תחת מחבת אפילו בזה אחר זה – דלא שרי אלא בדיעבד.

יד אברהם: אם אפו פת עם בשר בזה אחר זה מותר אף לכתחילה לאכלו בחלב אף דהוי דשיל"מ.

בישול בקדירה (ב')

גמרא ע"ז יא: – "… לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדירות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים…"

רשב"א: עפ"י הגמרא הנ"ל כתב דלא אמרינן ריחא מילתא היא אלא לצלי אבל לא לקדירה כיון שכל אחד בקדירה בפ"ע ליכא ריחא כולי האי שיכול לעבור מקדירה אחת לחבירתה.

ובתוה"ק כתב שאם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתוך תנור צר ואפילו פה הקדירה מגולה מותר אפילו לכתחילה שאין ריח המתבשלים גדול כל כך.

ר"ן: עיר שיש בה ע"ז אפילו מאן דפסק כרב דאמר ריחא מילתא היא ה"מ בצלי אבל בקדירה לא.

מהרי"ו: אסור להטמין תבשיל של בשר עם תבשיל של חלב דחיישינן שמא יזוב מאחד מהם תחת חבירו ובדיעבד אין לחוש לזה לפי שהקדירות מכוסות.

ד"מ: תנור שהוא סתום מכל צד יש בו משום ריחא מילתא היא אפילו בקדירה ואסור לכו"ע.

או"ה: בתנור מגולה או ע"ג כירה אסור לבשל ב' קדירות זו בצד זו דחיישינן לניצוצות שנתזים מזו לזו – אמנם בדיעבד אין לחוש.

ד"מ: ב' קדירות זו אצל זו אף לכתחילה אינו אלא חומרא בעלמא.

שו"ע: בהמשך לסעיף א כתב: "בד"א בצלי, אבל אם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור קטן ופיו סתום מותר אעפ"י שפי הקדירות מגולה."

רמ"א: "ודווקא שהתנור פתוח קצת אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור ואפילו בדיעבד יש מחמירים ואוסרים אם האיסור וההיתר מגולה ובמקום הפסד מרובה יש להקל".

חוו"ד: כל זה מיירי בדבר שיש בו שמנונית אבל בדבר כחוש אף בתנור קטן וסתום לגמרי יש להקל בדיעבד גם שלא במקום הפסד מרובה.

פמ"ג וב"ח: מקילים כרמ"א במקום הפסד מרובה.

מהרש"ל: מחמיר ואוסר אפילו בהפסד מרובה.

ש"ך (סקט"ז): בבישול שרי לפי שהקדירה מפסיקה בין האיסור וההיתר שהרי הם מתבשלים בב' קדירות כל אחד בפ"ע וה"ה בצלי אם צלאן כל אחד בפ"ע בקדירה משלו.

ולגבי מ"ש רמ"א דווקא כשהתנור פתוח כתב ש"ך (סקי"ז) שזהו ההבדל בין בישול וצליה דבצלי בכה"ג אינו מותר אלא בדיעבד ואילו בבישול מותר אף לכתחילה לפי שאין ריח הבישול מפטם כל כך.

שמנונית שעל המרדה (ג)

מרדה – כלי העשוי כעין כף להוציא הפת מן התנור.

גוי שאפה פשטיד"א של איסור והוציאה מן התנור באותה מרדה שמוציא בה את הפת – יש לדון בזה;

תוס' (ע"ז סו:): שמנונית איסור שנמצאת על המרדה אסור ליתן עליה היתר כל היום – מיהו כשהיא אינה בת יומא מותר להשתמש בה אפילו לכתחילה ולא גזרינן שאינה בת יומא אטו בת יומא שהרי אי אפשר, שהגוי לא ישמע לו לעשות מרדה בכל פעם ופעם שישפך עליה איסור.

פמ"ג: לפי זה משמע שאם היא מרדה של ישראל אסור אפילו כשאינה בת יומא אלא צריך לקנות מרדה חדשה.

שו"ע: "אם יש שמנונית של איסור על המרדה שקורין פאל"א אסור ליתן עליה היתר כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה משום דא"א בעניין אחר."

רמ"א: "כל זמן שהיא בת יומא לא מהני בה הגעלה ולא קליפה בכלי אומנות".

ש"ך (סק"כ): אלא צריכה ליבון וכיון שא"א ללבנה (שהיא עשויה עץ) אין לה תקנה.

ט"ז (סק"ז): רק אם המרדה בת יומא היא אוסרת. אבל אינה בת יומא פשיטא שאינה אוסרת. ועוד כתב הט"ז (שם) שאם המרדה בת יומא ובדיעבד נתן פת היתר עליה נאסרה הפת ודווקא הפת הראשונה שהוציא במרדה זו לאחר שהוציא פשטידא של איסור בעזרתה ואם אינו יודע איזו פת ראשונה – כל הפת מותרות משום שהפת הראשון בטל ברוב כיכרות הלחם שנאפו אח"כ.

יד יהודה: קשה לסמוך אהא; דבפעם הראשונה שהוציא פת נתקנח כל השומן האסור מעל המרדה ולכן רק אם הוציא כל כך הרבה פת עד שיש אומדן דעת וסברא ישרה שכבר נתקנח כל השמנוניות שעליה – האחרות מותרות.

סעיף ד' – פת חמה שמונחת על חבית יין נסך.

גמרא ע"ז סח:/סז. – "האי בת תיהא עכו"ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו"ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר. אביי אמר אסור – ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא … אמר רב מרי כתנאי – הרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר ור' יהודה מתיר ר' יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורין מפני שהשעורין שואבות…

מ"ס ריחא מילתא היא ומ"ס ריחא ולא כלום היא… אמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה והא דידי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי".

ביאור:

בת תיהא– פירש רש"י נקב שעושים בחבית כדי להריח בפה את היין ויודעים אם הוא טוב או לא. אם היין של ישראל מותר לעכו"ם להריח אותו ולא חישינן שמא יגע בו ויטמאו.

ולעניין אם מותר לישראל להריח דרך בת תיהא יין של עכו"ם נחלקו אם מותר או לא שהרי איסור הנאה מיין נסך יכול להיות גם בריח היין ולכן יש מחלוקת אם ריחא מילתא היא – ולהחשיבה כאיסור הנאה או שריחא לאו מילתא היא ויהיה לו מותר.

אגב מחלוקת זו – מובאת בגמרא ברייתא לגבי פת חמה שהונחה על חבית של יין של תרומה, ר"מ – אוסר, ור' יהודה מתיר, ור' יוסי מתיר בשל חיטין אבל בפת של שעורין לא לפי שהשעורין שואבים יותר.

ובגמרא סוכמה מחלוקת זו:

א. פת חמה וחבית פתוחה – לדברי הכל אסור.

ב. פת צוננת וחבית מגופה – לדברי הכל מותר.

ג. פת חמה וחבית מגופה/פת צוננת וחבית פתוחה – פליגי.

ב"י: "וכיון דקי"ל כר' יוסי לגבי ר' מאיר ור' יהודה בכולהו גווני שרי בר מפת חמה וחבית פתוחה ומיהו ה"מ בפת חיטים אבל בפת שעורים אסור כדקאמר ר' יוסי".

או"ה: מיירי שהפת מונחת ממש נגד המגופה.

שו"ע: "פת חמה שמונחת ע"ג חבית פתוחה של יין נסך אסורה (ודווקא אם מונחת נגד המגופה) אבל אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה או פת חמה וחבית מגופה (סתומה) מותר ואם היא פת שעורים אסור אם הפת חמה אפילו חבית מגופה."

פר"ח: השיג על המחבר והתיר גם ביין נסך אף בחבית פתוחה ופת חמה.

ירושלמי: כל זה מיירי בפת שלימה אבל בפרוסה אסור אפילו בצונן.

סעיף ה' – אם מותר להריח יין נסך.

רש"י (ע"ז סו:): בת תיהא – נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים. וכ"פ הערוך, רשב"א ורמב"ן.

תוס' (שם): הוסיפו שדרך נקב זה נותנים קנה כדי להריח.

ריב"ש: אסור לטעום דבר איסור אף אם אינו אוכלו.

טור: "וכן מותר להריח בבת תיהא דיין נסך – פירוש נקב שעושין בחבית להריח משם ביין אם הוא טוב."

שו"ע: "מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב."

לרבותא נקט בפיו וכ"ש דשרי להריח באפו.

רמ"א: "אבל אסור לטועמו אעפ"י שאינו בולעו. ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה אבל מותר לזלף סתם יין דמותר בהנאה".

ש"ך (סקכ"ד): כל איסורי אכילה שאינם אסורים בהנאה אסור גם לטועמן.

פתחי תשובה: דן בשאלה אם מותר לשאוף טבק מגויים (לעשן סיגריות תוצרת חוץ) כי לפעמים מזלפים עליו יין, והעלה להתיר להלכה.

פר"ח: יש ליזהר שלא להבעיר סיגריה מנר של חלב מפני ששואב לחלוחית החלב.

סעיף ו' – תבליני יין נסך.

רשב"א: גויים ששמים פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין כדי לתת בהם טעם – מותר להריח בהם אף לכתחילה לפי שאין היין נותן בהם כוח, אדרבא – התבלין נותן טעם ביין ולא היין בתבלין.

ועוד – המריח מהם אינו מתכוין להנות מהיין אלא להנות מהתבלין.

ומ"מ לבשמים להבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך.

שו"ע: "שק של פלפלין וזנגביל שמשימים בקנקני יין נסך מותר להריח בהם אבל לבשמים דהבדלה אסור".

יד יהודה: אם כוונתו להנות מריח היין פשוט שאסור.

סעיף ז' – בשמים של ע"ז.

רשב"א: בשמים של ע"ז, כלאי הכרם ושל ערלה אסור להריח בהם לפי שאסורים בהנאה.

ארחות חיים: זה הכלל – כל דבר שאינו עשוי לריח – ריחו לאו מילתא הוא ואם הוא דבר שעומד להריח כגון ורד והדר – אסור להנות מהריח (אם הוא אסור כמובן).

שו"ע: "בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם".

פר"ח: דברים המותרים בהנאה ואסורים באכילה אעפ"י שעיקרן עומד לריח – מותר להריחם ולברך עליהם.

סימן קט – דין יבש ביבש שנתערב

הקדמה

– מדאורייתא יבש ביבש שנתערב זה בזה בטל ברוב עפ"י הפסוק "אחרי רבים להטות", והיינו דחד בתרי בטל.

– הדינים שנראה לקמן מיירי בחתיכה שאינה חשובה או שאינה ראויה להתכבד דאי הוי חה"ל או כיו"ב מהדברים החשובים שאינם בטלים, בין במינן ובין בשאינם מינן אינם בטלים אף באלף.

– איסור בטל ברוב רק אם הוא ניכר ואינו נבלל לגמרי בתערובת אבל אם יכול להכיר את האיסור אין לו ביטול עולמית בין לח בין יבש ויש להסיר את האיסור גם אם הדבר כרוך בטורח גדול ואין בזה חילוק בין אם הוא איסור דאורייתא או איסור דרבנן, אלא לעו לם איסור ניכר אינו בטל.

– לעניין איסור הנאה יש מחלוקת:

מהרי"ט: באיסור הנאה לא שייך ביטול כל זמן שנהנה מהביטול.

דרכ"ת: אף באיסור הנאה שייך ביטול.

– יש עוד לחלק בדין יבש ביבש אם נתערב ע"י בישול או לא ע"י בישול.

סעיף א' – יבש ביבש שנתערב שלא ע"י בישול.

משנה חולין (פג"ה): גיד הנשה שנתבשל עם הגידים – בזמן שאינו מכירו כולם אסורים וכן חתיכה של נבלה או של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שאינו מכירן כולן אסורות.

גמרא(שם): מקשים מדוע אינם בטלים ברוב? ומתרצים: בריה/חה"ל שאני.

ב"י: משמע מהכא דאי לא הוי טעמא דבריה או חה"ל הוו בטלי ברוב.

טור: חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלה אפילו חד בתרי.

תוס', רא"ש, רשב"א ור"ן: אפילו איסורא דרבנן ליכא.

ראב"ד, רש"י ורמב"ן: מדרבן בעינן ס'.

ר"ן ורשב"א: הביאו ראיה לדבריהם נגד ראב"ד וסיעתו – מגמ' ב"מ נב: – תרומה וביכורים עולין באחד ומאה משא"כ במעשר דבטל ברובא דהיינו חד בתרי ומיירי יבש ביבש – דאי לח בלח בעינן ס'.

רשב"א: רוב הראשונים הסכימו דיבש ביבש בטל ברוב ועושים אנחנו מעשה עפ"י זה.

ב"י:יבש ביבש חד בתרי בטל לאפוקי דבר לח או שנימוח או שמתפשט. ומקרי יבש ביבש כל דבר שהוא עומד בפ"ע ואפילו הוא מעורב עם אחרים או מבושל במים או משקים אחרים.

טור: יבש ביבש בטל חד בתרי אפילו מין בשאינו מינו.

ר"ן וסה"ת: יבש ביבש בטל חד בתרי רק מין במינו אבל מין בשאינו מינו לא אלא צריך ס' לפי שאם יבשלם יתן האיסור טעם בהיתר וכיון דבמין בשאינו מינו אזלינן בתר טעמא וטמא אינו בטל – הוי איסור דאורייתא.

רא"ש: יבש ביבש שאינו מכירו – האיסור בטל חד בתרי ומותר לאדם אחד לאכול את כולם ביחד אעפ"י שבודאי אוכל הוא את האיסור. ולא בעינן דבו בני אדם יאכלוהו כדי שיהיה ספק אם אחד אכל את האיסור או חבירו והוי קולא.

סמ"ק: אחר שנתבטלו- כולן מותרים אפילו נתבשלו יחד ואפילו הרטב מותר מן הדין.

רשב"א: צריך לאכלם אחת אחת ולא לבשלם ביחד. ומותר לאדם אחד לאכלן אחת אחת – בזו אחר זו לפי שכל חתיכה שאוכל אמרינן שהיא ההיתר ואפילו באחרונה. אבל אם אוכלן כולן בבת אחת א"א לומר כן.

ש"ך(סק"ז): עפ"י זה מותר גם לאכול אחת ואח"כ שתים או שתים ואח"כ אחת ובלבד שלא יאכל את כולן בבת אחת. וכ"פ פמ"ג ואחרונים.

פרי-תואר: חולק וס"ל שטין לאכול אלא אחת אחת.

סמ"ג: יש להחמיר שלא יאכלן אדם אחד לפי שודאי אוכל האיסור.

סה"ת: אין צריך להשליך חתיכה אחת כנגד האיסור אע"ג שלגבי תרומה שנתערבה בק' של חולין בטלה ומותר הכל לזרים, מיהו צריך להרים אחד כנגד התרומה – התם טעמא מפני גזל הכהן אבל באיסור שבטל בהיתר ליכא משום גזל ולא צריך ליטול אחת כנגד האיסור.

רש"י: הצריך להשליך אחת לכלב או לנהר.

יד-יהודה: אם הוא איסור הנאה – ישליך חתיכה אחת ואם הוא איסור אכילה יתן לגוי.

מנחת יעקב: אם נפלה חתיכה אחת לים – יש להקל בזה ומהני.

חוו"ד: פסק דלא מהני אם נפלה חתיכה אחת לים אלא צריך להשליך בעצמו חתיכה נוספת.

הגהת ש"ד: דברי רש"י מנהג חסידות הם ולא מעיקר הדין (דדרך גנאי הוא שיזדמן לו שום מאכל איסור לפיו) ומ"מ הסומך על דברי המקילין לאכלן כאחת ולאדם אחד – לא הפסיד.

או"ה: טוב להחמיר ולאוכלו ב' בני אדם.

שו"ע:"חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינה יבש ביבש חד בתרי בטיל ומותר לאוכלן אדם אחד כל אחת בפני עצמה אבל לא יאכל שלושתן יחד. ויש מי שאוסר לאוכלם אדם אחד אפילו זה אחר זה."

ש"ך(סק"ב): ואם הוא מין בשאינו מינו צריך ס'.

רמ"א:" וכן יש לנהוג לכתחילה. ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לעכו"ם ואינו אלא חומרא בעלמא וכל זה כשנתערב במינו אבל שלא במינו ואין מכירו אפילו יבש ביבש צריך ס' ואין חילוק בכל זה אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא."

ש"ך(סק"ג): לגבי קמח כתב שהוא נחשב לח בלח לפי שהוא נבלל. ולא כדברי התוס' (יבמות פ"ב) דס"ל קמח בקמח לא הוי לח בלח אלא כשהוא רותח.

פר"ת ודגמ"ר: קמח בקמח הוי יבש ביבש ויש לסמוך על המקילין בזה.

פמ"ג: אין להקל בזה נגד דעת הש"ך ורוב הפוסקים ס"ל דקמח הוי לח בלח.

ט"ז(סק"ב): איסור שנתבטל ברוב קודם הבישול נעשה היתר גמור א"כ מדוע יאסר אח"כ מהתורה ע"י בישול?

ותירץ: כשאין טעם האיסור מורגש בפ"ע כאשר רבה עליו טעם ההיתר שהוא רוב מוחלט – אז נעשה האיסור היתר גמור ומותר לגמרי. אבל הכא בנ"ד מיירי שטעם האיסור מורגש בפ"ע ולכן גם אם בטל חד בתרי – אם יתבשל יתן טעם האיסור בהיתר ויהי נרגש טעמו ולכן יש לאוסרו. דטעמא אסור מדאורייתא.

סעיף ב' – יבש ביבש שנתערב ואח"כ בושלה התערובת.

רשב"א: עבר ובשלן כאחת אסור לאוכלן אפילו כל אחת בפ"ע לפי שהרוטב נאסר בנ"ט ונבלע בחתיכות ובבישול חוזר האיסור להתערב בהיתר ודינו כשאר האיסורים הנבללים דבעינן ס'.

ר"ן: יבש ביבש חד בתרי – ה"מ לאכלן כ"א בפ"ע אבל לבשלן כולן כאחת – כל היכא דליכא ס' אסור לפי שיש נ"ט האיסור בהיתר ע"י הבישול.

רא"ה: כל שנתבטל חד בתרי – כיון שלאכול כל אחד בפ"ע מותר – אם בא לבשלן כאחד מרבה עליהם כדי שיעור ס' ומבשלן לכתחילה ואין כאן משום מבטל איסור לכתחילה.

הגהת ש"ד: לפי מ"ש סמ"ג לעיל שאין לאכלן אדם אחד נראה שה"ה שאסור לבשלם בקדירה אחת ואפילו להאכילן לשני בני אדם – לפי שהרוטב ודאי אסור מהתורה.

רא"ש:

ר' ירוחם: בבישול – הרוטב נאסר מהאיסור ולמ"ד שאפילו יבש ביבש מותר כיון שהיה בטל כבר בעודו יבש – ליכא להאי סברא לפי שאין אנו מוצאים שום דבר שמותר לאכלו ורוטבו יהיה אסור.

או"ז: דבר יבש ואינו אסור אלא מדרבנן אפילו נתערב חד בחד מותר לאכלו בב' בני אדם.

ב"י: דעת יחיד הוא ואין לסמוך עליו.

שו"ע: "יבש ביבש שנתבטל חד בתרי אם בישלן כולן כאחד ואפילו לאכול כל אחד בפני עצמו אסור אם אין שם ס' מפני שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות. ואם רוצה לבשלן יחד ואין שם ס' מותר להרבות עליהם כדי שיעור ס' ולבשלם ואין בו משום מבטל איסור."

ט"ז(סק"ג): כיון שכ"א בפ"ע מותר – שהרי נתבטל ברוב לפיכך אין כאן משום מבטל איסור לכתחילה.

רמ"א: "ויש אומרים דאם נודע התערובת קודם שנתבשלו יחד – הכל שרי דאין חוזרים ונאסרים מאחר שנתבטל ביבש. ובתקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ולהתיר."

חמודי-דניאל: אפילו הפסד מועט.

ש"ך(סקי"ב): אם בישלו בשתי קדירות קודם שנודע התערובת – אסור, ולאחר שנודע התערובת – מותר, לפי שידיעת התערובת גורמת לביטול וכל זמן שלא נודע אינו בטל – אפילו מדאורייתא.

בה"ט: אסור לבטל איסור בשבת או משום דאין לך תיקון גדול מזה.

סימן קיא – דין כלים טריפות שנתערבו בכשרות

הקדמה

ב"י (תחילת הסימן): "מ"ש מספר תורת הבית (קצר ב"ד ש"ב כא:) קאי לכל דברי סימן זה ולפי שלא נמצא לפוסקים דבר בזה העתיק רבינו דבריו ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו לכתוב מוצא מקום דינים אלו כפי מה שכתבם הרשב"א עצמו בתורת הבית הארוך."

סעיף א' – ב' קדירות וב' חתיכות של או"ה שנתערבו אלו באלו.

גמרא יבמות פא.: פליגי ר' יוחנן וריש לקיש לגבי תרומה בזמן הזה; רי יוחנן ס"ל דתרומה בזמן הזה הוי דאורייתא ור"ל ס"ל דרבנן.

שם פב./: – "שתי קופות – אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין – אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו בתוך אלו – הרי אלו מותרים, שאני אומר: תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין בתוך חולין נפלו; ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר: אע"פ שלא רבו חולין על התרומה; בשלמא לריש לקיש, קסבר: בדרבנן נמי רבויא הוא דבעינן, אלא לרבי יוחנן קשיא! הא מני? רבנן היא, ואנא דאמרי כרבי יוסי; דתניא בסדר עולם: אשר ירשו אבותיך וירשתה – ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן…"

ביאור:שני איסורים ושני היתרים שכל אחד נתערב בשני עד שנהיו שתי תערובות תלינן להקל ולומר שהאיסור הלך לאיסור וההיתר להיתר.

ריש לקיש אמר והוא שההיתר רבה על האיסור.

ר' יוחנן חולק וס"ל שלא בהכרח בעינן היתר רבה על האיסור ומקשים על ר' יוחנן – שלפי ר"ל מסתברא לפי שהוא סובר שתרומה בזמן הזה הוי דרבנן וא"כ שפיר דמי דבעינן רבויא שס"ל לר"ל שגם בדרבנן בעינן רבויא. אמנם לר' יוחנן קשיא – כיון דס"ל דתרומה דאורייתא מי תלינן לקולא באיסורא דאורייתא?

תירוץ: מה שאמר ר' יוחנן בדף פא. שתרומה האידנא מדאורייתא אליבא דר' יוסי קאמר אבל הוא עצמו ס"ל דתרומה האידנא מדרבנן וכדר"ל.

ב"י: "הנה שבאיסורין שעיקרן של דיבריהם אמרו כן."

דהיינו שכל הדין שנידון בו לקמן מיירי באיסורי דרבנן.

תוספתא תרומות (פ"ח הי"ג): "היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן נתן הרי אני אומר משל חולין נתן."

ד"מ (סק"א):נימוקי יוסף כתב שאיסורים חמורים ששיעורן במשהו לא תלינן לקולא אפילו באיסור דרבנן אם אין רוב בהיתר כנגד האיסור.

– עפ"י המקורות הנ"ל פסק הרשב"א (תוה"ק, ב"ד, ש"ב, כא:):

א. ב' קדירות אחת של היתר ואחת של איסור, וב' חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור; אם נפלו החתיכות לקדירות ולא ידוע איזו חתיכה נפלה לאיזו קדירה – מותרים – לפי שתולים לומר שהאיסור נפל לאיסור וההיתר להיתר.

ב. קדירה אחת של היתר, וב' חתיכות; אחת של היתר ואחת של איסור; אם אחת מן החתיכות נפלה לתוך הקדירה ולא ידוע איזו מהן – תולין להקל ואומרים שחתיכת ההיתר נפלה.

ג. חתיכת איסור אחת, וב' קדירות; אחת של איסור ואחת של היתר; ונפלה החתיכה לאחת מהקדירות ולא ידעינן לאיזו מהן נפלה – תולין להקל ואומרים שנפלה לקדירת האיסור.

שו"ע: "שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור, ולפניו שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור; אם החתיכה היא מאיסור דרבנן, כגון שומנו של גיד, ונפלו אלו לתוך אלו, מותרים, שאנו תולים לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של היתר. ואפילו אם ההיתר שבקדרה אינה רבה על שלפניה. וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה, ונפל בה אחת מאלו שתי החתיכות, ואין ידוע איזו היא, אנו תולין דשל היתר נפלה, אפילו אין ההיתר רבה על האיסור. או אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן, ויש שתי קדירות, אחת של היתר ואחת של איסור, ואין ידוע לאיזו נפלה, גם בזו תולין להקל."

ש"ך (סק"ה): בחה"ל נמי אמרינן הכי לפי שדבר חשוב אינו בטל הוי דרבנן א"כ ש"ד ספיקא דרבנן לקולא.

פמ"ג: אם הוא דשיל"מ לא אמרינן ספיקו לקולא לפי שבדשיל"מ גם בספק דרבנן יש להחמיר.

פר"ח: אין חילוק בזה בין אם שתי הקדירות הן של אדם אחד או של שניים וכן בשני בני אדם אין חילוק אם באו לשאול כאחד או בזה אחר זה.

ש"ך (סק"ד): מיירי ששתי החתיכות לא נתערבו אחת בשניה קודם נפילתן אלא שהן ניכרות איזו אסורה ואיזו מותרת שאם לא נאמר כן ונאמר שנתערבו אחת בשניה קודם לכן -א"כ כל אחת מהן הוי גופו של איסור דאיתחזקא איסורא ותו לא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא.

– רוב האחרונים חולקים על הש"ך וס"ל דאף באיתחזק איסורא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא.

סעיף ב' – איסור רבה על ההיתר.

מהסוגיא ביבמות פב: דאמר ר' יוחנן דלא בעי היתר רבה על האיסור – משמע שאמנם אינו סובר דבעינן היתר רבה על האיסור אך מ"מ בעינן שיהיו שווים ולא שיהיה האיסור רבה על ההיתר (ב"י).

שו"ע: "בד"א שתולין בכל אלו להקל אפילו אין ההיתר רבה על האיסור – שאין האיסור רבה ג"כ על ההיתר אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל."

ש"ך (סק"ו):מה שצריך שיהיה לפחות מחצה על מחצה ולא שרינן אם האיסור רבה על ההיתר היינו דווקא בב' קדירות ובב' חתיכות או בב' קדירות וחתיכה אחת שכך יכול להיות מאד שלא נפל האיסור כלל לקדירה. אבל הרא"ה בבדק הבית חולק על הרשב"א וס"ל דאף בב' קדירות מותר גם אם האיסור רבה על ההיתר מטעם ספיקא דרבנן לקולא.

יד יהודה: ב' קדירות וחתיכת איסור אחת או ב' חתיכות וקדירה אחת יש להקל אפילו שלא בהפסד מרובה.

ב' קדירות וב' חתיכות יש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ובמקום הפסד מרובה יש להקל אף בהא.

סעיף ג' – איסור תורה.

טור: "היה האיסור של תורה אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה."

ב"י: "כבר נתבאר דבהדיא אמרו בגמרא דבדאורייתא לא אמרינן שאני אומר."

שו"ע: "היה האיסור של תורה אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה."

ש"ך (סק"ח): דווקא מין במינו בטל אם ההיתר רבה דמדאורייתא סגי ברוב אך אם אינו מינו בעינן ס'.

פמ"ג: מיירי באיסור תורה ודאי אבל אם הוא ספק איסור תורה נמי אמרינן שאני אומר דהוי ספק ספיקא.

סעיף ד' – מין במינו ומין בשאינו מינו באיסור תורה.

טור: "היה ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה תולין להקל כיצד שתי קדרות אחת של בשר שחוטה ואחת של בשר נבלה ונפל חתיכת נבלה לתוך אחת מהן אם ההיתר שבקדרות ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבלה תולין להקל לפי שדבר תורה מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ששים וכיון שאינו אלא דרבנן מקילינן היו שתי הקדרות ממין אחד והאיסור ממין אחר אין תולין להקל עד שירבה ההיתר ששים על האיסור מפני שאין מתבטל מין בשאינו מינו דבר תורה בפחות מששים."

וכ"פ שו"ע.

רש"י (חולין צח: ד"ה לטעם): יש מקילין בזה כל זמן שאין בו כזית בכדי אכילת פרס.

ט"ז (סק"ה): מין בשאינו מינו בטל אם יש בהיתר ס' כנגדו ואפילו הוא חה"ל. דמן התורה חה"ל בטל ומדרבנן הוא דאינה בטילה אף באלף.

סעיף ה' – ב' קדירות של היתר וב' חתיכות; אחת של איסור ואחת של היתר.

טור (בשם רשב"א): "היו כאן שתי קדירות של היתר ולפניהם שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו שתיהן אסורות אפילו באיסור דרבנן שא"א לתלות באחת יותר מבחבירתה בד"א כשאין בשום אחת מהן כדי לבטל האיסור אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות שאני אומר האיסור נפל לתוך אותה שיש בו כדי לבטלו ואין חילוק בין אם שני הקדרות של אדם אחד או משל שני בני אדם."

וכ"פ שו"ע.

רמב"ן: חילק בין שהקדירות של אדם אחד או של שני בני אדם שאם הם של אדם אחד אסורות ואם הם של שני בני אדם מותר.

יד יהודה: אם אין שם ס' לבטל האיסור שתיהן אסורות אפילו היו ניכרות החתיכות איזו של היתר ואיזו של איסור. וכן ה"ה אם היתה רק חתיכת איסור אחת וב' קדירות של היתר ולא ידעינן לאיזו קדירה נפלה.

ט"ז (סק"ו): אם יש בשתי הקדירות שיעור כדי לבטל האיסור מהני צירוף שתי קדירות ההיתר לבטל האיסור ודווקא ששתי הקדירות של אדם אחד ואם הם של שני בני אדם לא מהני צירוף.

ש"ך (סקי"א): אם שתי קדירות ההיתר אינן שוות אלא שאחת גדולה ואחת קטנה אין להתיר את הגדולה ולומר שהאיסור נפל לקטנה אלא שתיהן אסורות באותה מידה.

או"ה: חולק על ש"ך וס"ל שתולין בקטנה ומתירין את הגדולה.

סעיף ו' – איסור שנפל בשנית לקדירה.

טור (בשם רשב"א): "היה כאן ב' קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל אני אומר למקום שנפל איסור הראשון נפל גם השני נפל האיסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואח"כ נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל שתיהן אסורות ואין אומרים למקום שנפל איסור האחרון נפל גם הראשון."

וכ"פ שו"ע.

ב"י: לגבי הדין הראשון כתב שמיירי שבנפילה הראשונה לא היה בקדירה כדי להעלות את האיסור שנפל לתוכה וא"כ הוי עכשיו קדירה של איסור וקדירה של היתר ואם היה בה ס' כנגד האיסור הרי שהיה חתיכת איסור שנפלה לב' קדירות של היתר שאין לתלות באחת יותר מבחברתה – אא"כ היה באחת מהן כדי לבטל האיסור האחרון. (ועיין לעיל סעיף ה' בדברי טור.)

ולגבי הדין השני כתב – שהטעם שיש לאסור בכה"ג לפי שכיון שבשעה שנפלה חתיכת האיסור לא נודע באיזו מהן נפלה חתיכת האיסור ומחמת כן נאסרו שתיהן לא יוציא שום אחת מחזקתה בשביל האיסור שנפל באחרונה.

רמ"א: "ודווקא שאין ס' לבטל האיסור שנפל שם אבל אם היה ס' לבטל האיסור שנפל שם הוי כאילו לא נפל שם איסור כלל."

סעיף ז' – דין צירוף קדירות היתר לבטל איסור.

טוש"ע: "היה כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואין באחת כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפין לבטלו ולא עוד אלא אפילו היתה אחת בבית ואחת בעליה מצטרפין וה"ה אפילו למאה שכל שנכנס בספק מחמת איסור מצטרף לבטלו בד"א בשתיהן משל אדם אחד לפי שכל שהוא של אחד עתיד להתערב לפיכך רואים אותו כאילו כבר מעורב אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפין לבטלו."

רמ"א: "ויש מחמירים דאפילו באדם א' אין להקל. ולצורך הפסד יש להתיר באדם א'. ומיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו יחד, דאז כבר נתבטל האיסור."